1. עמוד הבית
  2. נשים
  3. משפחה

אמא בלי אמא: אולי עם אבא זה יהיה אחרת

מאז שאמא נפטרה - הקשר עם אבא התהדק. אנחנו מנסים לדבר יותר - גם כשלפעמים השתיקה רועמת. ואולי, אולי עם אבא זה יהיה אחרת? ליבי שני בהרהורים אחרי דברים שהלכו ולא יחזרו

ליבי שני , ח' אייר תשע"ט 13/05/2019 13:01

פעם היינו מדברים צללית אב וילד אב וילד. צילום אילוסטרציה צילום: pixabay

לא יודעת אם זה משהו שקורה באופן טבעי בכל משפחה, או שזה קרה רק אצלי, אבל מאז שאמא שלי נפטרה הקשר שלי עם אבא התהדק. זה לא שלא היינו בקשר, אבל אמא תמיד הייתה בפרונט.

בשבתות כשאבא בבית כנסת ואנחנו מפטפטות בסלון, בערבים כשאבא קורא ואנחנו יוצאות לחצר או לצעדה. גם בשיחות הטלפון – זה היה תמיד: "מה נשמע אבא? הכל בסדר? איפה אמא?"

וזה הרגיש כל כך טבעי ונורמלי.

ועכשיו אנחנו מדברים יותר, או יותר נכון מנסים לדבר יותר. זה לא פשוט לנהל שיחות כשלא כל כך רגילים. ואבא שלי ואני, שנינו אנשים שמעדיפים לעשות, או לקרוא, או סתם לשתוק - אבל לפעמים כשאנחנו יושבים לארוחת בוקר, והגעגועים למה שחסר צפים באוויר, והוא הופך לכבד מרוב שתיקה, אנחנו מנהלים שיחות על כל מיני דברים, לא תמיד חשובים,  לא תמיד מרתקים, אבל משהו בזרימה של המילים הלוך ושוב בינינו מקל קצת על כל המילים שאנחנו שומרים בפנים ולא מוציאים.

 

ובכל פעם אני שואלת את עצמי מחדש - לדבר על אמא? לא לדבר? לשאול את אבא אם גם הוא מתגעגע אליה כל כך? לא להעלות את הנושא? ואם כבר העליתי, להמשיך? להתעקש?

 

ואף פעם אני לא מגיעה לכלל החלטה, אז במקום לדבר על אמא ועל כמה היא חסרה, אבא מספר לי סיפורים על הילדות שלו ועל השואה, ואני לפעמים מקליטה, לפעמים רושמת לעצמי נקודות, ולפעמים מתיישבת, מיד אחרי השיחה שלנו, וכותבת את הסיפור היומי. כדי שלא יקרה לי מה שקרה עם אמא, שהבטחתי לעצמי כל כך הרבה פעמים במהלך השנים לשבת איתה, לשמוע את סיפור החיים המרתק שלה ברצף, ולכתוב אותו, ותמיד היו לי תירוצים ועניינים ודברים חשובים יותר והרגע הזה אף פעם לא הגיע, ואין הזדמנויות שניות.

 

אולי עם אבא זה יהיה אחרת...




עוד בנושא:





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. ילדה