טרור ההפגנות החילוני של המפגינים // נוקב

המאורעות האחרונים בירושלים, שכללו הפגנות, זריקת אבנים וכד', והתגובות החריפות מצד המשטרה – מכות אכזריות, מעצרים טרדניים, והתפרצות לישיבות – מעסיקות כל אדם הוגה בשאלה: האם אכן זוהי הדרך שיש ללכת בה? האם נאה לה ליהדות התורה דרך זו של הפגנות אלימות?
לצערנו, ולדאבוננו, נערכות לאחרונה כל יום הפגנות, שברובן המוחלט זה ללא הסכמת גדוה"ת שליט"א, וכל הפגנה הופכת לאלימות התפרעות והשתוללות, הופכת את חיי הציבור החרדי לסיוט יום יומי, ופוגמת בחינוך דור העתיד, כשרואה את הנעשה, זריקות אבנים על אוטובוסים ואנשים, הצתות פחי זבל ונזק לרכוש, כל זאת פוגם בנפש הילד, וזה במפורש נגד דעתם, השקפתם ורצונם של גדוה"ת אותם זכיתי לשמש 40 שנה. ע"כ ברצוני להביא את הידוע לי כיצד התנגדו גדולי התורה להפגנות אלו שתוצאותיהן אלימות.

אולם לא חשבון עם הצד השני אני בא. ברצוני להקדיש את הדברים דוקא לחשבון הנפש שלנו. קיימים היסוסים רבים בכתיבת חשבון זה, שהרי "אוי לי אם אומר ואוי לי אם לא אומר", אולם הכרעתי לחיוב כי זכיתי לשמש מזה 40 שנה את גדולי הדור המקובלים ביותר – בדור הקודם ובדור הזה. כאחד היחידים שזכה לשימוש תלמידי חכמים בנושאי ציבור, אני חש שמוטלת עלי אחריות לקיים את "לא תוכל להתעלם" ולא לכבוש את הידוע לי והנוגע לכמה דברים יסודיים העומדים על הפרק. הרבה צעירים טובים מתלבטים בנושאים אלה, ומן הראוי להעלות את הידוע לי מתוך "בינו שנות דור ודור" על הכתב ברבים. עם זאת אני מקדים ומדגיש כי הדברים דלהלן הינם רק בבחינת חומר למחשבה ולבירור.

והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. החשבון שלנו הוא חשבון של מצוה כנגד עבירה. המצוה – לכאורה – של הפגנה ומחאה, כנגד העבירה שיש בכך, אלא שמקודם לכל צריך לברר היטב, אם בכלל מצוה יש כאן, האם צורה זו של מחאה אלימה נגד חילול שבת, או נגד כל עושי עבירה, היא אמנם מצוה?

צריך שיהיה ברור שבענינים שכאלה לא קובע שיקול דעת של כל אחד ואחד, אלא רק ההלכה הפסוקה היא הקובעת. הקביעה היא בידי גדולי התורה המקובלים על הדור: "ראה הקב"ה לצדיקים שהם מעטים – שתלם בכל דור", והנח להם לבני ישראל שאף על פי שאינם נביאים – בני נביאים הם, "קול המון כקול ש-קי", ותמיד ידע ויודע הציבור לתת עיניו ולקבוע – בלי בחירות ומינוים – מי הם גדולי התורה הקובעים את דעת התורה.

מתוך הנסיון שבידי הריני מעיד, כי מרנן ורבנן ענקי הדור הקודם, החזון איש, הגרי"ז מבריסק, הגאון מטשעבין, וגדולי ראשי הישיבות והאדמורי"ם של הדור הקודם, כמו אלה שאנו זוכים לחסות בצילם בדורנו, מעולם לא גרסו אלימות – גם לא נגד פורקי עול ועוברי עבירה הגרועים ביותר – בשום מקרה, וללא יוצא מן הכלל. דעתם היתה ברורה לגמרי – שזה אסור בהחלט. מקומה של אלימות לא יכירנו בציבור הנשמע לדעת תורה.

