י' אייר התשפ"ד
18.05.2024

אוי, רבי • הרב'ה שלי, ר' 'מיכ'ל יהודה' • טור פרידה

"30 שנה עברו מאז נפרדתי בצער מספסלי ישיבת פוניבז' לצעירים, וחיוכו של הרב'ה לא מש מזכרוני ולו לרגע אחד" • הרב דוב פוברסקי נזכר בפגישה מיוחדת עם רבי מיכל יודא

צילום ארכיון: בחדרי חרדים
צילום ארכיון: בחדרי חרדים



אמש, שמתי לב שאני שייך לדור קודם - דור בו מינו לראשי ישיבות לצעירים דווקא את גדולי הדור.

זה דור בו הבינו, כי המחנך שמעניק לילד את דרך החינוך, ונותן לו את הכלים להתמודד עם העולם שבחוץ, חייב להיות ענק שבענקים.

הוא חייב להיות מישהו, בשיעור קומתו של מורי ורבי הגרמ"י לפקוביץ' זצ"ל.

קצת קשה לדבר על הרב'ה בלשון עבר: לצד היותו תלמיד-חכם עצום ושקדן שאין לו בעולמו מעבר לד' אמות של הלכה – הוא היה אישיות.

כאשר תלמידיו היו משוחחים איתו על עניינים אישיים, עניינים של מוסר ודרך ארץ, הוא היה מגלה אמפתיה ורגישות, אותה קשה למצוא גם בקרב בני משפחה קרובים.

די היה לשוחח עימו מספר דקות, אף מבלי שדיבר ולו מילה אחת - כדי לצאת ממנו מחוזק ומעודד.

די היה במבט עיניו הטובות והמחבקות כדי לחוש אהובים.

מה אתה לומד? שאל אותי הגרמ"י

עצותיו היו לשם דבר: לאחר שנכנס לעובי הקורה, היה פוסק ומכריע בשאלות סבוכות ברגע כמימרא. חדות אבחנתו וכישוריו שהזדקקו בעשרות שנות לימוד – עשו את ביתו לאבן שואבת למבקשי עצה ותושיה.

לפני כשנה פניתי אליו להתייעץ בעניין שטרד את מנוחתי. מיד כשראה אותי - לאחר כמעט 30 שנה שלא נפגשנו - מלאו עיניו דמעות. ניכר היה עליו שהוא כמה לשמוע מה שלום תלמידו משכבר הימים.

ואכן, הוא התעניין בכל פרט. "מה אתה עושה", הוא שאל. "מה אתה לומד", הוא בירר. "מה הספקת מאז שעזבת את הספסלים המאובקים של ישיבת פוניבז' לצעירים"?

הדאגה הזו, המבט הזה, גרם לי להרגיש שאני חייב להצדיק את הרגשות ההומים של ראש הישיבה. לא יכולתי להישאר שווה נפש אל מול ההתעניינות הכנה, האמיתית, הטהורה.

לאחר שיחה קצרה, התייעצתי איתו בנושא שבעטיו הגעתי אליו. הוא אחז את ידי בחום, ואמר לי: "אני מקנא בך שזכית לכך".

לא, לא מדובר היה בעניין הרה-גורל. מדובר היה בעניין פעוט, שיכול היה לעזור לכמה יהודים, אך ההתלהבות שלו הייתה מדבקת. להזכירכם, מדובר על יהודי שחצה את שנות ה-90, והעמיד אלפי תלמידים, אך ההתרגשות ממעשה מצווה נותרה אצלו כשהייתה, לא קהתה בכהוא זה.

מבחן שהוא שיעור מוסר

כשישבתי על ספסלי הישיבה בשיעור ג', 'ר' מיכ'ל יהודה' היה המגיד שיעור, ומידי שבוע הוא היה עורך מבחן על החומר הנלמד.

הרגישות בה היה עורך את המבחן - כמוה כספר מוסר שלם: הוא נזהר שלא לשאול תלמיד חלש שאלה עליה לא יידע לענות, ואת התלמיד החזק והכישרוני שאל במכוון שאלה מסובכת, כדי שהתלמיד החלש, שלא הבין בשיעור את הנאמר, יקבל הזדמנות נוספת. לשמוע ולהבין.

בשנותיו האחרונות היה מדלג בין שיעור לשיעור, בין שיחת מוסר אחת לרעותה. מעולם לא סירב להזמנה של מקום תורה - והללו ידעו, והזמינו.

מעולם לא עשה לעצמו הנחות והיטלטל בכל רחבי הארץ בכדי להעביר את תורתו לצעירי הצאן.

דרכו בחינוך הנוער, תילמד בוודאי בכבשני התורה ואלפי תלמידיו – יוכיחו לעד - בדרך חייהם, את משנתו הייחודית.

אוי רב'ה, חבל על דאבדין.
תורה

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 10 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד