ידידיה מאיר חושף את המבצע הסודי של טניה • טור

1.

עכשיו, כשהמבצע הסודי הוכתר בהצלחה אפשר סופסוף לחשוף את הפרטים:

לפני כשבועיים, ערב השחרור הבעייתי של 550 מחבלים לחופשי, ישב ראש הממשלה, כמנהגו, במרתפי השב"כ. נושא הדיון היה הפעם רגיש במיוחד: איך אפשר להעביר מהלך קשה כזה בשקט? הרי עכשיו אין את האופוריה שהייתה אז, בחזרתו של גלעד הביתה. עכשיו זה רק מחבלים שמשתחררים ומצהירים מיד עם שחרורם שהשלב הבא והמתבקש הוא חטיפת עוד ועוד חיילים. איך מבצעים מהלך כל כך מסוכן בלי שהציבור יתקומם? לכולם היה ברור שהפעם צריך כאן פעולת הסחה משמעותית. הפעם לא יועילו הטריקים הקבועים של שריפת מסגדים.

ואז קם אחד מראשי הארגון ואמר "חברים, זה הזמן להפעיל את טניה". היושבים בחדר חייכו.

כולם הכירו היטב את הסוכנת המתוחכמת (הידועה גם בשם הקוד שלה "קוגל") מהמחלקה החדשה שאך הוקמה בשב"כ, המחלקה החרדית, ששמה לה למטרה להציל את מדינת ישראל מפני האיום האסטרטגי הגדול ביותר.

"אבל רגע", שאל המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, "לא אמרתם רק בשבוע שעבר שטניה מושתלת עכשיו כמנקה בישיבה הקטנה של גור באשדוד, כדי לבדוק מקרוב כמה בחורים רשומים נמצאים בסדר ב' בימי החנוכה וכמה אומרים שהם יוצאים להדלקת נרות, אבל למעשה חוזרים רק לסדר ערב?"

"זה בסדר", ענה הראש, יורם כהן, "נפעיל אותה משם. ל', תביא לי בבקשה את לוח הזמנים של קו 451 מאשדוד לירושלים..."

2.

אני לא אוהב קונספירציות, ואני יודע שהתסריט המתואר למעלה לא התרחש, אבל אין לי דרך יותר הגיונית להסביר את מה שקרה כאן השבוע. בדמיוני כבר הפלגתי הלאה, עם הסוכנת טניה שמזעיקה ברגע האחרון את כוחות הימלב"ג (יחידה מיוחדת לטיפול בחסידי גור) שמשתלטים ממש ברגע האחרון על אוטובוס המדירים, כופתים את האברכים ומצילים את הסוכנת האמיצה טניה. האמת? זה נשמע לי הרבה פחות הזוי ומגוחך מהכותרות שהופיעו ביום ראשון, במציאות, בעמודים הראשונים של העיתונים: "אישה אמיצה אחת מול עשרות חרדים באוטובוס", "רוזה פארקס הישראלית", "הגיבורה מאשדוד". העיסוק ב-550 טרוריסטים מסוכנים ששולחו באותו יום לחופשי נדחק לשולי השוליים של העיתון. הדרת מחבלים.

ברור, כמובן, שהחסידים באשדוד היו צריכים להתנהג יפה, ולא לצעוק או להעליב. זה באמת מובן מאליו. אבל לא זה המחדל האמיתי, אלא הניסיון להפוך את אותם אשדודים לא-מספיק-מנומסים לבעיה המרכזית של ישראל. ואם לא הם, אז אותם נערים שהתפרעו בבסיס חטיבת אפרים (אגב, כמה פעמים שמענו אחרי האירוע הזה את המשפט "הפעם נחצה פה קו אדום". למה, כי הפעם תקפו סמח"ט? ואם היו תוקפים רס"ר זה שום דבר? וערבי? ומסגד? ועץ זית? אלימות היא אלימות היא אלימות. אני לא מבין את קפיצת המדרגה שנובעת ממספר הארונות על כתפו של המותקף, וכסמל ראשון במיל' אני מוחה בתוקף).

