הפתיליה שלא הכרתם • הרצל שוחט פרה קדושה

ככה זה עובד בגדול. ההמלצה מגיעה מקרוב משפחה, חבר, מכר, או סתם עובר אורח שמרגיש צורך דחוף לחלוק עימי את פסגותיו הקולינאריות. המלצה נחרצת שכזאת הייתה לי לפני כחודש בזה הנוסח: "אתה חייב לקפוץ לאכול בפתיליה במאה שערים". קבע החבר בהתלהבות מוחצנת שלא הותירה אצלי מקום לאכזבה.

"זו המסעדה שממוקמת מול מאפיית נחמה?" ווידאתי. "כן, בדיוק" השיב החבר והמשיך להתפייט: "יש להם אוכל ביתי טוב שאתה תאהב. באחריות".

מצד אחד מדובר במוסד אוכל וותיק וידוע שפועל בעיר הקודש באותו המקום משנת 67, עת כבשו חיילי צה"ל את מזרח העיר ושחררו את הכותל. מצד שני, ברור לכם ולרופא המשפחה שלי, שלו הייתי נענה לכל הזמנה שכזו, הייתי כעת מחובר לזונדות ולמכשירים רפואיים מהחלק הסופני שבהם. כאלה שמלפפים אותך רגע לפני ששר המוות קורץ לעברך בחינניות.

אשר על כן, עשיתי את עצמי מאזין בקשב וברגש להצעתו, והבטחתי לסור לפתיליה הזאת ולהתחמם לאורה בהקדם האפשרי.

באמת שלא צריך להרחיק נדוד למטבחים רחוקים ובתי ספר לבישול יוקרתיים ונוצצים בכדי להבין שהאוכל הביתי והעממי, דווקא הוא זה שמלא בקסם ובטעמים שלעיתים אף לאוכל יומרני מעשי-ידי שף מדופלם, יהיה קשה להניב מעל גבי צלחות הענק והמנות המעוצבות.

מה שכן, אם כבר אוכל ביתי, ברור שהמטבח הטריפוליטאי, המרוקאי והעיראקי (מבלי להעליב ולפגוע בשאר עדות ישראל) נמצאים בפסגת הקולינריה האותנטית.

אלה מכם שמסתפקים בסלטים תעשייתיים מקופסאות ושאר מרעין בישין מעין אלה, לא יבינו לעולם את אשר הם מפסידים. את הניחוחות של הסלטים הטריים, את הרטבים העסיסיים שחפים מכל הגינונים הקולינאריים העכשוויים. דמיינו לכם את המטבח הביתי והמעודכן שלכם, נזרק במנהרת הזמן הרחק לאחור. דמיינו את עצמכם ניצבים אל מול אישה זקנה במטפחת שלשה בידיה את הלחם, ממוללת באצבעות עבות את הסולת לכדי קוסקוס צהבהב ומזמין. משרכת את רגליה בין הסירים והמכסים הרבים שמעניקים לתקרה שמעליה את הריחות הכי אוריינטליים שיש. ניחוחות שיכולים להשיב למתים את נשמת אפם ברגע. הנה קיבלתם על רגל אחת את סוד קסמם של מטבחי עדות המזרח.

יום הנישואים שלא אשכח לעולם

לשמחתי, ציינתי את יום נישואיי בחופשה בת כמה ימים בירושלים בשבוע שעבר. לצערי, נפלתי על הפתיליה ביום לא מוצלח. באחד מימות החופשה שהייתה נהדרת בכללותה, מצאתי את עצמי סועד את ליבי, לאחר הליכה ממושכת במסדרונות האין סופיים של מוזיאון ישראל במסעדת "הפתיליה" שהחבר דלעיל הילל ושיבח באוזניי מבלי להטיל בה כל דופי.

ובכן, מדובר באכזבה לא קטנה, לפחות בסדר גודל האכזבה של מעמד הביניים מבנימין נתניהו ראש הממשלה.

