1. עמוד הבית
  2. דעות
  3. טור אורח

רכבת למירון? קריאה להחרים את הנסיעה בה

טור שהתפרסם בעיתון 'המודיע', קורא לקהל הרחב להחרים את רכבת ישראל ולא להשתמש בשירות החדש שהיא מציעה השנה לראשונה - נסיעה להילולא במירון בל"ג בעומר • "היטב הבין והיטב הבחין כי צחנת מעשיו המכעיסים נידפת סביבו ומרחיקה ממנו כל בר דעת"

ארי קלמן, ט' אייר תשע"ט 14/05/2019 22:23

"מר ישראל רקבת. אתה לא מבין?" רכבת בישראל, חולפת על פני חרדים רכבת בישראל, חולפת על פני חרדים צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

הלחי השניה?! אליצפן אינו יודע מדוע בחר האדון ישראל רקבת להציק לאביו אליצור בהצקות מייסרות, לרדוף את אביו עד חורמה, לזלזל בכבודו ברבים וביחיד, להשפילו עדי עפר ולהפכו לאבק דרכים.

מי לא דיבר עם ישראל רקבת ומי לא ניסה לעשות שלום. מימין ומשמאל, מהמרכז ומהצדדים. וכלום.

דיברו עמו בטוב ודיברו עמו גם בפחות טוב. שוחחו אל ליבו והרצו לכיוון נשמתו. שתקו שתיקות רועמות ונהמו נהימות זועמות. הכבירו נימוקים סדורים, הסבירו סברות צודקות, שיחדו במחמאות וריככו בריצויים, ניסו למצוא את נקודת התורפה ולתת לה מענה של ריפוי. אינספור מאמצים השקיעו כדי להניא את אדון ישראל רקבת ממלחמת השווא שאותה הכריז על אליצור ואשר ממנה לא הרפה.

לא אחת דומה היה כי אכן הבין האדון ישראל רקבת כי מלחמתו מיותרת ופוגענית, והנה הנה יושרו ההדורים ונרגעו הרוחות והושגה הסכמה.

אולם, כעבור ימים ספורים, פרצה שוב לבת הגעש מבית היוצר של ישראל רקבת וכיסתה בעפר רותח ובעופרת גולשת את כל סביבתו של אליצור האומלל שלא עשה דבר ולא הבין מה חֵטְא חָטָא ומה פֶּשַׁע פַּשַׁע ומדוע רודף אותו ישראל רקבת, המוּנע על ידי יצר להכעיס חסר פשר.

תחילה נטה אליצור להתעלם ולשים שפתיו ופיו כאילם. חושב היה כי ככל אדם העושה מעת לעת את חשבון נפשו, כך יימצאו להם רגעים של חסד נדיר שבהם ייקלע ישראל רקבת לחשבון נפש, ישקול רווחים מול הפסדים, תוצאות מול נזקים, יתרונות מול גירעונות, ויחדל מן מלחמת ההרס שהכריז, ויבין שאין לו ממנה כל רווח וכל תועלת, כל יתרון וכל הנאה.

היו ימים כאלה.

היו ימים, אי אלו, שבהם נקלע ישראל רקבת למצוקת חשבון נפש מסעירת עשתונות והבין אל נכון כי אנרגיות הרדיפה שהוא משקיע במלחמת ההרס נגד אליצור שלא עשה לו כלום, מכלות את אוצרותיו, מרוקנות את משאבי נפשו, משחיתות את כוחותיו, שורפות את ממונו, ולעיתים גם מורידות אותו מן הפסים.

הבחן הבחין היטב ישראל רקבת כי לא רק אליצור מתרחק ממנו, בלית ברירה, אלא גם שאר האנשים המצויים בסביבתו. המה רואים את הקולות המיתמרים מארובות פיו כקיטור משחיר, המה שומעים את הגידופים המשתלחים, את הרדיפה ואת ההתעללות, ונפשם האנושית סולדת ונוקעת מהתנהגותו.

ישראל רקבת שם אל לב כי איש מהם, מכל שאר האנשים, אינו שׂשׂ להימצא בקרבתו. לא טיפש הוא, גם אם אכזר. היטב הבין והיטב הבחין כי צחנת מעשיו המכעיסים נידפת סביבו ומרחיקה ממנו כל בר דעת.