ושמתם לב? זה ממש נהיה פינג פונג כזה: פעם המתנחלים הם הסכנה, ופעם החרדים. כנראה כדי שיהיה לכל מגזר יום אחד לנוח ולהתאושש עד המתקפה הבאה. הבעיה שמי שמרגיש קרוב לשני המגזרים, לא נח לרגע ותמיד זועם. ואז זועם על הזעם. כי בעצם למה בכלל אכפת לי? שיכתבו. אם הם חושבים שלאפשר לסטודנטים גברים בטכניון להתאמן בחדר כושר שעה בשבוע זה חלק מהתופעה הנוראה של הדרת נשים, אז מדוע בכלל להתייחס ולהגיב? מה יצא לנו מזה? הלא כבר לימדונו חז"ל שכל מחלוקת לשם שמיים סופה להתקיים, וכל מחלוקת דבילית ורדודה סופה לגרום לך תחושה חמוצה על זה שבכלל נכנסת אליה.

3.

ופתאום זה נהיה מצחיק. ידיד שעובד בכלי תקשורת גדול סיפר לי שהשבוע, בשעות אחר הצהריים של יום שני, הוא קיבל טלפון נוזף מהעורך: "נו, הדד-ליין כבר כאן, העיתון אוטוטו נסגר, ועוד אין לי הדרת נשים למחר!". אפשר להבין את אותו עורך, יש לו עיתון למלא והמצב קשה: גלעד שליט כבר בבית, קצב כבר לא בבית, אז צריכים איזה ריגוש שיחזיק עד ההתבטאות הבאה של מאיר דגן. העם דורש דפני ליף חדשה.

וכך נשלחה השבוע כתבת של אחד העיתונים לנסוע באותו קו אוטובוס מאשדוד לירושלים, לשחזר את מעשיה של טניה. מעין מסע בעקבות לוחמים. אממה? הנסיעה שלה דווקא עברה בשקט. איש לא צעק עליה או הוריד אותה בדרך. הפרובוקציה נכשלה. אבל מכיוון שחייבים למלא עמודים, היא בכל זאת ישבה וכתבה משהו, וזה התפרסם בעמוד הראשון של העיתון תחת הכותרת הדרמטית "מופרדת - המבטים העוינים, האווירה המתוחה, החרדי שנטש בזעם. יומן הנסיעה של כתבתנו בקו 451".

הנה פרקים נבחרים מתוך היומן הזה: "לפי המונחים של קווי ההפרדה, הנסיעה שלי עברה בשלום. אף אחד לא דרש ממני לעבור אחורה, ואיש חלילה לא פגע בי פיזית. ולמרות שכביכול כלום לא קרה, זו הייתה הנסיעה הארוכה בחיי. עליתי לקו 451 ברחוב חנה סנש באשדוד, ולא יכולתי לשער עד כמה הדרך לירושלים תהיה ארוכה ומטלטלת. על הכסא בשורה השנייה הרגשתי קטנה, לא שייכת ולא רצויה. לא שיערתי איך נסיעה קצרה יחסית יכולה לערער כל כך בן אדם... ישבתי בכסא והתפתלתי אל מול כל מבט שננעץ או הערה שמסוננת. איש לא דרש מילולית שאלך לשבת במושבים האחוריים, אך גם איש לא העז לשבת בקרבתי. אחד הנוסעים הבחין בי לפני ששילם, הסתכל עליי במבט חודר וביקש מהנהג שיעצור לו באמצע הדרך. נוסע אחר בחר למלמל 'חוצפה' מתחת לזקן ולהבהיר שהוא לא מרוצה מהמצב".

בהמשך היא מספרת שבסופו של דבר, כשהאוטובוס התמלא כמעט לחלוטין התיישב לידה צעיר דתי. "אחרי כמה רגעים פניתי אליו בלחש ושאלתי מדוע הוא בחר לשבת דווקא פה. הוא סיפר לי שאחד הנוסעים העדיף לעמוד ולא לשבת לצידי אז הוא פינה את מקומו ועבר לשבת לצידי. הצעיר הזה, בסך הכל בן 19 וחצי, היה עבורי בנסיעה הזאת סוג של גיבור.

