כ"ב ניסן התשפ"ד
30.04.2024

הסיוט השבועי של נתניהו: ליברמן ואייכלר

הח"כ האגודאי עשה שריר עד הרגע האחרון ואותת גם לחברים על קיומו, והדוב ממולדובה עושה מעשה שרון • טור פוליטי

הסיוט השבועי של נתניהו: ליברמן ואייכלר
שששש


חברים יש רק באגד
חצי שעה לפני ההצבעה בקריאה הראשונה על חוק הרחבת הממשלה ביום שני השבוע עבר יו"ר הקואליציה זאב אלקין ליד לוח הנוכחות של חברי הכנסת וליבו החסיר פעימה. על הלוח זרחו לעברו תמונותיהם של מאה ותשעה עשר חברי כנסת. רק תמונה אחת הייתה מעומעמת באפור. אלקין לא היה צריך להתאמץ כדי לזהות אותה. כל היום הוא חשש שזה מה שיקרה וכמעט את אשר יגור בא לו. ח"כ אייכלר, כך הצביע לוח הנוכחות, איננו בבניין.

אבל אייכלר לא הרחיק נדוד. הוא עזב את הבניין וסומן על ידי סדרן כניסת הח"כים כמי שיצא, אך לא עזב את השטח הריבוני של הכנסת. הוא ישב במכוניתו המוחשכת וצפה בהנאה במסך הטלפון שלו המהבהב ללא הפסקה. מי לא התקשר אליו? יריב לוין איש הליכוד. שלושה חברי כנסת מיהדות התורה. שניים מלשכת ראש הממשלה וזאב אלקין אחד. שיזיעו קצת, אמר מן הסתם לעצמו, הרופאים אומרים שזה טוב לבריאות.

אחרי חצי שעה גם הוא הבין שהמשחק צריך להיגמר. ברגע שאחד מעוזריו עדכן אותו שמועד ההצבעה קרב ובא הוא עזב את מקום המסתור וחזר לבניין. ברגע ששמו הופיע שוב ברשימת הנוכחים נשמה הקואליציה לרווחה. דקה אחר כך הוא כבר היה במליאה והצביע כמו ילד טוב בעד הצעת החוק הרגישה.

מבחינתו של אייכלר היה זה סיום מוצלח יחסית ליום קשה ומאוד לא נעים שעבר עליו. מה יכול להיות גרוע יותר מאשר לקום בוקר אחד ולגלות ששיחות שניהלת בחשאי ומאחורי גבם של חבריך לסיעה פותחות את מהדורות הבוקר של תחנות הרדיו החרדיות? אייכלר, כך דיווחו המהדורות, שלח מכתב ללשכת ראש הממשלה בו הוא מאיים שאם לא יתנו לו את הועדה לפניות הציבור הוא לא יתמוך בממשלה החדשה העומדת לקום.

הידיעה לקתה בכמה אי דיוקים קלים. לא היה מדובר במכתב אלא בהודעת טקסט שנשלחה ליועצת ראש הממשלה פרח לרנר. ולא היה שם איום מפורש להפיל את הממשלה. בכל מקרה המסר שאייכלר העביר היה מספיק מאיים כדי לטלטל הן את הקואליציה והן את מערכת היחסים הפנימית בסיעה. מה זה שכל ח"כ מנהל לו מגעים עצמאיים עם לשכת ראש הממשלה ועוד מאיים איומים לאחר שההסכם כבר נחתם וזכה לאלפי קילוסין על שלל ההישגים שיש בו לציבור החרדי? הזוהי יהדות התורה המאוחדת?

בדיוק כך. אייכלר, והוא לא היחיד, הגיע למסקנה שהמקום היחיד בו יש רלוונטיות לאחדות הוא ברשם המפלגות וברשימה לכנסת. מעבר לזה הסיעה היא דיר זאבים באלסקה. זאבים יש במקומות רבים אבל אומרים שהאלסקאים לא רק חוטפים לעצמם אלא משתדלים שלאחרים לא יהיה. שלא יגדלו וישמינו עד כדי כך שיוכלו להיאבק איתם בשדות מרעה אחרים. אייכלר עקב אחרי התפתחות המו"מ הקואליציוני והבחין בקורלציה מאוד מעניינת בין מספר הנושאים ונותנים במו"מ מול הליכוד למספר התפקידים בעלי החשיבות שנפלו בחלקה של הסיעה. שלושה מו"מניקים, שלושה תפקידים, ולכל היתר פירורים.

