ה'ציונים' שחוגגים בזיכרון, לא יבנו את המקדש • נוקב

לפני כשבוע, עם הישמע צפירת הדומייה לזכר נספי השואה, יצאה התקשורת כמדי שנה לצלם את העוברים והשבים בכיכר השבת בירושלים, בבני ברק ובשאר הריכוזים החרדיים.

להראות לכל הישראלים 'הנאורים' כיצד החרדים אינם מכבדים את היום. הם מצפצפים על הצפירה תרתי משמע וממשיכים להתנהג כאילו כלום.

בתקשורת החילונית לא מזכירים את העובדה כי היהדות החרדית איבדה את מספר הקורבנות הגדול ביותר בזמן השואה: עיירות וחסידויות נמחקו באירופה בשלמותן.

גם את העובדה שמאות אלפי חרדים החיים כיום במדינת ישראל הם דור שני לניצולי שואה – אף אחד בתקשורת החילונית לא הזכיר.

גם לא שמעתם או קראתם מילה אחת על פרקי התהילים, התפילות והמשניות שנאמרים לזכר ולעילוי נשמותיהם של נספי השואה הי"ד.

כרבבת אוהדי מכבי תל-אביב, השוהה בימים אלו בברצלונה, עומדת לחלל את אחד הימים החשובים ביותר לישראלי המצוי – יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה.

איני רוצה להתייחס לחילול השבת ההמוני שהם עשו בערב השבת האחרונה במשחק חצי הגמר. הם חילונים. לצערי, אין להם כל זיקה או חיבור לדת היהודית. אבל יום הזיכרון הוא כבר סיפור אחר.

כרב צבאי לשעבר, שאיבד חברים במערכות ישראל - כואב לי כפל כפליים. חילול יום הזיכרון דווקא על-ידי אוהדי כדורסל חילוניים, המתיימרים להציג את ישראל היפה, זו חרפה שאין כדוגמתה.

דברים דומים שמעתי מפי עמיתי, המנהל הטכני של האתר ליאור וייץ, יהודי שאינו נמנה על ציבור שומרי התורה והמצוות.

אז נכון, הם יספרו לכם שעשו הכול על-מנת להקדים את שעת המשחק. ואכן המשחק הסתיים לפני שנפתחו אירועי יום הזיכרון, אבל עצם שהותם בברצלונה בימים רגישים אלו לצורך עידוד קבוצת ספורט – זה חילול היום.

אם היו באמת כאלו נאורים – הם היו מוותרים על הנסיעה, צופים בביתם – ומתכנסים באבל ברגע הישמע צפירת הדומייה. שאף אחד לא יספר לי סיפורים, במידה ומכבי ת"א אכן היתה זוכה בגביע, על הפסקת החגיגות עם סיום המשחק. זה פשוט לא היה קורה.

בפעם הבאה, בשום אופן שלא יבואו אל החרדים בטענה על אי כיבוד צפירת הדומיה. החרדים נפגעו בפעולות האיבה לא פחות מאשר החילונים, ואין כאן חלילה שום מקום להשוואה בין דם לדם. אבל בדבר אחד אני בטוח – אין אדם חרדי שיעדיף נסיעה לצורכי בילוי על חשבון יום חשוב כיום הזיכרון.

להיאחז בתרי"ג

"ירושלים (המאוחדת) אני נשבע". כך במשך עשרות שנים צרחו קצינים, שוטרים וחיילים בגרון ניחר – בטקסי ההשבעה על נאמנות למדינת ישראל.

כמו במשחקים בינלאומיים – עמדו 'השחקנים' המייצגים את המדינה ונשבעו אמונים למדינתם ולירושלים המאוחדת – 'לעולמים'.

הייתה תחושה שזו אחת השבועות היותר חמורות. אנחנו, בניו של הקב"ה, נשבענו בסיני על קבלת התורה, קבלת עול מלכות שמים וקבלת המצוות.

ההשבעה הסמלית הזו נראית הייתה לנו כמו חיקוי זול.

באנו לכאן אחרי קום המדינה עם מטען כבד של אלפי שנות תורה ומצוות. מטען ממנו סירבנו להיפרד בכל תוקף.

