המהפכה הנשית במוסיקה החסידית: חלק ו' - סמדר מורג
אין בתי ספר? נקים מיזמים פרטיים. הופעת ראשונה לנשים בלבד ב'צוותא'? תראו מה קרה שם אחריי. השחקנית-זמרת סמדר מורג, על המהפכה כפי שהיא רואה אותה: יש נשים עם אומץ. ותזכרו: לא מספיק רק המון כישרון
- שיפי חריטן
- כ' תשרי התשע"ח
pixabay
המהפכה במוזיקה החסידית - פרויקט סוכות תשע"ח ב'בחדרי חרדים': היא אמנם אינה נחשבת מבחינת ההגדרה לחרדית מהמיינסטרים, כזו שנולדה לבית חרדי, ובכל זאת כשמכירים אותה באמת, מבינים שהיא חרדית יותר מחרדיות רבות וטובות. בלתי נמנע לשוחח עם סמדר מורג על מהפכות בתעשייה נשית כשהיא חלק משמעותי בה.
מגיל 26 היא זמרת. אכן, התחילה את דרכה מחוץ למיינסטרים שכל אחד מדמיין. היא היתה שחקנית וזמרת בתיאטרון הולנדי, שם גדלה ואף ילדה את שני ילדיה. היא התרחקה אט אט מכל מה
שקשור לשמירת מצוות, וחזרה ברגעים הכי לא צפויים של חייה.
כשהחליטה על קבלת אורח חיים חרדי אדוק, היא לא חשבה שתחזור לשחק בתיאטרון, ובוודאי שלא לשיר. "יש תחושה שאת מקריבה הכל, אבל בסוף מגיע האיזון", היא מסבירה. "ובכלל, כשאת זמרת, את מראה את הפנימיות שלך, ואת הרבה יותר פגיעה – לכן קל לי יותר להגיד על עצמי שאני שחקנית, ולא זמרת".
כשהגיעה לארץ, לא חלמה שיש שוק ענק לנשים – "זה בומינג ענק שהלך ונהיה עצום יותר ויותר", היא מתארת, אחרי חמש שנים שהיא בתעשייה החרדית הכי הארד קור.
מורג, 47, תושבת אשדוד, יכולה כבר להצביע על שינויים מהזמן שהיא חווה את השוק. "מצד אחד לא הכרתי את השוק, והשוק לא הכיר אותי. די טבעי שכאשר הלקוח יכיר אותך, הדרישה תעלה. לא האמנתי שיש כזו דרישה ושנשים כל כך רוצות שתרגשי אותן ותשמחי אותן", היא מתארת בכנות.
סמדר מופיעה כמעט מדי ערב, ופוגשת נשים רבות שמגיעות אליה אחרי ההופעות. "הן מספרות לי שהן שרות בבית, משתפות אותי בחלומות שלהן. אין ערב שאני לא מקבלת תגובה מאישה שאומרת לי: 'אני שרה, מה אני יכולה לעשות עם החלום הזה'. מסתבר שיש הרבה נשים שרוצות להתבטא בשירה אבל לא יודעת מה לעשות עם זה".
ומה באמת עושים עם הרצון הזה להתבטא?
"אחד הדברים הבסיסיים ביותר שאני יכולה לומר מיד, הוא שבמגזר החרדי את צריכה ליצור לעצמך. אין פה חכמות. אם את שרה, תארגני לעצמך חוגים קטנים שתוכלי לתת בהם ביטוי לשירים שלך. את כותבת? רוקדת? את צריכה לצאת וליצור מעגלים. לנגן בערב חברות, להופיע עם סיפור, פשוט לייצר בעצמך את האירוע – כי הוא לא יגיע אלייך בעצמו.
מכיוון שבינתיים אין באמת בתי ספר מקצועיים לנושא תרבות הבמה, נולדים מיזמים פרטיים שונים. "זה מבורך ויפה, ואם זו הדרישה אז צריכים לספק אותה", אומרת מורג. "נשים דורשות – ואין מענה, אז יוזמים לבד. כבר אמרתי, במגזר החרדי את צריכה ליצור וליזום בעצמך".