ניסיון מרד קצר שניסה אייכלר לעשות במהלך המו"מ דוכא מיד בראשיתו. שבוע לפני החתימה הוא פנה לאלקין והבהיר לו שיהדות התורה היא ארגון גג של חמש סיעות (דגל התורה, המרכזית, שלומי אמונים, ויז'ניץ ובעלזא). אם לא כולם מרוצים - לא כולם אמורים לתמוך בממשלה, הבהיר הח"כ.

אבל אלקין לא נולד אתמול. הוא הגיע לישיבת המו"מ האחרונה עם טיוטה סופית לחתימה כשהכותרת היא: 'הסכם בין סיעת הליכוד לסיעת יהדות התורה המונה שישה מנדטים'. כלומר: אם לא שישה אז אין הסכם. על אתר הבטיחו לו אנשי צוות המו"מ של יהדות התורה שאין מה לדאוג, כולם יתמכו בממשלה כאיש אחד. כשאלקין התעקש על הנוסח, היה שם יהודי חכם אחד שאמר לו: אם כך, גם אנחנו נבקש שבהסכם יהיה כתוב שהוא נחתם מול סיעת הליכוד המונה שלושים מנדטים. אלקין הבין את הרמז ושינה את הנוסח.

אייכלר בלע את טקס החתימה ואת ההסכם בו נאמר כי תפקיד סגן יו"ר הכנסת יהיה למחצית הקדנציה בלבד. לא נאמר איזו מחצית, יען כי בתורה שבעל פה סופר לנלבבים שהחצי הראשון מובטח לש"ס. הרגע בו הצהיר ליברמן שהוא לא מצטרף לממשלה והתברר שזו תקום על רגליים עקומות של 61 מנדטים בלבד היה גם הרגע בו הוברר סופית שמחצית שנייה לא תהיה אפילו בחלומות.

וכאן הבין ח"כ מספר שש שאם אין הוא לו, אז מי לו. בערב יום ראשון השבוע הוא ישב וכתב לגב' לרנר בדם ליבו את ההודעה הבאה: "לגב' פרח לרנר. יהדות התורה קיבלה תפקידים לפי מפתח שונה מש"ס והבית היהודי ללא פרופורציה. ש"ס גם הודיעה לנו כי היא בוחרת ס. יו"ר כנסת למחצית ראשונה, לכן נהיה מוכנים בלית ברירה לוותר על תפקיד חשוב זה ובמקומו לקבל ראשות הועדה הכי קטנה והכי חשובה לנו בכנסת: יו"ר הועדה לפניות הציבור לכל אורך הקדנציה. הציבור שלנו נתקל בבעיות ביורוקרטיה כי אין לו איש במגזר הציבורי. עבורי תפקיד שאוכל לעזור לבוחרי, זה להיות בקואליציה אם לאו.

"הרב ליצמן יודע שאני נחרץ בעניין", המשיך אייכלר. "תודיעי גם לאלקין שלא יטעה ברצינותי ולא יבזה את ראש הממשלה הרוצה בטובת העניין. אני מחכה לשמוע מכם על ההצעה הזאת, לפני שתביאו אותנו להצבעה בכנסת. אקווה שתוכלי לטפל בעניין על הצד היותר טוב".

לרנר אכן טיפלה בעניין על הצד הטוב ביותר אבל לא בדיוק מהצד של אייכלר. היא העבירה את ההודעה שקיבלה לראשי הקואליציה ולשניים מבין חברי הסיעה המאוחדת. השימוש בתחנות הרדיו החרדיות, ולא בתקשורת הכללית, להפצת הידיעה על האיום, לא הותיר לאייכלר ואנשיו ספק מאיזה צד בדיוק באה ההדלפה.