"הרגשתי כמו ילד חדש בבית הספר שמרגיש לגמרי לבד, עד שאחד הילדים בוחר להפסיק עליו את החרם. הצעיר האמיץ בחר לא להזדהות. 'אני מעדיף שלא יהיה לי בלגן בבית הכנסת', הוא אמר בהתנצלות". סוף ציטוט. וואו, כמה הירואיות בנסיעה אחת. חנה סנש בטח מסמיקה מבושה מול מעשי הגבורה שמתרחשים בקו שיוצא מהרחוב הנושא את שמה (זה זמני כמובן. עד שהעירייה תשנה את שמו לרחוב טניה רוזנבליט).

יופי, עכשיו שהכתבת תעלה לאוטובוס רגיל באשדוד - לא עם חרדים שמסננים דברים מתחת לזקן, אלא עם סתם בני נוער ערסים מקומיים – ונראה מה יהיו חוויותיה.

4.

ולסיום, עניין לא קטנוני בכלל שקשור לימים המבאסים האלה. עניין מהותי מאוד. כמו רבים מכם גם אני קיבלתי את המייל שכותרתו "דני דיין היה מדהים אצל אילה חסון" ובו הלינק לראיון של יו"ר מועצת יש"ע "נלחם לבדו", כלשון המשרשרים, נגד ארי שביט, אמיר בר שלום, עודד גרנות וח"כ ישראל חסון.

כשפתחתי את המייל אכן נדהמתי. העימות הזה, שעורר התלהבות כה גדולה בחוגי הימין, נערך בתוכנית "יומן" של הערוץ הראשון שמשודרת בליל שבת. האמת שבהתחלה קיוויתי שמדובר בקטע שצולם ביום חול, אבל לצערי, כן, הראיון התקיים בשידור חי בשבת עצמה.

דני דיין הוא אדם עתיר זכויות. אני לא מבין בעניינים המוניציפליים של יש"ע, אבל אני שומע אותו מעת לעת בתקשורת, מתראיין, כותב, ותמיד הוא עושה את זה בנעימות ובתבונה. אני שותף לדעה שעצם הבחירה באדם שאינו המתנחל הקלאסי, עם עוזי, דובון וכיפה גדולה לתפקיד היא הברקה. וכמובן, שמירת המצוות של דיין, היא עניין פרטי שבינו לבין אלוקיו. אבל, ופה יש אבל גדול, הופעותיו הציבוריות של יו"ר מועצת יש"ע הן ממש לא עניין פרטי.

עכשיו תדמיינו את זה: ליל שבת פרשת "וישב", שבע בערב, דני דיין עולה לרכב, או שמא למונית של רשות השידור, עובר את שער היישוב שלו מעלה שומרון ונוסע את כל הכבישים המתפתלים בינות לכפרים הערביים העוינים. הדרך עוברת, ברוך ה', בשלום, והנה הוא מגיע לירושלים עיר הקודש, לבניין הטלוויזיה שבקצה רחוב מלכי ישראל. מחלונות הבתים אפשר לשמוע בשעה הזאת היטב את זמירות השבת מפיהם של הורים וילדיהם, אבל דני דיין ממהר, הוא בדרך למשימה חשובה, להציל את המאחזים.

הוא נכנס פנימה דרך הדלת האוטומטית, נותן לשומר את תעודת הזהות שלו כדי שירשום את מספר הזהות בספר האבטחה, יורד במעלית, ואולי אפילו במדרגות, מתאפר, משתיק את הפלאפון, אומר שבת שלום לצלמים (הוא איש נחמד) ואז פוצח במונולוג רהוט שבו הוא מדבר בלהט על כך שאסור לוותר על אף שעל בארץ ישראל.

יום קודם לכן, בי"ט בכסלו, חל יום השנה ה-16 לפטירת הרב משה צבי נריה. מילותיו האחרונות היו, כידוע, "קדושה אני מבקש. תנו לי קדושת ארץ ישראל, תנו לי קדושת אהבת ישראל". השנה המילים האלה קיבלו משמעות אקטואלית. כשם שקדושת ארץ ישראל לא מושגת על ידי אבן על סמח"ט במחנה אפרים, היא גם לא מושגת על ידי חילול שבת ברוממה. שבת היא מלזעוק, דני.

טורו של ידידיה מאיר מתפרסם בעיתון 'בשבע'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!