ואכן, ברוך אומר ועושה: לאחרונה פתחה מורג פרויקט אישי ובו היא עוזרת לנשים לצאת מתוך אזור הנוחות שלהן ולהיפגש באופן מקצועי עם הכישרון שלהן. "אם לצורך הדוגמה יש מישהי שמנגנת על אקורדיון, אני עוזרת לה לכתוב את הסיפור האישי שלה, תוך כדי שהיא מנגנת. יש לי תלמידה אחת שהיא זמרת, אז אנחנו כותבות סיפור אישי בין השירים שהיא שרה וניתן להם הרבה יותר ביטוי. אני שמחה לומר שאחת התלמידות כבר חוותה אירוע ראשון ואני מקווה שהיא תיקח את הבוסט הזה ותמשיך איתו הלאה".
אחד הסיפורים החזקים של סמדר, ממחיש עד כמה עדיין חסר אומץ או חסרה מודעות, בקרב נשים חרדיות בכל הנוגע לאמנות הבמה. "הופעתי בטבריה באיזה מלון יפהפה, מכיוון שאני עושה גם אלתורים, בחרתי אישה מהקהל והעליתי אותה לבמה. התברר שהיא כנרית, שנטשה את כלי הנגינה. בסוף האירוע היא ניגשה אלי בדמעות וסיפרה לי את סיפורה: 'לא רציתי לבוא למופע הזה במלון. כשראיתי את הפרסום נצבט לי הלב, כי אני ויתרתי על נגינה בכינור, רק כי לא ידעתי איך להתפרסם ממנו. עליתי לגג המלון והתפללתי שם להקב"ה שייתן לי להגשים חלום. כשסיימתי, החלטתי בכל זאת לגשת ולראות מהו האירוע שמתקיים באולם המלון והתיישבתי קרוב לבמה. כמה דקות לאחר שהתיישבתי, קראת לי לבמה ונתת לי לנגן בכינור'.
"אלו רגעים שאת מרגישה בעבודה שלך גם סוג של שליחות, ולא רק עבודה ואהבה למקצוע. הרגע הזה על הבמה נתן לבחורה הזו פוש. לקחתי ממנה פרטים ובהופעה הבאה שהיתה לי, הזמנתי אותה לנגן איתי. זה מה שיכולתי לעשות. אני באמת מקווה שהיא תיקח את הכוח ותדחוף את עצמה הלאה קדימה".
ומה לדעתך הניע את התהליך המבורך שעובר על התעשייה הנשית?
"לפני שאענה, חשוב לי להדגיש מה עונים לשאלה 'האם אפשר להתפרנס מזה'? צריכים לזכור שכמו בכל מקצוע, את מתמודדת עם השאלה האם תתפרנסי או לא? על השאלה הזו רק הקב"ה יכול לענות. אני לא אגיד בחיים לאישה שתעזוב את העבודה שלה ותלך רק על החלום. צריך לבנות את החלום לאט ובטוח, לא לאבד פרופורציות.
אם יש לך המון כישרון – את חייבת גם המון יוזמה. את חייבת לדעת לייצר, לשווק, לפנות ללקוחות. גם אני כל הזמן עסוקה בעבודה שלי. כשאני לא מופיעה אני עסוקה בכל החלקים הטכניים שהם רבים ומתישים ובלעדיהם אין עבודה. בעסק הזה את לגמרי לבד וצריכה כל הזמן להניע את עצמך קדימה.
ולגבי הנעת התהליך? אין לי ספק שמדובר באומץ שנתן כח לאחרות. ברגע שקמו אפילו מעט נשים שאזרו אומץ לקחת את האחריות, ללכת עם החלום עד הסוף, לנסות, ליפול, לקום ולנסות שוב, הדבר נתן פוש לאחרות.
ראיתי את זה במוחש. כשעשיתי את הצגת הבכורה שלי בבית ציוני אמריקה – הייתי מופע ראשון שעלה שם לנשים בלבד, אחריו ראיתי פתאום פרסומים לעוד מופעים כאלו. זה מדהים".
הוספת תגובה
לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות