1. עמוד הבית
  2. נשים
  3. אימון אישי

תאמינו לי, זה לא רק בגלל האינטרנט

חושבים שרק האינטרנט גורם לצעירים לרדת מהדרך? התשובה היא לא. הרב אבי טל דמתי עם סיפור כואב על צעיר שירד, שהיום הוא כבר מבוגר שבדרכו חזרה, שמסביר מדוע עזב את הדת וקורא להורים ולמחנכים לתת לילדים את מה שהם צריכים באמת
הרב אבי טל דמתי, ט"ז אייר תשע"ח 01/05/2018 12:55

pixabay צילום: pixabay





בן למשפחה חרדית מעיירה קטנה מדרום הארץ הגיע "לעיר הגדולה" ללמוד בישיבה קטנה בתנאי פנימייה. הוא ברח משם מהר מאוד ויחד עם הישיבה הוא נטש גם את כל מה שהיא סימלה עבורו מבחינה דתית.

לאחר השירות בצבא הוא נדד עד אוסטרליה הרחוקה, שם לא שמר על כלום ומחק את הארץ מלבו, מלבד מכעס עצום על הוריו ועל ראש הישיבה.

היום הוא שומר תורה ומצוות אך עדיין ללא כיפה על ראשו. מהכעס הוא עדיין לא השתחרר אך הוא למד להפריד בין התורה לבין חלק משומריה.

בשבוע שעבר הוא שלח לי מכתב. התוכן של המכתב נגע ללבי וחשוב לי לשתף אותו עם הקוראים.

לכבוד הרב אבי טל,

קראתי את הטור שלך בנושא האינטרנט. הטור פתח אצלי שוב פצע רגיש מאוד ואולי בזכות השיתוף, אני אצליח להשתחרר מעוד קצת משקעים.

שמי דוד , אני בן חמישים פלוס. פגשתי אותך לראשונה לפני חמש עשרה שנה עוד לפני השיטה שלך הייתה מוכרת. התחלתי באותה התקופה את תהליך החזרה שלי אל המקורות ואתה עזרת לי להשתחרר מחלק מהמשקעים ומחלק מהזיכרונות הקשים.

בילדותי התגוררתי בבית מסורתי בעיירה בדרום הארץ. בגיל 15 הורי החליטו לשלוח אותי לישיבה קטנה בתנאי פנימייה בבני ברק. הייתי ילד מאוד תוסס ודינמי ללא כל גינונים בני ברקים מצד אחד, אך גם דיי ביישן ורגיש מצד שני וככזה היו לי תקלות די מביכות "בבני ברק העיר הגדולה" (ביחס לילד צעיר שבא מהפריפריה).

לא די שלא מצאתי אוזן קשבת בין כותלי הישיבה, הייתי נענש, ודי בצדק, על מעללי הרבים. לצערי כל מה שאני זוכר מהישיבה זה נוקשות, חוקים, שמירת סדרים וענישה למי שלא מתאים, וכנראה שאני לא הייתי מתאים כי הייתי מאוד אבל מאוד שובב.

לא אכתוב על כל מעללי בישיבה אתן לכם לדמיין, אבל כשראש הישיבה היה מעניש אותי משפט אחד היה שגור בפיו "אני לא אתן לך להחריב לי את הישיבה". אני מודה הייתי יצירתי בלהחריב לו את הישיבה.

אבל בכל זאת גם כילד וגם כיום כבוגר, אני חושב שהייתי נענש בצורה לא מידתית. אפילו ביחס לזמנים ההם שבהם היה מותר ולגיטימי, ספגתי הרבה יותר מכות והשפלות מרוב החברים שלי.

וכשפניתי להורי לצערי מצאתי אותם תומכים בראש הישיבה. אני לא יודע מה יותר פגע בי יותר, ראש הישיבה או הבגידה של הורי, אבל אני יודע שזה גרם לי להתמרד ולשנוא כל דבר ששייך לתורה ומצוות.

מהר מאוד חיפשתי בעיקר להכעיס כדי להתנקם, להשקיט את הכאב. התגייסתי ליחידה הכי חילונית בצבא, חייתי מספר שנים באוסטרליה ודווקא הייתי עובר כל עבירה שאני יכול. עשיתי זאת כאילו כדי לומר לכולם: "אני אראה לכם אתם לא תנצחו אותי", אבל מה שלא ידעתי בתור מתבגר שבקרב הזה כולנו הפסדנו.

ראש הישיבה הפסיד יהודי שומר תורה ומצוות הורי הפסידו ילד ואני הפסדתי אהבה, הבנה והכלה.

כיום אחרי מסלול ארוך שאת חלקו עברתי דרך "בשבילי הגמרא" (ואני שמח שהייתי בין הראשונים שהכיר אותך), למדתי לאהוב ולסלוח להורי, לאהוב את התורה ומצוותיה ולעשות את ההפרדה בין שמירת הלכה לבין האופי של אנשים.

כיפה עדיין איני שם על ראשי, אך אני לומד תורה בכוחות עצמי ומשתדל לשמור כמה שיותר מצוות. לסלוח לראש הישיבה עדיין איני יכול אך גם זה יגיע אני מקווה.

והבקשה שלי להורים, שימו דגש על העיקר.

נכון, לצעירים ישנם הרבה ניסיונות בחיים והם מוקפים בגירויים שונים. בתקופתי אומנם לא היה אינטרנט או סמארטפונים, אבל תסמכו עלי שהיו לי גם פיתויים. אך לא זה מה שגרם לי למרוד, לא זה מה שגרם לי להכעיס ולהתנקם.

מה שגרם לי לנטוש את הכל, או יותר נכון לזרוק את הכל ולהשאיר את כל החינוך שקיבלתי מאחור, זה חוסר האהבה שחוויתי וההשפלות שהתלוו לו.

גם אם הילד שלכם לא נמצא בדיוק במקום בו הייתם מייחלים שיהיה, תאהבו אותו. הוא זקוק לכם.





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. ולפני האינטרנט  

    יצחק

  2. ק''ן טעמים לטהר את השרץ  


  3. נטישה  

    ליימך

  4. הבטה  


  5. הרבה עושים שטויות בגלל חוסר תשומי. תשומי תשומי רעבים לתשומי. אז תנו להם הרבה זה חינם  


  6. אם קשה לכם לומר מילה טובה...