קיצוץ בתקציב הורג: המגמה מתהפכת בחדות
שמואל אבואב, מנכ"ל 'אור ירוק', מבהיר בטורו השבועי, כיצד ההשלכות של קיצוץ בתקציב הבטיחות בדרכים גורמות באופן ישיר לעליה בהיקף הנפגעים
- שמואל אבואב, מנכ''ל 'אור ירוק'
- י"ט כסלו התשע"ב
השבוע, במסגרת יום 'ישראל עוצרת', עצרה החברה הישראלית ליום אחד כדי לזכור את למעלה מ 31,000 אזרחי ישראל שנהרגו בכבישים מאז הקמת המדינה. הבשורה היוצאת מיום כזה היא, למען האמת, מורכבת: על פני עשור, ישראל נמצאת במגמת קבועה של הפחתת מספר ההרוגים בתאונות.
בשנתיים האחרונות, לעומת זאת, ובמקביל לקיצוץ חד שמקצצת הממשלה בתקציבי המאבק בתאונות, המגמה מתהפכת בחדות ומספר ההרוגים עולה בעשרות אנשים בשנה.
תאונות הדרכים הן מן האתגרים הגדולים והחשובים ביותר עימם מתמודדת ישראל, נוכח היותן גורם המוות הראשון בקרב צעירים בהפרש ניכר מכל גורם אחר, גורם מוות מוביל באוכלוסיה הוותיקה, גורם ראשון לאלפי מקרים של פציעה קשה ונכות מידי שנה, ואבן רחיים כבדה ומעיקה על צוואר המשק, המקיזה מהקופה הציבורית 16 מיליארד שקלים מידי שנה.
החדשות הטובות הן, כאמור, שישראל נמצאת במגמת שיפור עקבית לאורך עשר השנים האחרונות. אם מביטים על האתגר בפרספקטיבה רחבה, מוצאים שבעשר השנים החולפות, ירד מספר ההרוגים השנתי בכ 35%, מ 542 הרוגים בשנת 2001 ל 352 בשנת 2010. מעודדים במיוחד נתוני ההיפגעות של הנהגים הצעירים מבין הרוגי התאונות, שירדו ב 47% בין ההרוגים. לאור העובדה שנהגים צעירים מעורבים בתאונות עד למעלה מפי שניים מחלקם היחסי באוכלוסיית הנהגים, ולנוכח מאמצי חינוך, אכיפה והסברה ממוקדים שננקטו בעשור החולף כלפי הצעירים באופן ממוקד, נודעת לירידה המשמעותית בהיפגעותם חשיבות יתרה.
הירידה המשמעותית במספרי הפצועים וההרוגים, מושגת למרות העליה החדה בהיקף הנסועה ובצפיפות הגוברת בכבישי הארץ. טבעה שפניה ושמותיה של הירידה הזו אינם נראים, שכן הם יכולים להיות פניו ושמו של כל אחת ואחד מאיתנו, המשתמשים בדרכי הארץ, אבל אין הפרזה בקביעה שחייהם של מאות ישראלים ניצלו ועוד אלפי ישראלים אחרים נותרו בריאים ולא נפצעו קשות או נותרו נכים. המסקנה הנובעת מהנתונים המעודדים ומעוררי התקווה היא שאכן – תאונות הדרכים אינן כוח עליון הגובה את קורבנותיו כך או כך, אלא אתגר לאומי שניתן להתמודד עימו בהצלחה ולהציל חיי אדם רבים.
ואולם, אליה וקוץ בה: התעמקות בנתוני ההיפגעות בכבישים ובנתוני המאבק הלאומי בהן, מעלה התאמה מטרידה: מתברר שבשנתיים האחרונות נבלמה בחדות מגמת הירידה במספרי ההרוגים, ואף התחלפה במגמת עליה מובהקת: בשנת 2010 עלה מספר ההרוגים בכ 10% לעומת 2009, ולקראת סופה של שנת 2011, מסתמן שמגמת העליה תימשך ואף תגדל מעט, מ 346 הרוגים ב 2009, לצפי של למעלה מ 375 הרוגים ב 2011. כל זה קורה במקביל לירידה חדה בתקציבים שמפנה הממשלה למאבק בתאונות, מ 550 מיליון שקלים לפני כשנתיים לקצת יותר מ 300 מיליון שקלים כיום. הקוץ שבאליה מזדקר ומתבהר עוד יותר לנוכח ההשוואה בין נתוני ההיפגעות בישראל לנתוני ההיפגעות בשאר המדינות המפותחות: הם מוסיפים תקציבים ומפחיתים את מספרי ההרוגים בשטחיהם, אנחנו מפחיתים תקציבים ומגדילים את מספרי ההרוגים אצלנו.