לקחים מנסיון העבר



כדוגמא אני נזכר בפרשת ג'למי בשנת תשי"א... כאשר שוחררתי היתה דרכי הראשונה לביתו של החזו"א, כדי לשאול אותו, האמנם נתן את הסכמתו כטענת החברים למחתרת זו. תשובתו היתה מיידית: לא יתכן שאגיד דבר נגד הלכה ברורה. הוא הראה לי את ההלכה בשו"ע חו"מ סימן שפ"ח הלכה י"ב ברמ"א וז"ל:

"מי שעוסק בזיופים וכדומה ויש לחוש שיזיק רבים, מתרין בו שלא יעשה, ואם אינו משגיח יכולין למסרו (לידי עכו"ם) לומר שאין אחר מתעסק בו אלא זה בלבד". ועיין שם בביאור הגר"א שמוסיף ואומר: "...ואף שאין מתכוון וכו', ואף שאינו רק גרמא... ואף שאינו רק חששא..."
נדמה שדברים ברורים יותר נגד אלה שמסכנים ציבור ע"י מעשיהם – לא יכולים להיות, וכל מילה נוספת מיותרת.

מרן הגרי"ז מבריסק התנגד בעקביות אפילו להפגנות, מחששות של השתוללות שתגרור תגובות מצד המשטרה. דעתו היה שהצד השני חשוד על שפיכות דמים ולכן יש בכך איסור מוחלט של פקו"נ.
רק במקרים יוצאים מהכלל וחריגים הסכימו מרן החזו"א ומרן מבריסק להפגנה בודדת, כמו בשנת תשי"ג נגד שירות לאומי ורק כאשר הבטחנו מראש שההפגנה מאורגנת על ידי ראשי הציבור האחראיים, והבטחנו סידורים שמנעו כל אפשרות התפרצות מצד הציבור, ומלבד הכל סודר רשיון מהמשטרה – מצד אחד, והוצבו סדרנים רבים ואחראים ומנוסים מאנ"ש - מצד שני.
במקרים בודדים כאלה בלבד יצאו גם גדולי הדור בעצמם בראש ההפגנה, וכמו בהפגנה נגד שירות לאומי, כאשר בראש ההפגנה גם עמדו מרן הגרי"ז סולובייצ'יק – מבריסק, האדמורי"ם מגור ומבעלז, הגרד"ב וויינפלד – מטשבין, הגר"ע סופר – מפרשבורג, הגרצ"פ פרנק, הגר"ד שפרבר, הגר"ז סורוצקין, הגר"מ קרליץ, הגרא"י פינקל, הגר"י אדלר, הגרי"ח סנקביץ. האדמורי"ם: מללוב, אלכסנדר, זוויהל, מקאווה, רחמיסטריבקע ועוד. חברי ביה"ד של העדה החרדית: בראשות של הגר"פ אפשטיין. חברי ביה"ד הספרדי בירושלים: בראשות של הג"ר חזקיהו שבתאי, והג"ר עזרא עטיה. חברי ועד הרבנים של אגו"י: הג"ר אברהם חיים נאה, הג"ר גרשון לפידות והג"ר ישראל יצחק זילברמן.

מרן החזון איש והגאון רבי א. ז. מלצר לא השתתפו בהפגנה לרגלי חולשתם באותו הזמן, ושלחו דברי עידוד ע"י שליחים מיוחדים. ואמנם מעולם לא יצאה תקלה מהפגנות כאלה. היתה סייעתא דשמיא והמטרה הושגה כידוע.