עם הזמן, כשהתרבו האנשים המתרחקים ממנו ומפנים לו עורף, ואף מדירים את רגליהם מנוכחות במחיצתו, נפל לב ישראל רקבת בקרבו מטה, והחליט לעשות סוף למלחמות וקץ למריבה.

עמד וכתב מודעה ססגונית, מעוטרת באותיות בגדלים שונים ועמוסה בהדגשות מתחלפות, לאמור כי כל הרוצה לעלות עמו למירון לקראת ל"ג בעומר הבא עלינו לטובה, מוזמן בחום ובלהבה לבוא ולעלות עמו כאחד יחד בכבוד מלכים ממש. בשולי המודעה כתב ורשם והדגיש ישראל רקבת את מספר הטלפון שלו בתוספת המשפט האלמותי ולפיו כל הקודם זוכה וכל המאחר בוכה, ומספר המקומות מוגבל לנרשמים ראשונים.

מאותו רגע שנעץ את הנעצים בקצוות המודעה היה ישראל רקבת משוכנע כי מכשיר הנייד שבקרב כיסו לא יחדל את צלצוליו מבוקר ועד ערב, מרוב מעמסת הנרשמים שיעוטו על ההזדמנות לעלות מירונה כאחד האדם, בישיבה של נחת, ברווח של הרחבה, ללא דחק מעיק וללא הצטופפות מכעיסה.

הפרויקט הזה, הרהר ישראל רקבת בינו לבינו, יסייע לו להחזיר את עצמו ואת אישיותו למעגל החיים האנושי שממנו נפלט החוצה. ובצדק.

שעה עברה מאז תליית המודעה והידוקה, ועוד שעה חלפה, ואף צלצול אחד לא נשמע במחוזות הכיס של ישראל רקבת.
לא התעצל ישראל רקבת ולא טמן רגליו בנעליו ולא גלגליו במסילותיו, אלא עלה על רכבו ונסע אל בית המדרש המקומי כדי לבדוק מי, ברוב חוצפת זעם, תלש את המודעה שאותה תלה. לחקור ולבלוש מי מתנכל לו.

למרבה הפתעתו, לא נתלשה המודעה ולא הושחתה, אפילו לא קומטה ולא נדחקה לשולי הלוח. על מקומה התנוססה בגאון ובהדר, מודיעה ומבהירה, מזמינה ומציעה: נסיעה נוחה למירון עם אדון ישראל רקבת.

כיון שכך בדק ישראל רקבת אם מכשיר הנייד שלו זמין וקליט ובלתי כבוי, והעלה שאכן כן.

כיון שגם כך, התפלא מר רקבת פליאה רבתי מדוע אין איש מן האנשים מתקשר או מצלצל ואין פונה ואין מבקש. לא איש כמוהו ייבוש מפני המתרחקים ממנו. על כן לא טמן פיו בצלחת של שתיקה אלא עצר את אחד מהולכי הדרכים שצעדו לצדו ושאלו לאמור: "הרוצה אתה לנסוע למירון בל"ג בעומר?"

"בוודאי", השיב האיש ועיניו מצטעפות בדוק של געגוע טמיר בלתי נעלם.

"ורוצה אתה להגיע למירון בנוחות?"

"עד כמה שאפשר", מצמץ האיש את עפעפיו משום שקרן של שמש סנוורה אותם.

"וראית את המודעה שתליתי?"

"ראיתי", השיב האיש ביובש.

"אז למה אתה לא מצלצל אליי?"

"נראה לך שאני יכול לנסוע לרבי שמעון עם יהודי שידיו מגואלות בדם חברו השפוך בראש כל חוצות?", פער האיש את עיניו בתדהמת בהלה.

"סתם שאלתי. גם אם תרצה, לא יהיה לי מקום בשבילך. צפוף אצלי גם ככה", הגיב לו ישראל רקבת בזעף ופנה לו לדרכו ביעף.

לכל אשר פנה ואצל מי שהתעניין קיבל מר רקבת את אותה תשובה בסגנונות משתנים. לא נעלה מירונה ברכבו של איש שרמס את כבוד חברנו, שהלבין פניו בחוצות, שהקיז דמו כמי שלולית, שניסח נגדו כתבי פלסתר, שהחציף פניו לרבנים בעת שביקשו ממנו לחדול את מריבתו, שבעט וגידף את שליחי השלום שהיו מתדפקים על דלתו ועמם הצעות טובות שיש בהם כדי לעצור את המלחמה, שידיו מגואלות בדמי הלבנת פני חברו.

