ההלוויה הקטנה • בשולי הלווית ראש הישיבה • טור נוקב
בהלוויתו של אדם גדול יש להרהר במעשיו ולהגות בדמותו • אך הפעם ראיתי יותר מידי רודפי נייעס, ברנשים בטלפון, ודחיפות גסות של עשרות גיחזים • וכה מעט מלווים
- אברהם העברי, בחדרי חרדים
- י"ד חשון התשע"ב
- 40 תגובות
הרבה פוסעים, מעט מלווים. צילום: יעקב נחומי
הייתי שם.
שחיתי בתוך ים-אדם אינסופי. צעדתי בין עשרות אלפי המלווים.
מלווים - אמרתי? אז זהו, שלא ממש.
•
'מה עושים בלוויה?' שאלתי את עצמי.
בלוויה, ראשית כל, מקיימים מצווה חשובה - מצוות לווית המת. מצווה שערכה עולה עשרת מונים, כאשר מדובר בתלמיד-חכם המרביץ תורה לאלפים.
'אבל איך צריך לעשות את זה?'
- דומה שהדרך הישרה בה יבור לו המלווה: היא לפסוע אחר מיטת הנפטר, להגות בדמותו, בחסרונו, בחלל הכואב שהשאיר לנו עם לכתו. בכלל, לוויה זו הזדמנות מיוחדת להרהר מעט על תפקידינו בעולמנו, לבחון עד כמה אנחנו מיישמים אותו.
אפשר להפעיל מעט את הדמיון ולנסות לראות כיצד אנחנו נֵראה כשנשכב שם, במאוזן, עטופים בטלית. האם, בנוסף לטלית, נתעטף גם באיצטלת חכמה ומעשים טובים? או שמא נתעטף בכלימה איומה?
•
את חוט מחשבותי קוטעים דחיפות גסות. פמלייה של אדמו"ר כלשהו. הצדיק צועד בתווך, עיניו מושפלות מטה. אין הוא שת סביב. אך סביביו-נסערה מאוד. עשרות גיחזיו דוחפים לכל עבר, חזור ודחוף. 'שיעשו לו מעבר!', העיקר שיהיה 'טוצאך'. מלא 'טוצאך'.
אני נושא עיני סביב, בחורים צעירים (13 עד 40) מתרוצצים רצוא ושוב, אחוזי תזזית. תרים בעיניהם ללא הרף אחר כל בדל של עניין.
חסר להם שיפספסו איזה קטנוע של הצלה, או רכב שרד של אח"מ. אוי ואבוי אם מישהו יתעלף, והם לא יהיו שם כדי לצעוק "הצולה! הצולה!"
כולם רצים. קדימה, אחורה, מטפסים במרץ על עמודי חשמל, אולי הם יוכלו לראות (לראות מה?). מצלמים ללא הרף בסמארטפון, או אפילו במצלמה דגיטלית שהביאו במיוחד מהבית (נייד כשר). כולם עסוקים בשאלה הנצחית 'כמה יש כאן?' (פחחחחחחחחחח, אין מצב שפחות ממאה אלף. מה קרה לך?).
בשולי הדרך (אוי, כמה יכולים להיות רחבים, השוליים), ברנשים בטלפון, ממשיכים את העיסוקים שנקטעו באיבם עם פרוץ ההלוויה. ישיבישערס שלא פגשו זה את זה שניםםםםםםם, מגלגלים שיחה בניחותא, אגב הפרחת טבעות עשן. צרכני הנייעס למיניהם (לא יעזור, זה כתוב להם על המצח!) דנים בשאלה הבוערת: "מי יהיה היורש?"
ובתווך, פה ושם, נראים יהודים, העסוקים כל כולם בדבר אחד; לווית המת. מבטם לא מתרוצץ כממטרה הנה והנה. פסיעותיהם מעדנות, ועל לשונם שגור הפרק 'יושב בסתר עליון'. פה ושם צמד אברכים, מעלים זכרונות מראש הישיבה האהוב.
אכן, גדולה האבידה.
•
צועדים? פוסעים? אכן. מאה אלף, לא פחות.
מלווים? הרבה-הרבה פחות...
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 40 תגובות