1. עמוד הבית
  2. דעות
  3. גרשון פרוש

המשא ומתן הקואליציוני - בין חשוב למיותר למזיק

גרשון פרוש ממליץ לנציגינו לא להיות נחמדים במשא ומתן להרכבת הממשלה | בפוליטיקה, מה שאפשר להשיג - תשיג | ועדיין, כדאי לבחור בחכמה את הקרבות הפוליטיים

גרשון פרוש, י"ב אייר תשע"ט 17/05/2019 11:47

הפעם אסור לטעות גפני ליצמן ודרעי גפני ליצמן ודרעי צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

ממשלת נתניהו השלישית שהוקמה בשנת 2013, נצרבה בתודעה הציבורית כאחת מנקודות השפל של הפוליטיקה החרדית. לאחר שנים רבות בהן היוו לשון מאזניים, המליכו מלכים וקבלו כל מה שבקשו, מצאו עצמן לפתע המפלגות החרדיות נבגדות ומושלכות ככלי אין חפץ בו כאשר נתניהו הקים קואליציה עם ה"אחים" בנט ולפיד. במשך כהונתה הקצרה מאד (שנתיים בלבד), הספיקה הממשלה הזו לקצץ את קצבאות הילדים, לשנות את כללי דיחוי השירות הצבאי לבני הישיבות, להפקיע את הגיור מידיה של הרבנות הראשית ולצמצם הטבות לציבור החרדי על ידי הכנסת סעיף "מיצוי כושר השתכרות". ההשפלה וחוסר האונים נותרו חרותים בלב הפוליטיקאים החרדיים שעד היום עדיין מלקקים את פצעיהם ומנסים לשקם את מה שאבדו.

אלו תובנות אפשר לקחת מהטראומה הזאת? כנהוג במחוזותינו, באורח פלא כל אחד מוצא בכל מקרה הוכחה ניצחת לדעות בהן החזיק גם קודם לכן.

יש המכים על חטאי היוהרה, השחצנות והחמדנות. "היינו שכורי כוח. הרגשנו שאי אפשר בלעדינו ושאנו יכולים לדרוש כל מה שיעלה על דעתנו ולקבל אותו. אם רק היינו מתאזרים במעט יותר צניעות, מוכנים לפשרה ועומדים רק על עניינים שהנשמה תלויה בהם, היינו יכולים למנוע את השבר". לביקורת על דרך ניהול המשא ומתן הספציפי ההוא מתלווה ביקורת על הגישה הכללית של הנציגות החרדית במשך כל השנים על כך שהיא פועלת כפיל בחנות חרסינה, איננה מנסה להבין את הצרכים והתחושות של הציבור הכללי במדינה וגורמת לו להרגיש, בצדק או שלא בצדק, שסוחטים אותו, שכופים עליו ושפוגעים בו מבחינה כלכלית, חברתית וביטחונית. "אילו היינו יותר מסבירי פנים, אילו גילינו יותר הבנה, אילו היינו מתחשבים בציבורים אחרים, מוכנים לפשרות, או-אז לא היו ששים כל כך להפטר מאתנו ברגע שלא נצרכו לנו".

מן העבר השני יש שלוקחים את הלקח למקום הפוך לחלוטין: "אין שום טעם לנסות להיות נחמדים, מבינים ולויאליים. ממילא ברגע שלא יצטרכו אותנו ישליכו אותנו לכלבים, אז עדיף כבר לנצל הזדמנויות ולסחוט מהן עד תום כל מה שאפשר כאילו אין מחר".

לא נעים לי להיות בצד הפחות אסתטי של המשוואה אבל אני נוטה להסכים דווקא עם הדעה השנייה לפיה הפוליטיקה איננה מקום לגדלות נפש ורוחב לב. יום אחרי הקמת הממשלה איש לא יזכור את הוויתורים ואת הנחמדות, ואילו אנו נאלץ לחיות עם תוצאות הוויתורים עד לבחירות הבאות ומעבר להן. בפוליטיקה אין מקום להיות יפי נפש או לוותר על הישגים על מנת לשמור על תדמית מנומסת ואכפתית. השדה הפוליטי הוא שדה קרב אכזרי שאי אפשר לסמוך בו על אף אחד, אין בו כללי הגינות ואין הכרת הטוב. יש רק תועלתנות ואופורטוניזם, ואם אלה הם כללי המשחק, אז בואו נשחק לפיהם. קרפה דיאם, חיה את הרגע. ומה מחר? נראה מחר.

