הצדיק שגרם לעשיר לראות את האחר // מרדכי רוט

זכוכית זו מצופה בכסף ולכן אינך רואה בה אלא את עצמך.

לפני כשנה כתבתי כתבה בנושא "רק לפתוח את העיניים ולצאת מעט מהאני שלי ולחפש את האני האחר". אביא במספר שורות את תקציר הכתבה. כהקדמה למאמר הזה.

יצא לי לארח לא מעט אנשים בשבתות, היו אנשים שאם לא הייתי מארח אותם היה סיכוי גדול שהם היו נשארים לסעודת שבת בודדים בביתם. זכות גדולה זכיתי, תוך כדי נהניתי מאוד לפגוש אנשים חדשים, לשמוע דעות שונות, להכיר אנשים שכל אחד מהם עבר מסלול שונה בחיים שלו.

לכל אדם יש חשיבה שונה, צורת הסתכלות אחרת. ואתה שומע ומקשיב ולומד ומתקדם.

שבוע אחד אירחנו זוג, בני משפחה, והם שאלו אותנו מאיפה אתם בכלל מכירים את כל האנשים האלה? איפה אתם מוצאים אותם?

אמרתי להם שבסופו של יום זה בעצם אנשים שעוברים מולנו ברחוב, כל יום, כל הזמן, העניין הוא שאנחנו רואים אותם אבל לא ממש מסתכלים לעומק, רואים הכול בראייה שטחית וממשיכים הלאה…
אם רק נפתח את העיניים באמת נראה כמה יש עוד מסביבנו.

לפעמים זה מישהו שזקוק לתמיכה, לפעמים זה חיוך שהאדם מולך משווע לזה, ולפעמים זה מי שעומד מולך שצריך מילה טובה שתשנה לו את כל היום, חיוך שייתן לו כוח להמשיך ולהתמודד.
לפעמים זה הילד שלנו שצריך חיבוק ואנחנו כ"כ רצים קדימה עם הראש כל הזמן שאנחנו לא מסתכלים.

אנחנו נראה כמה אנשים זקוקים לתמיכה רגשית, וכן ישנם אנשים שהם בודדים שאם לא תקרא להם בבית כנסת בשבת לאכול הם יישארו לבד בביתם בודדים.

רק לפתוח את העיניים ולצאת מעט מהאני שלי ולחפש את האני האחר.

השבוע נקלע לפני סיפור עצוב וקורע לב. בחור שנקלע למצב נפשי קשה והוחלט שהכי מועיל בשבילו, לשלוח אותו ללונדון לתקופה למשפחה מסיומת, בגלל שהוריו של אותו בחור אינם בעלי אמצעי כלכלי כלל והנסיעה וכל ההוצאות הנלוות לכך עלו מעל 10,000 דולר, חברי עסקן מפורסם, פנה לעשיר גדול אחד שיעזור, אמרו לו שהמצב ממש על סף פיקוח נפש. ואותו עשיר תרם את הסכום במלואו, הוא סיפר לי שהוא סיפר לו את הסיפור הבא, ובגמר הסיפור תרם את כל הסכום.

הרה"ק רבי משה לייב מסאסוב זי"ע יצא לגלות למשך שנתיים. בשעה שערך את גלותו, היה לבוש בבלואי סחבות, כמנהג היוצאים לגלות שנהגו להסתיר זהותם. והנה, הגיע פעם לעיר אחת בה היה מלמד דרדקי שהיה מהדר במצות הכנסת אורחים. כשהגיע רבי משה לייב לביתו של המלמד, ערך בעל הבית לפניו ולפני שאר העניים את שלחנו, העמיד לחם ותבשיל לאכול.

והנה שמע הצדיק את בעל הבית אומר: רבש"ע, מה מאד רציתי לכבד את אורחיי בבשר ודגים, אולם אין לי – אתן להם מה שיש לי... וכך ערך לפני אורחיו מצע של קש ללינה, ואמר: רבש"ע, מה מאד רציתי לכבד את אורחיי בלינה על גבי כרים וכסתות, אלא שאין לי – אתן להם מה שבאפשרותי לתת...

כשראה הצדיק את גודל הכנסת האורחים של המלמד ושמע את הדברים שאמר לפני הקב"ה,
חשב בדעתו שמהראוי שאדם כזה יהיה עשיר, או אז יידע להשתמש בכסף שיהיה לו – למעשים
טובים. ואכן, בבוקר, קודם צאתו מן הבית, בירך הרבי ר' משה לייב את בעל הבית שיזכה
לעשירות, והלך לדרכו.

