"אחרי שנים השתכנעתי והתחתנתי עם אלמן"

הילדים כולם יצאו לחופש, המורות, הגננות וכל נשות החינוך. חשוב לזכור שיש לא מעט אנשים שעבורם החופש רחוק מאוד, המילה "חופש" מסמלת חלום בעבורם. יש אנשים שכלואים בתוך כלא של נישואין, של רווקות מאוחרת או גירושין.

כלפי חוץ הם זועקים חופש - חופש מנישואים לא מוצלחים, לא מכילים לא מקבלים. אבל הגירושים הם ממש לא חופש, אלא עבודה קשה מסוג אחר. חלקם זועקים לחופש מהרווקות, שהיא לכאורה החופש האישי הכי גדול אבל היא גם רק בריחה מהמציאות וחלקם זועקים לחופש מהגירושים שנראה לכולם שהם שיא השיחרור, אבל הם מלאי קושי.

אני פוגשת אותם בקליניקה, מאושרים כלפי חוץ אבל מרשים לעצמם להיות אומללים בארבע עיניים, מספרים על סיוטים ובדידות למרות המושלמות. אני מאמינה שהצער והבדידות נובע מהעובדה שאנחנו לא רוצים לעשות תהליך של שינוי והתקדמות. בחיים צריך לקחת אומץ ולצאת מאזור הנוחות שלנו למען החופש המיוחל.

תמי היא רווקה בת 37. "לכאורה אני חופשיה" היא אמרה לי מול הגלים הסוערים של אותו היום. "חיצונית אין מאושרת ממני", היא אמרה והצליחה אפילו לחייך לפני שהמשיכה. "את האמת אך ורק אני יודעת, החופש רחוק ממני כרחוק מזרח ממערב. כייפתי, הייתי בחו"ל אבל בעצם לא עשיתי כלום, הדמעות שלי זולגות מידי לילה ומתעצמות בכל שבת וחג.

הפורקן שלי זו העבודה שלי, אני שם כמעט באופן קבוע, מזל שיש לי לאן לברוח. אם לא העבודה שלי, אני מאמינה שהייתי מזמן בבית עם דיכאון קשה".

נפגשנו אחרי שתמי קבעה פגישה באומץ רב. לקח לה חצי שנה של התלבטות ופחד ממה יגידו ואם בכלל זה כדאי, אבל גם אני וגם תמי הרגשנו את הקליק. אהבתי את החיבור שנוצר עם תמי וגרם לפתיחות בינינו. תמי דיברה בכאב על הרווקות המאוחרת, על החברות שכבר עוד מעט מחתנות ילדים והיא נותרה הרחק מאחור.

פתחנו הכל, הפלוסים, המינוסים, האחריות, הטבע, ההספק והכסף.

בפגישה הראשונה תמי היתה נחרצת: "אני לא מתפשרת היא הודיעה לי באלגנטיות. אני רווקה עובדת נאה ממשפחה טובה למה שאני יקח "פרויקט"? נפגשתי עד היום רק אם אקדמאים רווקים מסודרים כלכלית וניראים מעולה, אלו היו הדרישות שלי משדכניות וכל אחד שניסה לעזור. לא יכולה לחשוב שחיכיתי עד עכשיו ובסוף "התפשרתי" על גרוש או אלמן".

כאב לי לראות מולי את תמי, שהקמטים כבר מבצבצים בפניה, כאב לי שתמי סוגרת פעם אחר פעם את הדלת על הצעות טובות רק בגלל הלחץ החברתי והמשפחתי.

ואז הגיע ההצעה. הוא אלמן פלוס ילד קטן, כשהצעה הגיעה, תמי פסלה אותה באופן מיידי, אבל אחרי חשיבה מחודשת היא החליטה לנסות בכל אופן. תמי הבינה שכדי להתמודד עם הלחץ וההצעה המיוחדת היא צריכה עזרה וכך נפגשנו שוב.

"כולנו בעד בחור מסודר, כזה שמגיע מהעדה שלנו, ממשפחה טובה עם עבודה נוחה ואם יש לו רכב ווילה, זה בונוס לא רע בכלל, אבל יש רצוי ויש מצוי", כך הסברנו, "המצוי יכול להפוך לרצוי אם תתני הזדמנות".