הניסיון הבינלאומי מוכיח שהבעיה, ככל שהיא קטלנית ויקרה, פשוטה, וגם הפתרון לה פשוט. לאחרונה מונה הד"ר יעקב שיינין להכין עבור הממשלה תוכנית לאומית למאבק בתאונות. יישום המלצות התוכנית מבטיח, על פי החישובים, ירידה קבועה של 6% במספרי ההרוגים מידי שנה. כל שנדרש הוא להשיב למאבק את התקציבים שקוצצו ממנו, ובכך לפלות את הקוץ מבשר האליה.
בשנתיים האחרונות, לעומת זאת, ובמקביל לקיצוץ חד שמקצצת הממשלה בתקציבי המאבק בתאונות, המגמה מתהפכת בחדות ומספר ההרוגים עולה בעשרות אנשים בשנה.
תאונות הדרכים הן מן האתגרים הגדולים והחשובים ביותר עימם מתמודדת ישראל, נוכח היותן גורם המוות הראשון בקרב צעירים בהפרש ניכר מכל גורם אחר, גורם מוות מוביל באוכלוסיה הוותיקה, גורם ראשון לאלפי מקרים של פציעה קשה ונכות מידי שנה, ואבן רחיים כבדה ומעיקה על צוואר המשק, המקיזה מהקופה הציבורית 16 מיליארד שקלים מידי שנה.
החדשות הטובות הן, כאמור, שישראל נמצאת במגמת שיפור עקבית לאורך עשר השנים האחרונות. אם מביטים על האתגר בפרספקטיבה רחבה, מוצאים שבעשר השנים החולפות, ירד מספר ההרוגים השנתי בכ 35%, מ 542 הרוגים בשנת 2001 ל 352 בשנת 2010. מעודדים במיוחד נתוני ההיפגעות של הנהגים הצעירים מבין הרוגי התאונות, שירדו ב 47% בין ההרוגים. לאור העובדה שנהגים צעירים מעורבים בתאונות עד למעלה מפי שניים מחלקם היחסי באוכלוסיית הנהגים, ולנוכח מאמצי חינוך, אכיפה והסברה ממוקדים שננקטו בעשור החולף כלפי הצעירים באופן ממוקד, נודעת לירידה המשמעותית בהיפגעותם חשיבות יתרה.
הירידה המשמעותית במספרי הפצועים וההרוגים, מושגת למרות העליה החדה בהיקף הנסועה ובצפיפות הגוברת בכבישי הארץ. טבעה שפניה ושמותיה של הירידה הזו אינם נראים, שכן הם יכולים להיות פניו ושמו של כל אחת ואחד מאיתנו, המשתמשים בדרכי הארץ, אבל אין הפרזה בקביעה שחייהם של מאות ישראלים ניצלו ועוד אלפי ישראלים אחרים נותרו בריאים ולא נפצעו קשות או נותרו נכים. המסקנה הנובעת מהנתונים המעודדים ומעוררי התקווה היא שאכן – תאונות הדרכים אינן כוח עליון הגובה את קורבנותיו כך או כך, אלא אתגר לאומי שניתן להתמודד עימו בהצלחה ולהציל חיי אדם רבים.
ואולם, אליה וקוץ בה: התעמקות בנתוני ההיפגעות בכבישים ובנתוני המאבק הלאומי בהן, מעלה התאמה מטרידה: מתברר שבשנתיים האחרונות נבלמה בחדות מגמת הירידה במספרי ההרוגים, ואף התחלפה במגמת עליה מובהקת: בשנת 2010 עלה מספר ההרוגים בכ 10% לעומת 2009, ולקראת סופה של שנת 2011, מסתמן שמגמת העליה תימשך ואף תגדל מעט, מ 346 הרוגים ב 2009, לצפי של למעלה מ 375 הרוגים ב 2011. כל זה קורה במקביל לירידה חדה בתקציבים שמפנה הממשלה למאבק בתאונות, מ 550 מיליון שקלים לפני כשנתיים לקצת יותר מ 300 מיליון שקלים כיום. הקוץ שבאליה מזדקר ומתבהר עוד יותר לנוכח ההשוואה בין נתוני ההיפגעות בישראל לנתוני ההיפגעות בשאר המדינות המפותחות: הם מוסיפים תקציבים ומפחיתים את מספרי ההרוגים בשטחיהם, אנחנו מפחיתים תקציבים ומגדילים את מספרי ההרוגים אצלנו.
הניסיון הבינלאומי מוכיח שהבעיה, ככל שהיא קטלנית ויקרה, פשוטה, וגם הפתרון לה פשוט. לאחרונה מונה הד"ר יעקב שיינין להכין עבור הממשלה תוכנית לאומית למאבק בתאונות. יישום המלצות התוכנית מבטיח, על פי החישובים, ירידה קבועה של 6% במספרי ההרוגים מידי שנה. כל שנדרש הוא להשיב למאבק את התקציבים שקוצצו ממנו, ובכך לפלות את הקוץ מבשר האליה.
הוספת תגובה
לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות