1. עמוד הבית
  2. דעות
  3. טור אורח

למה החגיגות מסתכמות בלעשות על האש

הקונפליקט של האדם החרדי אל מול יום העצמאות, הביא את דודו כהן, העורך הראשי של אתר 'הידברות', לכתוב מאמר שנע סביב התחושות המורכבות של האדם החרדי ביום הזה 

דודו כהן, הידברות, ד' אייר תשע"ט 09/05/2019 07:19

יום העצמאות > ההתחבטות מנגל מנגל צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

אז מצד אחד, ברור שזו היתה יד ה' שהביאה אותנו לארץ אבותינו.

מצד שני, האם זה רצון ה' לראות מדינה כל כך חילונית, שכל מוסדותיה הגדולים (כנסת, בית משפט, צבא, משטרה, תקשורת) – מנותקים ברובם המכריע מקיום תורה ומצוות?

מצד אחד, התרגשתי לשמוע שהגיבור הרצל ביטון, נהג קו 40 שנאבק במחבל והציל חיי יהודים חפים מפשע, זוכה לכבוד רב בהדלקת משואה. איזו החלטה מחממת לב!

מצד שני, התרשמתי הרבה פחות כשכומר יווני-אורתודוקסי נבחר אף הוא להדליק משואה במדינת היהודים.

מצד אחד, צריכים להודות לקב"ה ביום שבו ניתנה לנו רשות לשוב לארץ הקודש.

מצד שני, האופי של החגיגות בערב העצמאות הוא כל כך חילוני, כל כך מנותק מהלכה, ולפעמים גם "כוחי ועוצם ידי". למה מופע מרכזי פונה רק לפלח מסוים באוכלוסייה?

מצד אחד, אני לא יכול להתעלם מכך שיש לנו בית לאומי בארץ אבותינו, מכך שיש לנו ביטחון בארצנו, מכך שהגויים לא יכולים לבצע בנו פרעות כבעבר. נכון שגם כאן אנו לא מוגנים ב-100%, אבל עדיין כמובן שאני מעדיף לחיות כאן מאשר בגלות, מוקף בגויים.

מצד שני, אני לא יכול להתעלם מכך שהבית הזה, ברובו, מייצג את העגלה הריקה מבחינה רוחנית.

מצד אחד, אף פעם לא היו בארץ ישראל כל כך הרבה לומדי תורה, תלמודי תורה, ישיבות וכוללים כפי שיש היום.

מצד שני, אף פעם לא היו בארץ ישראל כל כך הרבה כפירה, רדידות, תופעת גייס חמישי (כמוBDS ודומיו), שנאה וזלזול בלומדי תורה, כמו שיש היום.

מצד אחד, אפשר למלא את הלב בשמחה על כך שהתקדמנו צעד גדול נוסף אל הגאולה.

מצד שני, כשאני רואה שהשמחה של רבים מאחינו (מניסיון קרוב) הסתכמה בגמיעת אלכוהול ובהשתכרות של נערים בני 17 – אני מבין שחלקים בשמחה הזו רדודים להעציב.

מצד אחד, לא צריכים להיות בפסימיות מוחלטת לגבי מדינת ישראל. יש בה גם דברים טובים – יותר לומדי תורה, יותר ישיבות, יותר תרבות יהודית, יותר ערבות הדדית.

מצד שני, קשה לי להיות שותף לאופוריה הכמעט-מוחלטת שאופפת חלקים בציבור החילוני והסרוג ביום הזה. כאילו הכל פה מושלם, כאילו הנוער בכיוון הנכון, כאילו ה' שמח ממצב הרוחני של כלל עם ישראל.

מצד אחד, אני עומד בצפירה (וקורא תהילים) גם כשאני לבד.

מצד שני, אני לא בז למי שמעדיף שלא לעמוד בצפירה כשהוא לבד. עם כל הכבוד לקודים חברתיים, אין לי ספק שגם קריאת פרק בודד של תהילים, מועילה לנשמות הנפטרים יותר מאלף אנשים שעומדים בצפירה ללא שום תועלת.

מצד שלישי, אם עמידה בצפירה תשדר לאחינו מהמשפחות השכולות שאנו מזדהים בצערם – למה לא לעשות זאת, בעצם?

ומצד רביעי, יהודים מאז ומתמיד כיבדו את הנפטרים באמצעות קדיש, תפילות ונרות נשמה, ולא באמצעות עמידה לקול של סירנה. למה יש כאלה שהופכים את הצפירה לדבר קדוש, ואת קריאת התהילים והמשניות למשהו כביכול הרבה פחות חשוב ומשפיע? כיצד התהפכו היוצרות?

מצד אחד, היינו רוצים לשכוח את כל השלילי למשך יום אחד בשנה, ולהתאחד בשמחה משותפת עם אחינו.

מצד שני, גם כשאתה מנסה להתרכז בטוב – האכפתיות הכנה והאמיתית כלפי מצבו הרוחני של עם ישראל, ותחושת "מצבנו לאן", לא נותנת מנוח. אני לא יכול לחגוג באופוריה כשמשמאלי נער בן 17 שמשתכר "כדי לחגוג", ומימיני רמקול שמשמיע מוזיקה זולה בקולי קולות (תקופת העומר, להזכירכם).

מצד אחד, נניח שגדולי ישראל היו מורים לחגוג. רק נניח.

מצד שני, למה החגיגות מסתכמות (לפחות בפרהסיה הציבורית של רוב עם ישראל) בלעשות על האש, הופעות של להקות מחול למיניהן, סרטי בורקס גסים ורדודים בטלוויזיה וכו'?

מצד אחד, יפה שלפחות יש את חידון התנ"ך.

מצד שני, חבל שיש (כמעט) רק את חידון התנ"ך.

מצד אחד, נניח שגדולי ישראל היו מתירים לברך על ההלל, ולא רק לקרוא אותו ללא ברכה -

מצד שני, למה יש כאלה שרצים לקרוא הלל עם ברכה? לאן נעלם הכלל ההלכתי הידוע "ספק ברכות להקל", והיכן ההתחשבות בדעתו של פוסק הדור בציבור הספרדי, הרב עובדיה יוסף זצוק"ל?

מצד אחד, ברור שהעצמאות היא צעד נוסף בדרך לגאולה השלמה.

מצד שני, לא נראה שהגאולה הזו מעניינת את רוב עם ישראל בחגיגותיו ובנפנופיו.

מצד אחד, במדינה שלנו רבים מחוברים אל מוסד חשוב ומרומם כמו "יד ושם".

מצד שני, מספר רב יותר של יהודים מחוברים יותר אל מפעלות "האח הגדול", "מאסטר שף" ודומיהם.

מצד אחד, הדור הצעיר אינטליגנט, מתקדם, אכפתי, רבים ממנו פעילים חברתית ותורמים לחברה.

מצד שני, הדור הזה גם שטוף בריקניות, ברדידות, בסמארטפונים ממכרים, בבעיות נפשיות הולכות ומעמיקות, בהשתכשכות בתרבות ההבל והריק. מה יהיה איתם? מה יהיה איתנו?

מצד אחד, יש חצי כוס מלאה. וזה משמח.

מצד שני, יש חצי כוס ריקה. וזה בהחלט עצוב.

אז האם אני יותר שמח או יותר עצוב ביום העצמאות? לא יודע.

אולי בשנה הבאה אדע. בירושלים הבנויה.

הטור פורסם בעבר באתר הידברות





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. כתיבה יפה וממצה.הגאולה השלמה זו הגאולה שאנו כוספים ומייחלים לה.לכן באמת חצי הכוס הריקה היא הטון המכריע ולכן לא חוגגים.אבל ברוך השם על חצי הכוס המלאה אנו זוכים לומר תודה בהמון הזדמנויות ולאוו דווקא בה באייר.תודה השם הטוב על החסדים ומתנות החינם שאותה עושה עימנו בכל יום.  (ל”ת)

    דודו כהן

  2. הוא יום היארצייט של אליהו הנביא זכור לטוב  (ל”ת)

    ה' באייר

  3. היטבת להבהיר,ישר כח.  (ל”ת)

    ישראלי

  4. כנסו  

    חכם

  5. חג שמח  

    לייע

    • לא שמח 

      Tu