נתנו לתמי כוחות וחיזוקים וכך עם המון תפילות תמי יצאה לפגישות. לראשונה תמי חזרה עם פרפרים בבטן. לכאורה הכל היה מושלם, לב זהב, מידות טובות אבל "החיסרון" היחיד שלו הייתה העובדה שהוא אלמן ויש לו ילד. "התיק הזה כבד עלי" היא אמרה אבל מיד הוסיפה בהתלהבות "זה הבחור שחיפשתי כל החיים".

תמי חזרה מופתעת מכל פגישה אבל פחדה להתקדם ולקחת החלטה, "מה יגידו?" היא שאלה שוב ושוב.

שלומי, האדם איתו היא נפגשה, היה אלמן שנתיים ועבר דבר או שניים בחייו. שלומי הבין את הרגישות ולכן השתדל שלא ללחוץ ואיפשר לתמי את המקום והזמן לחשוב, לעבד ולעכל.

אחרי כל פגישה עם שלומי תמי באה לפגוש אותי כדי לחשוב הלאה. הפגישות ביננו היו פתוחות מלאות בשיח אמתי ומהלב. "איך אני יכולה לאהוב ילד שלא שלי?" שאלה תמי בלחש, "איך אפשר להתחתן עם מישהו שכבר היה שם וחווה חיים זוגיים? איך אפשר להתחתן עם אלמן שזוכר את העבר ואולי אפילו מתגעגע? איך בונים אמון? איך יוצרים קשר?"

וכך בכל פגישה לאט לאט הבהרנו לתמי שאהבה ואמון נבנים באיטיות. לאהוב ילד שלא את ילדת זו היכולת להבין שהוא מתנה אישית מאלוקים, אם אלוקים נתן לה את הילד, היא מסוגלת ויכולה.

דיברנו על הסטיגמה והשאלות מהסביבה. הסברנו שבכל מצב יהיה לאנשים מה להגיד, הדגשנו שלכל אחד יש ניסיון משלו שלא היה מחליף עם חברו, הניסיונות שאנחנו מקבלים הם לפי כוחותינו בלבד.

תמי הדגישה שהיא בהתרגשות ובחששות מול קבלת הילד, ללא ספק זה מאתגר לקחת ילד יתום ולהיות דמות האם שלו,.הבארנו שהכאב שלה והאושר שלה תלויים בה בלבד, השאלה אם היא נכנעת למה יגידו או למה שאומר לה הלב שלה. תמי בחרה ללכת עם הלב והתארסה עם שלומי.

האושר הרקיע שחקים, האהבה והחיזוקים שתמי קיבלה מהסביבה עזרו מאוד לקשר ולחיזוק ההחלטה שקיבלה.

ישבתי עם הזוג המאורס לכמה מפגשים זוגיים עוד לפני החתונה כדי לעשות תיאום ציפיות. דיברנו המון על יצירת קשר נכון, על אחריות אמון ואמונה - שכשהיא קיימת, יש הכל.

תמי יצאה לחופש, הנישואין היו בעבורה הפתעה באמצע החיים. "לא חשבתי כבר שאתחתן לעולם, אבל אחרי שנים השתכנעתי והתחתנתי עם אלמן" היא אמרה לי במפגש האחרון שלנו, "חסמתי כל הצעה שלא הייתה מושלמת, אני מאמינה שזה הזמן שלי לבנות בית. אבל פונה לכל הרווקות כאן מעל במה זו: אל תפסלו שום הצעה בגלל סטיגמה, צאו, תפגשו ומקסימום הרווחתן עוד קפה".

תמי קיבלה קרוב לגיל ארבעים חופש זוגי פלוס ילד, חופש מאתגר ומהנה. תמי בחרה להאמין שהכל מלמעלה והכל לטובה והצליחה להרגיש משוחררת וחופשיה באמת. ברגע שתמי השתחררה מהסטיגמות והשיפוטיות היא זכתה באושר הגדול של חייה.

מאחלת לכולנו חופש אמתי ומשוחרר, חופש לנשמה ולגוף כי גם לכם מגיע "לחיות מחדש".

חופשה נעימה
פארלי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!