השעה בה נכנסנו למסעדה הייתה שעת אחר הצהריים מאוחרת. מה שעדיין לא מתרץ את העובדה שהאוכל שהוגש לי היה צונן! איזו פתיליה אותנטית מגישה אוכל קר?

העיצוב הצר והמלחיץ של המקום דווקא מצא חן בעיניי. למרות המיקום האורבאני והבלתי אפשרי בסמטאות הצפופות של מאה שערים, מדובר ללא ספק במיקום הכי אסטרטגי לאדם החרדי. ממול כאמור-מאפיית נחמה, לימינך-פיצה אורי המיתולוגית שגם היא ידעה ימים יותר טובים לדבריה של אשתי. מרכז העולם, אמרנו?

הפתיליה כשלה בעבורי בשני הפרמטרים החשובים שהופכים מקום שכזה לראוי. בשירות ובאיכות. בשירות, בגלל שהיה לא אדיב בצורה יוצאת דופן. ובאיכות, עקב האוכל הקר שהוגש לי. אולי זו רק המנה שלי הייתה קרה, שכן על הפתיליות שמאחורי הדלפק עמדו כמה וכמה סירים. אבל זו עובדה, מנת הבשר כתף שלי הייתה צוננת להחריד.

אם אני מנסה ללמד זכות כלשהי, אולי השעה היחסית מאוחרת הייתה בעוכרינו, שכן מבחר הסלטים הזמין היה דליל, כמו גם מנות הבשר לבחירה. סביר להניח, שעם פתיחת שערי המקום, לא זאת הייתה מנת חלקי.

מילא הזבובים הסוררים ששיחקו תופסת בחלל המסעדה, ניחא. בחום של אמצע אוגוסט ובמספר הפעמים שדלת הכניסה נפתחת ונסגרת זה עוד ניתן להבנה. אבל, להגיש מנת כתף שדווקא הייתה טעימה ורכה ללא ספק, בקרירות נפשעת שכזאת, זה נקרא לעשות צחוק מעבודה. לא פחות.

בדיעבד, התחרטתי שלא הלכתי על הסופריטו עוף שהיה נראה מזמין בצהבהבותו, או לחלופין על סלט הסלט הארגמני שהיה נראה טרי ושמנוני כנדרש.

אם כבר הזכרנו סלטים, הבחירה שלי בסלטים שהוגשו לי יחד עם מנת הבשר, לא חיפו אף הם על האכזבה שלי מהמקום. הטחינה הביתית הייתה סבירה ותו לא. אגב, 'ארוחה עסקית' שאמורה לכלול מנה עיקרית ושתי תוספות, בליווי שני סלטים ופחית שתיה אמורה לעלות 50 ₪ לסועד. שזה סביר בהחלט במרחב שלנו.

אולם, כשנדרשתי לשלם בעבור הארוחה, גיליתי שחויבתי חמישה שקלים נוספים בעבור מנת הטחינה שמשום מה מתומחרת בנפרד משאר הסלטים במקום. לא שיש לי בעיה לשלם בשביל צלוחית טחינה טובה חמישה שקלים, אולם המידע הלקוי שהועבר לי, חוסר אורך הרוח, האוכל הקר והזבובים הלוליינים, העכירו את רוחי לחלוטין.

הפתיליה הזאת קיפדה באותו אחר צהריים את פתיל חייה בעבורי במו ידיה. חבל. זה נראה מקום עם פוטנציאל לא רע. שכן, מעטים הם המקומות שמגישים אוכל ביתי אוריינטלי, ללא המוטיבים התעשייתיים האופייניים. הנה אם תרצו, עוד סיבה לכך שאת יום הנישואין הזה אתקשה לשכוח...

כתובת וכל השאר...

הפתיליה, זוננפלד 18 פינת בית ישראל, ירושלים.
כשר למהדרין גלאט בהשגחת בד"צ הרב מחפוד.
טל': 5829434 - 02


לתגובות קוראים: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!