תמה תקופת הגלות של אותו צדיק, וחלפו להן שנים רבות, יותר מחמש עשרה שנה, הזדמן פעם יהודי אחד לפני רבי משה לייב, מאותה עיר בה התארח פעם הצדיק. שאל הצדיק את האיש: שמא מכיר אתה בעירך מלמד דרדקי שהיה מכניס אורחים ? סיפר האיש: אכן מכיר אני אותו – הוא נתעשר עושר רב, ומאז כבר לא יכול כל אחד להיכנס אליו בקלות כפי שהיה בימי עניו.

כששמע הצדיק את המעשה הזה, נצטער מאד על הברכה שבירכו, שהרי מאז נתעשר – נתקלקלו דרכיו. החליט הצדיק לתקן את הדבר. מה עשה? קם ונסע לעיר ההיא, ויהי בבואו לבית העשיר, מצא משרת בפתח: לא נתאפשר לכל אדם להיכנס סתם כך לביתו של הגביר. שאל הצדיק את המשרת אם ייאות להכניסו פנימה, אל בעל הבית. ראה המשרת שהאדם העומד לפניו לבוש בבגדי מלכות – שכך היה מנהגו של אותו צדיק, ללבוש איצטלה דרבנן – נכנס פנימה ושאל את בעל הבית אם אפשר להכניס אדם נכבד אחד שממתין בחוץ ומבקש להיכנס. אמר לו הגביר: כן, רשאי אתה להכניסו.

כשנכנס הצדיק פנימה, כיבד אותו בעל הבית והושיבו. שאל רבי משה לייב אם ניתן לקבל כוס
קפה טוב, שהרי בא מהדרך וצמא הוא. נענה הגביר ואמר: אילו היית בא בשעה זו וזו, אז
מגישים כאן בבית את הקפה, היית מקבל גם אתה כוס קפה הגון, אולם כעת מה אעשה לך? שמע
רבי משה לייב את התשובה, אמר: יום טוב, והלך לו.

מאוחר יותר, אחר הצהריים, הגיע רבי משה לייב בשנית. המשרת העומד אצל הפתח, שזכר מהבוקר שבעל הבית כיבד את האורח ההוא, הכניסו מיד בלא לשאול רשות. נכנס רבי משה לייב בשנית אל בעל הבית, ואמר לו שברצונו לבקש בקשה: מכיון שרעב הוא, הריהו מבקש משהו לאכול. השיב הגביר: אילו היית בא בשעה זו וזו, אז מגישים את האוכל, היית מתכבד במאכלים, אולם כעת – מה יכול אני לעשות למענך? אולם, מבקש אני ממך שלא תבוא יותר אליי. כך אמר האיש לרבי משה לייב.

אמר לו הצדיק: טוב, אפוא, לא אבוא יותר לביתך, אולם אך זאת אבקשך בטרם אלך. שאל האיש: מה
רצונכם? אמר הצדיק: בוא עמי אל החלון. ניגש האיש עם הצדיק אל החלון, והצדיק שאל: מה
הינך רואה בחלון? השיב האיש: רואה אני אנשים מהלכים ברחוב. הוליך אותו הצדיק אל
המראה, ושאל את בעל הבית: ומה אתה רואה כאן? השיב האיש : כאן רואה אני את עצמי. שאל
הצדיק: והלא זו זכוכית וזו זכוכית, מדוע כאן רואה אתה את עצמך, ובחלון ראית אנשים
ברחוב? תמה העשיר לשאלתו המוזרה של הצדיק, ואמר: זכוכית זו – מצופה בצדה האחד
בכסף, ואילו זכוכית החלון שקופה ואינה מצופה במאומה. נענה הצדיק ואמר: כך ? זכוכית זו
מצופה בכסף ולכן הינך רואה בה רק את עצמך?.

כך חזר הצדיק ואמר כמה פעמים: כך? זכוכית זו מצופה בכסף ולכן אינך רואה בה אלא את
עצמך? שמע העשיר את הדברים שחזר הצדיק ואמר לעצמו שוב ושוב, והמילים חדרו ללבו
פנימה. הבין האיש שלפניו הצדיק אשר בירכו בעשירות, ולבו נקפו על ההנהגה הרעה שנהג בה
בכל אותן שנים, מיד החל חושש שמא יינטל ממנו עושרו וישוב ויהא עני כבעבר. מיהר ואמר: רבי, הריני מבקש מחילה, הנני ואתקן דרכיי, ובלבד שהרבי לא יענישני. מני אז, החל האיש לקבל
אורחים בסבר פנים יפות, והיה מכבדם כראוי.

להערות ותגובות: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!