למען האמת, היכולת של המפלגות החרדיות להוות לשון מאזניים חיה על זמן שאול. אם פעם עוד היו הבדלים ממשיים בין המפלגות ובין הגושים, הרי שהיום כל מי שעומד מימין לאיתמר בן גביר ומשמאל לתמר זנדברג מחזיק פחות או יותר באותן דעות. זה מדבר על שלום וביטחון, זה על ביטחון ושלום, ובפועל כולם יודעים שלא זה ולא זה יביאו לא שלום ולא ביטחון. כולם מבטיחים להוריד את מחירי הדיור, אך לא ממש מצליחים או לא באמת רוצים. כולם חברתיים ודואגים לשכבות החלשות וממצב מערכת הבריאות בדיוק עד לרגע סגירת הקלפיות ביום הבחירות. המכנה המשותף בין הליכוד, כחול-לבן, כולנו ומפלגת העבודה גדול בהרבה מאשר המכנה המשותף בין הליכוד לבין יהדות התורה. אילו הייתה מפלגת כחול-לבן פחות אובססיבית לגבי שאלת "מי בראש", אילו היו מנסים לממש את מטרותיהם הפוליטיות במקום להקריב אותם על מזבח השנאה לנתניהו, היינו חוזים בהקמת קואליציה רחבה נטולת חרדים שעוד הייתה גורמת לפוליטיקאים שלנו להתגעגע למה שקרה לאחר בחירות 2013. לא תקציבים, לא חוק גיוס, לא שמירת שבת במרחב הציבורי, לא מתווה הכותל, לא כלום. זה לא קרה בבחירות הללו אבל עלול לקרות בבחירות הבאות, אז בהחלט יש מקום לנצל את הכוח הפוליטי כל עוד הוא קיים.

אבל הנה מגיעה הנקודה החשובה. אמת, אסור להיות פראיירים וצריך לעמוד בנחישות על מה שחשוב. אבל לפעמים מתקבלת התחושה שנציגנו אינם מתמקדים רק במה שחשוב באמת אלא מניחים לרוח הלוחמנות  ולעמידה העיקשת לחלחל גם למקומות בהם ראוי היה לנקוט בפלך שתיקה. תחושה לפיה מתוך לשמה בא שלא לשמה.

נקח לדוגמה את האירוויזיון שמתקיים בימים אלה בתל אביב, ואשר חילול השבת הכרוך בו העלה את חמת הנציגים החרדיים עד כדי פרישה מהשיחות הקואליציוניות. האם מישהו חושב שאפשר לעצור אירוע בינלאומי שמתוכנן כבר במשך שנה וכרוך במערך לוגיסטי אדיר ממדים? ומעבר לכך, האם מדובר באמת בסוגיה שחשובה עד כדי כך לציבור החרדי? האם מישהו לקח בחשבון כמה הלחץ הזה מרגיז את הציבור הכללי? תפילת הרבים המתוכננת ליום חמישי בערב היא תגובה ראויה יותר שנועדה למנוע מלבנו להיעשות גס בחילול שבת, אבל דרישות ואיומי סרק אינם תורמים דבר.

וגם כאשר מדובר בנושאים שחשובים לציבור החרדי כמו למשל מצוקת הדיור, האם חייבים להיות 100% סקטוריאליים? אולי במקום דרישות מפורשות להקמת ועדה ציבורית שתכין דו"ח על בעיית צרכי הציבור החרדי ולהקמת מרכזים ושכונות לציבור החרדי, אפשר היה לדרוש למצוא פתרונות לכלל האוכלוסייה? כאשר יגיעו לשלב בו יאלצו לוותר על משהו, הם יזכירו לעצמם לדאוג קודם לציבור ששלח אותם, אבל אין סיבה להתעלם מצרכי הציבור הכללי בתור עמדה אפריורית.

ולמה לעצור כאן? האם חרדים לא נהרגים בתאונות דרכים? האם חרדים אינם מאושפזים במסדרונות בתי החולים? האם חרדים אינם סובלים מתחבורה ציבורית גרועה? האם אסור למפלגות החרדיות להציג דרישות גם בנושאים אלה רק בגלל שהם אינם נוגעים אקסקלוסיבית לציבור החרדי? את השאלה הזו הפניתי לפני למעלה מעשרים שנה לחבר הכנסת אברהם רביץ ז"ל שהשיב לי כי יכולת הפעולה של חברי הכנסת החרדים מצומצמת ולכן יש עליהם להתמקד רק בנושאים שאף אחד אחר לא ידאג להם. אני מתקשה לקבל את הגישה הזאת. השיקול הזה רלוונטי כאשר נאלצים לתעדף ולהתפשר, אבל הוא איננו רלוונטי בשלב הצגת הדרישות. חבל לשמוע שוב את הטענות שהחרדים דואגים רק לעצמם ושליעקב ליצמן לא אכפת מהצפיפות בבתי החולים מאחר ועבור מקורביו הוא ממילא משיג יחס מיוחד.

כאשר כולם דואגים לעצמם, תהא זו שטות לנהל משא ומתן מתוך רוחב לב ועדינות נפש. אבל מצד שני אסור לאבד את הרגישות, את רגש האחריות ואת ההבנה שהציבור החרדי איננו חי לבדו במדינה. חברי הכנסת החרדים דווקא למדו בשנים האחרונות להתנהל ביתר צניעות, לפעול בשקט ולמשוך פחות אש, אבל עדיין יש מה לשפר. חלק קטן ממצביעי המפלגות החרדיות מחככים אמנם ידיים בהנאה ומתחממים מול חומה של מדורת השנאה, אבל זו איננה סיבה לנציגים שלנו לשפוך עליה שמן. ויודעים מה, מותר לפעמים לשפוך עליה גם מעט מים.

 




עוד בנושא:





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.