יומיים תמימים התהלך ישראל רקבת מושפל מדוכדך ורמוס.

כדי כך הגיעה נמיכות קומתו ותקפוהו הרהורי חרטתו נוכח המתקפה הציבורית והנידוי החברתי, עד שחשב על דרכי תיקון והרהר בדבר סלילת של חזרה בתשובה, ובקשת סליחה פומבית מאת אליצור, בצירוף הבטחה קשוחה וברורה כי לא יהין עוד לצערו או לרמסו נפש. תם עידן.

כמעט שהחל ליישם את דרכי התיקון, אבל אז צלצל הטלפון.

*

מעבר לקו נשמע קול צעיר ורענן, רווי במרץ נעורים.

"הלו, ישראל רקבת?"

"רקבת מדבר".

"יש אצלך עוד מקום למירון?"

"עכשיו אתה מתקשר? אתה, יש לך זמן אתה. תן לי לבדוק, נראה מה אפשר לעשות בשבילך", ענה ישראל רקבת ועשה עצמו כאנשי הבודק-וחוזר-אליך הידועים, וכמעלעל בקוצר רוח ביומן פגישותיו הצפוף ובלוּ"זוֹ המתפקע. "נשאר מקום, כן. אני חושב שכן", הפטיר אחרי משיכת כמה דקות נמרחות.

"תוכל לרשום אותי?"

"בשמחה. איך קוראים לך?"

"אליצפן".

"אליצפן?"

"כן, בנו של אליצור. אתה בטח מכיר אותו. אז אני הבן שלו", חייך הצעיר חיוך רב מעבר לקו.

"ואתה רוצה לנסוע איתי למירון?", נדהם ישראל רקבת. המציאות מטפסת מעל פסגות הדמיון.

"כן. למה לא? אתה יודע מה הולך באוטובוסים, ישראל? אתה יודע איזה כאב ראש זה גם הלוך וגם חזור? איתך אני נוסע כמו מלך. מדלת לדלת. נסיעה חלקה".

"כן, בטח. הכול נכון. אבל, תגיד, אני לא יודע איך לומר לך את זה". התלבט ישראל רקבת מה לומר ומה לשתוק. האם לאבד את הנוסע היחיד שמוכן לנסוע איתו.

"אתה לא צריך לומר כלום", התחייך אליצפן בקלילות פתאים.

"אני נחשב ליריב של אבא שלך, אתה יודע".

"אני יודע".

"אני פרסמתי נגדו ברחובות כתבי פלסתר עם שקרים".

"אני יודע".

"אני הרסתי לו את מקום העבודה, רדפתי אותו, ביזיתי אותו, השפלתי אותו. הצקתי לו. הזקתי לו. שבועות הוא היה מושבת בגללי. הייתי צוחק עליו בפרהסיה. עשיתי ממנו כלום. פשוט כלום".

"אני יודע".

"ולא אכפת לך? זה אבא שלך! אני באמת לא מבין אותך. זה אבא שלך!"

"לא אמרתי שלא אכפת לי".

"אז?"

"איתך זה יותר נוח, מר ישראל רקבת. אתה לא מבין? איתך יותר נוח לי להגיע למירון. אמרו לי שאתה מביא אותי ישירות עד כרמיאל, ואמרו לי שזה לראשונה. אני חייב להתפלל במירון. זאת חוויה רוחנית של התעלות מרוממת נפשות. אתה מביא אותי בקלות ובנוחות. נראה לך שאני אוותר על הנוחיות האישית שלי בגלל כבודה של השבת? ככה נראה לך?!".





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. כל האמת  

    יהודית

    • כל הכבוד לכותב השורות 

      אא

  2. משה גוטמן  

    אליצור

  3. נקודה יהודית  

    מודה ועוזב

  4. אל תיסעו יהיה לי יותר נוח, די לצביעות  (ל”ת)

    משוגעים נסחפתם

  5. רקבת ישראל, חי חי חי חה חה חה  

    נמאס

    • שנאה כבושה מבצבצת בין מילותיך 

      אחימן