ניתוח התוצאות

אי אפשר במסגרת מאמר לחזור ולעסוק במחקר על כל ההפגנות שהיו בישראל במשך 30 השנים האחרונות. אולם הצד השווה של כל ההפגנות כעין זו שבכביש רמות, שתמיד היו נפגעים – לעתים אף בצורה חמורה – הן בצד החרדים המפגינים והן בצד השני – החילונים או המשטרה, ובדרך כלל לא הושג מאומה! לעומת ההפגנות הבודדות והמעטות שהיו בראשות גדולי התורה, שלא היו אלימות, והושגו התוצאות הדרושות. האם אין זה נותן חומר למחשבה?

לו חכמה השכילו ודעת תורה היו רוצים לדעת, אלה המארגנים את ההפגנות, היו צריכים לשאול את מרנן ורבנן, שלהם דעת התורה ובסמכותם לפסוק ולהורות, האם מותר והאם נתנו את הסכמתם להפגנות כאלה, שאיש לא מסוגל להשתלט עליהן וממילא נהפכות להפגנות אלימות.

איני יכול להימנע מלהזכיר כאן את דבריו של הגאון הצדיק רבי אלי' לאפיאן, שאמר פעם: לו כל אלה שמפגינים היו הולכים לבחירות, לא היו צריכים להפגין... במיוחד נכונים הדברים לגבי ירושלים, שהרי לו כל אותם מפגינים ומתנגדים לבחירות היו מצביעים – היה גדל כוחה של אגו"י בעיריה, ולא היה רוב מוחלט לראש העיריה. כזכור חסרו לאגו"י כדי לקבל נציג שישי סה"כ כ-600 קול, ולו אנו היינו מקבלים מנדט נוסף הרי שלטדי קולק לא היה רוב מוחלט והיה אפשר להשיג את אותם הדברים שנגדם מפגינים כיום.

ומי לנו כיום בדור כמרן הגרי"י קניבסקי שליט"א, ומרן הגרא"מ שך שליט"א, שמעולם לא קראו לצאת להפגנות כעין אלה, ובוודאי שמתנגדים לאלימות בכל צורה שהיא. אולם לעומת זאת יצאו בקריאות נלהבות להצביע בבחירות! הרי ברור שבכך מראים לנו מהי הדרך הנכונה, ובודאי שלא בהפגנות אלימות.

אמנם התקיימו הפגנות או עצרות התעוררות במשך שנות קיומה של המדינה, אבל אלה היו מופנות כלפי פנים, והתקיימו בדרך כלל בבתי כנסת או אולמות סגורים, והמטרה היתה התעוררות פנימית וקריאה להיחלצות לפעילות הצלה כמו במקרה של ילדי טהרן וכד'. הפגנות המוניות כלפי חוץ, כמו במקרה של שרות לאומי, היו בודדות, ובסייגים שהזכרתי לעיל.


המאמר ב'דגלנו'. באדיבות 'אוצר החכמה'

הקיטוב בין דעת תורה ודעת בע"ב

בוידוי רבנו נסים גאון נאמר: "את אשר אסרת התרתי ואת אשר התרת אסרתי". מה הרע בהחמרה של "את אשר התרת אסרתי" שחייבים להתוודות על כך? אלא ללמד, שגם כאשר מישהו מחמיר אם זה על דעת עצמו ולא לפי ההלכה הפסוקה יש מקום לוידוי. ולענ"ד זה קשור אחד בשני, כי אם עוברים על "את אשר אסרת התרתי" התוצאה היא "את אשר התרת אסרתי". צאו וראו שאלה הנכשלים באי ציות לדעת גדולי התורה בענין בחירות וכד' שזה בגדר "את אשר התרת אסרתי" נכשלים ב"החמרה" לדעתם, ומארגנים הפגנות אלימות שהן בגדר "את אשר אסרת התרתי".