ואז החל הסיוט הגדול. ביהדות התורה החלו לחשוש שמא חלילה תיכשל הקואליציה במבחן הראשון שלה ואזי כל הכעס יופנה אליהם. החוקים החרדיים לא יעברו. לא יהיו תקציבים והכי גרוע שיכול להיות: בשבוע הבא לא ייכנסו שלושת נושאי התפקידים הבכירים למשרדים שמחכים להם. לא. דבר כזה לא יכול לבוא בחשבון.

תגובת הנגד הייתה מהירה. שלוש שעות לאחר פרסום הידיעה על האיום הצליח מאן דהו ביהדות התורה ליצור קשר עם בכירים בשיירת כ"ק מרן האדמו"ר מבעלזא שיצא באותו יום לקברי אבות החסידות באוקראינה. לא ברור עם מי דיברו או האם בכלל דיברו, אבל הכותרת שיצאה לאחר מכן הייתה: כ"ק האדמו"ר מבעלזא תומך לחלוטין בהסכם הקואליציוני שנחתם. כאילו שמישהו בכלל חשב אחרת. תגובת ח"כ אייכלר הייתה: אני הגורם היחיד שמוסמך לייצג בכנסת את חסידות בעלזא. ובשפה פחות מעודנת: אל תבחשו לי בבית האדמו"ר ואל תנסו להכתיב לנו מה לעשות.

אבל גם הח"כ המורד הבין שהוא קצת עבר את הגבול. המשפט בו נאמר כי הוא לא יראה את עצמו חלק מהקואליציה אם לא יקבל את פניות הציבור היה בוטה והיווה באמת הפרה של ההסכם. אי לכך הוא נקט בדרך ביניים. כתוב בהסכם שצריך להשתתף בכל ההצבעות? אז נשתתף. לא כתוב שצריך להיות בבניין עד רגע ההצבעה ולהרגיע את מצליפי הסיעות המודאגים - אז לא נהיה. קצת משחק בעצבים בהחלט לא מזיק.

בשורה התחתונה קשה לדעת מה הצליח הח"כ להשיג מהליכוד. מקורביו מספרים כי לפני ההצבעה ניגש אליו ח"כ אלקין והבטיח לו שיקבל פיצוי קואליציוני ובלבד שיפסיק לעשות להם דפיקות לב. מה טיבו של הפיצוי, אם אכן הובטח כזה, לא ברור. או שהועדה אכן תעבור לידיו, או שיקבל משהו שעוסק בציבור, או שימרחו אותו ולבסוף לא יקבל כלום.

בכל מקרה, רווח אחד כבר הספיק הח"כ האמיץ להפיק. הוא לימד את ראשי סיעתו המאוחדת שהעידן בו יושבים מספר אנשים ליד השולחן ואוכלים, וכל היתר רק מסתכלים עליהם, נגמר. מבחינתו לפחות. מקלב יכול להמשיך לרטון בשקט, מוזס יכול לסנוט בעמיתיו לסיעה באלגנטיות (ביום שני השבוע הוא סירב לשבת בראש השולחן כיו"ר הסיעה עד שכל חלוקת התפקידים תבוצע ותאושר בהצבעה רשמית), אשר יכול להסתובב ולחכות לחוק הנורווגי. הוא, ישראל אייכלר, לא יהיה הכבש היחיד בדיר הזאבים של התנועה המאוחדת.

לרקוד עם הדוב
אלקין ועמיתיו שכחו את תקרית אייכלר עשר דקות לאחר שהתרחשה וישבו לתכנן את המשך המערכה. בעוד שבאופוזיציה העריכו שהוועדה המסדרת המטפלת בחוק הרחבת הממשלה תיקח את הזמן ותקיים את דיוניה. בבוקר יום שלישי ישבו האלקינים והיריב לוינים של הליכוד עד אור הבוקר והכינו את טיוטת החוק שעלתה להצבעה בוועדה כבר בצהרי יום שלישי. החריצות המופתית אפשרה ליו"ר הכנסת לכנס את הנשיאות ולהודיע כי קיימת אפשרות שהשבעת הממשלה תתקיים כבר בשעות אחר הצהריים של יום חמישי, ולא כמתוכנן ביום שני הקרוב.