אחזנו בתרי"ג המצוות בדבקות – יש שיאמרו בפנאטיות ובקנאות בלתי נתפסת .

היהדות החדשה בדמותה של הציונות המתחדשת, ביקשה לזלזל בכל המטענים העתיקים. יש וכינוה תרבות של 'ימי הביניים'. לא רלוונטית, אין בה חדש. תרבות שהובילה את העם שלנו לשואה ולחוסר זהות בינלאומית. תרבות שהובילה לרדיפות ורצח העם במעשי פרעות שהשואה הייתה לה לסמל.

כנוסח פשרה הסכימו לתרבות של מסורת ושמירת מנהגים של העם מימים ימימה. רק לא תרבות של חיים על פי דרך התורה. כערך ושמירת מצוות, כפי שאנו החרדים לדבר ה' הקפדנו להמשיך - חרף צחוקם המתגלגל של אחינו שפרקו מעליהם עול מצוות.

כחלק מהווי הצחוק והבידור מכל הקדוש והיקר לנו, הפכו את 'הראשונים' - גדולי האומה האמיתיים – עליהם אומרת הגמרא (מסכת שבת, דף קי"ב ע"ב): "אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים, אנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים..."

פירשו את מעשיהם של הראשונים, רחמנא לצלן, משל היו בני אנוש בני ימינו. את סיפור דוד ובת שבע, הפכו לסיפור יצרי, המתאים לפורקים בני הדור הזה.

לא ראשית ולא צמיחת גאולתנו

בעשור האחרון החלה נטייה לשחוט פרות קדושות, מכל מין וסוג.

גם הערך של 'לא מפקירים פצוע בשדה הקרב', ערך קדוש בפני עצמו, נשחט מבלי שמאן-דהוא ייתן על כך את הדעת.

אחת הפרשות הכואבות התרחשה לפני כעשור, כאשר החייל הדרוזי מאדחת יוסף נפצע בקבר יוסף והחל מדמם מפצעיו.

אם בעבר הצבא היה עושה כל שביכולתו כדי להציל את חייליו, הרי שבמקרה זה השאירו אותו לדמם ולמות.

יכול להיות שהיו אלה שיקולים פוליטיים, שיקולים של רווח מול הפסד, שיקולים ממין העניין. זה לא ממש משנה: בעבר לא היו לשיקולים אלו כל משקל מול הערך של 'לא מפקירים פצוע בשדה הקרב' – ויהי מה!

הר הבית כבר מזמן לא בידינו. דגל מדינת, ישראל שהונף ביוני 67, הוסר לפני זמן רב. הדגל הפלסטיני כבר מגוהץ - ממתין לשעת כושר כדי לעלות ולהיות מונף במקומם זה הישראלי.

גם השבועה בדבר אחדות ירושלים שלא תחולק לעד – כבר מתרופפת, וכולנו כבר יודעים כי בהסדר של שלום (מדומה), ירושלים תחולק - ועוד איך.

אין ערכים, ואין כל ערך לשבועות שכאלה.

התרופפותם של כל הערכים מחזירים אותנו לדבקות בתורתנו ובמצוות ה', ובעיקר לשבועה האמיתית שנשבענו לבורא עולם במעמד סיני – 'נעשה ונשמע'. נשבענו שלא נחליף את דתנו ולא נמירה בדת אחרת. גם לא ביהדות מתקדמת.

תרבות 'ימי הביניים', היא רק אמצע הדרך. התרבות שלנו מקורה עוד מששת ימי בראשית. דרך אברהם אבינו, משה רבינו – יציאת מצרים ובעיקר מעת קבלת התורה.

אצלנו, הפרות הקדושות שנשחטו – אלנ קורבנות העולה והזבחים שהקרבנו – אותם קורבנות שנקריב במהרה בימינו בבית המקדש.

את בית המקדש לא יבנו לנו היהודים מהיהדות המתקדמת – 'הציונים'. בית המקדש ייבנה בקרוב על ידי הקב"ה, הוא ולא אחר, כפי שנשבע לנו.

מצטער, אחיי היקרים. למרות קיומה של מדינת ישראל - ולא בגללה - נשארנו בדתנו ובאמונתנו - ולכן היא איננה ראשית צמיחת גאולתנו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!