אפשר להוכיח מפרשות רבות את העובדה המוכחת שדעת בע"ב היא היפך מדעת תורה, אך במסגרת מאמר אחד אין מקום להעלות את כולן, אולם אזכיר עוד רק את פרשת יוסלה שוחמכר מתשכ"ב. כבר באיבה של הפרשה הסדרתי - ע"י עמל רב ובהתייעצות ובהסכמה וברכתו של הגרי"ד מבריסק – הסכם, שהסעיף העיקרי בו אמר, כי הילד יוחזר ויובטח שעד גיל 20 הוא ילמד בישיבת פוניבז' ושהוא יהיה תחת האפוטרופסות שלי באופן מוחלט. ההסכם נחתם ע"י הוריו של יוסל'ה והיה צריך לקבל תוקף של פס"ד של בית משפט. הסבא, ר' נחמן שטרקס, אותו ביקרתי בכלא ודיווחתי לו על ההישג שמח מאוד ובירך עליו, אולם התנה רק תנאי אחד – שר' א. מ. עמו היה בקשר יסכים לזה. לאחר מגעים הוברר שגורמים מסוימים ידועים מתנגדים להסכם והם הכשילו אותו, הבריחו את יוסל'ה לחו"ל והתוצאה ידועה: במקום בן תורה – יוסל'ה הוא כיום חילוני גמור. הרי לנו שוב שדעת בע"ב היא היפך דעת תורה.

האלימות זמורת זר בחינוכנו

מורי וחברי ר' משה שנפלד ז"ל כתב מאמר נפלא בפרשת התבערה בחנות התועבה בעיתון "ניב המורה" כסלו תשל"ג: הכותרת של מאמרו: "אלימות – זמורת זר בחינוכנו". אני מיעץ לקרוא את מאמרו העמוק בנדון.

וכבר העיד החסיד ר' משה שנפלד ז"ל שכאשר נתארגנה בירושלים בשנת תשי"ב מעין מחתרת דתית, שאיבחנה מכוניות נוסעות בשבת קודש, והציתה אותן באש, ציוה רבינו הקדוש מרן החזון איש זצוקללה"ה על צא"י לפרסם כרוז גינוי חריף, ולא עוד אלא שהתבטא ביחס למציתים שדינם כרודפים ציבור שומרי תורה כדרך שנפסק להלכה על יהודים מזייפי מטבעות במדינות גויים, וזה לשון הכרוז שחיבר ר' משה ז"ל:

"לא זו הדרך. לנוכח הצתת המכוניות בירושלים המבוצעת, כמו שאומרים, על ידי צעירים המקנאים את קנאת שבת קדשנו, הננו מכריזים לאחר ששאלנו את פי גדולי הדור שליט"א: לא זו הדרך ולא באלה חלק יעקב העושים דין לעצמם, לא נטלו עצה מפי חכמי התורה ואין רוח חכמים נוחה מהם. לא במעשי אלימות תושלט התורה הק' ומצוותי', כי דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום, הטרור זמורת זר הוא בכרם היהדות הנאמנה, פרי באושים של מפלגות חילוניות, המחנכות להערצת כח האגרוף וידי עשיו, ברוך שלא עשנו כחילוניים, לא דרכיהם דרכנו ואל יהי חלקנו עמהם".



הכרוז

ולסיום אומר, את כל הנאמר לעיל לא כתבתי עבור אלה שאינם גורסים ומעולם לא התרגלו לשאול גדוה"ת ולציית לדעת תורה. עבורם זה לא יעזור. כוונתי רק לאותם התמימים שהולכים בדחילו ורחימו "לקדש שם שמים" לפי דעתם. רציתי רק לעורר ולהעמיד ספק, כדי שישאלו, ואז גם מעשיהם ולא רק כוונתם תהיה רצויה. בכך יוכלו גם לבוא על שכרם בבחינת "להנאתך ולטובתך" ויזכו לשקט נפשי ולשמחה שאין כדוגמתה. וכמאמר החכם מובא בהפרי מגדים ריש הלכות חנוכה באשל אברהם סימן תר"ע, "כי מי שלא טעם טעם שמחת התרת הספיקות – לא טעם טעם שמחה מעולם".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!