מבחינתה של קואליציה החיה מרגע לרגע ומשיגיון לשיגיון של כל ח"כ מזדמן (הלהיט העכשווי: האיום המרומז של סילבן שלום לא להצביע בעד הממשלה אם לא יקבל תיק בכיר. הוא מדבר על החוץ אבל יסתפק כנראה בפנים פלוס מיעוטים), כל יום פחות בדרך להצבעה הסופית על הקמת הממשלה הוא רווח נקי. מה שראוי לציון הוא שבכל המבחנים שהיו עד למועד כתיבת השורות בשעות אחה"צ של יום רביעי השבוע לא הפסידה הקואליציה הצרה אפילו בהצבעה אחת.

וזה בהחלט נותן פתח של תקווה, לפחות לחודשים הקרובים. כשרואים את חברי הקואליציה רצים כנשוכי נחש מהצבעה להצבעה ואיש בל נעדר, ניתן להבין שיצר החיים שלהם חזק לא פחות, ואולי אף יותר, מרוחות המלחמה של האופוזיציה הנעזרת ברוח תקשורתית גבית בעוצמה של סופת ציקלון. כשרועי פוליקמן ויואב קיש שועטים במסדרונות בואכה המליאה כשלצידם דוד אזולאי ומנחם אליעזר מוזס הם נראים כמו פלוגת גיבוש מעורבת של הנח"ל החרדי ופלס"ר גולני. איש לרעהו יעזורו ולאחיו יאמר: חבר, רוץ בבקשה מהר יותר.

אחוות הלוחמים של הקואליציה באה לידי ביטוי משמח בתחומים מהותיים יותר מאשר הצבעות במליאה. שמותיהם של יואב קיש ורועי פולקמן לא הוזכרו כאן במקרה. מדובר בשניים שעוררו דאגה לא קטנה במפלגות החרדיות. פולקמן היה ממובילי האסטרטגיה של הדרת החרדים בירושלים, ויואב קיש עשה את דרכו לכנסת דרך אוהלי המחאה של המילואימניקים נגד המשך הסדר הגיוס לבני הישיבות. אם אחד משניהם היה משמיע השבוע פיפס כל שהוא של רטינה נגד ההסכם הקואליציוני בנושא זה, אפשר היה לדעת מראש את היום והרגע בהם יובל הפג הקואליציוני הזה לחלקת הילדים בבית העלמין הפוליטי.

אבל ראה זה פלא. דווקא השניים האלה פתחו השבוע את הפה בראיונות לתקשורת החרדית והצהירו שהם עומדים מאחורי ההסכם. פולקמן הבהיר שכולנו מחויבת לכל סעיף בהסכם, ויואב קיש הפתיע בהצהרה שהוא אינו רואה כל תועלת בסנקציות פליליות אלא רק נזק. והוא כנראה צודק. מספר שעות לאחר הראיון פרסם צה"ל (בעקבות החלטת בג"ץ) את נתוני הגיוס לשנת 2014.

ואוי לעיניים שכך רואות. אחוז החרדים המתגייסים עלה בעשרים אחוז ועמד ביעדי הגיוס שנקבעו לשנה הנוכחית בלי שום סנקציה או איום בגיוס כפוי. אם תימשך המגמה המסוכנת עד שנת 2017 יתגייסו אז כשלושת אלפים חרדים (כלומר: כל מי שבילה קצת בישיבה קטנה ויצא אחר כך להיכן שיצא) ויעד הגיוס לשנה זו יושלם בלי שאף בן תורה אמיתי יקבל צו גיוס בכפיה. ומה יעשו אז מארגני ההפגנות ומושכי הזנבות? אולי זו הסיבה לקמפיין החרד"קים החדש שנפתח השבוע בקול תרועה רמה.

כך או כך, הדיבורים הנאים בנושא חוק הגיוס המופיע בהסכם הם חלק מלכידות פנים קואליציונית המעוררת כאמור תקוות לעתיד הקרוב. הלכידות הזאת עוד תעמוד במבחנים קשים כאשר המתקפה התקשורתית בהובלת העיתון של נוני נגד השינויים בחוק הגיוס תעבור לפסים אישיים וחיטוטים בעברם של תומכי החוק. לבינתיים החבר'ה לא מחמיצים כל הזדמנות להביע לויאליות מלאה לקואליציה ולהסכם עליו חתמו.

אין ספק שאחד מגורמי החיבור בין חלקי הקואליציה הוא הכעס המשותף של כחלון ודרעי נגד התרגיל המכוער שעשה להם אביגדור ליברמן. השניים שכבו בשבילו על הגדר במשך כל שבועות המו"מ ומנעו מנתניהו לפזול לכיוון של ממשלת אחדות רק כדי להיפטר מהשותפות הלא רצויה עם ליברמן. כחלון היה הראשון שזיהה את שאט הנפש של ביבי מליברמן והזהיר כבר בתחילת הדרך שלא יצטרף לממשלת 61. דרעי מצידו דיבר על ליבו של נתניהו ודרש ממנו לא לחזור על הטעויות של המו"מ הקואליציוני לפני שנתיים. אז היה זה בנט שהוחרם עד שעשה מה שעשה. הפעם דרעי חשש שהוא הולך לעשות זאת עם ליברמן ואמר לו בהקשר לכך מה שאמר.

ההקרבה הגדולה של השניים הייתה בגניזת הרעיון שעלה בימים הראשונים שלאחר הבחירות. דרעי, בניגוד לחבריו ביהדות התורה, הוא חובב מובהק של ממשלות אחדות עם כושר עמידות כשהחרדים במרכזן. הוא עוד זוכר את ימי ממשלות האחדות של שמיר ופרס שהיו בחלקן ימי הזוהר של ש"ס. לשם כך הוא היה מוכן לשלם בהפחתה של מספר התיקים שתקבל התנועה ובלבד שתקום קואליציה יציבה וחזקה יותר. ביהדות התורה הגישה כידוע היא קצת שונה. איך אמר לנו בשבוע שעבר ח"כ מאיר פרוש בראיון במדיה המשודרת: בממשלת אחדות תמיד מקבלים פחות.

גם כחלון השתעשע כמה ימים בחזון ממשלת אחדות בוורסיות שונות: עם החרדים, בלי החרדים. בשלב מסוים הוא הבין שנתניהו לא ילך לשום ממשלה כשהחרדים לא לצידו. לא מאהבה אלא מחשבון פוליטי קר של יחסי כוחות פנימיים בתוך ממשלת האחדות. השאלה הייתה האם לדרוש ממשלת אחדות כשהחרדים בתוכה עם הרצוג וליברמן בחוץ, או להסתפק בהרכב של שישים ושבעה.

מי שיכול היה להטיל את כל כובד משקלו לאופציה הראשונה היה דרעי. אם הוא היה מצטרף לכחלון והשניים היו מודיעים במשותף לנתניהו שאין פניהם אלא לממשלת אחדות, אין מצב אריתמטי שהיא לא הייתה קמה. בסופו של דבר זה לא קרה ממגוון של שיקולים תנועתיים ואישיים שמנעו מהשניים לחבור זה לזה בכפיית ממשלת אחדות. אחד השיקולים, לפחות של דרעי, היה שלא להשאיר את ליברמן בחוץ. גם כי טוב שאחד כזה נמצא בתוך האוהל ולא זורק עליו בוץ מבחוץ. וגם כי בכל זאת יש ערך, כך לפחות חשב הנ"ל, ליחסים של חברות בחיים הפוליטיים.

למרבה הצער הייתה זו מחשבה חד סטרית בלבד. ליברמן כפוי הטובה חיכה כזכור עד שכחלון יחתום ורעיון ממשלת האחדות ירד סופית מעל הפרק כדי לזרוק את פצצת ההלם שלו. כדי למנוע משותפי הקואליציה להתארגן לקראת הרחבתה גם בלעדיו הוא לא שיתף במידע גם את ידידו הטוב עד שזה עצמו התקשר אליו כשחוש הריח הפוליטי המעולה שלו אותת לו שמשהו עומד לקרות.

היה זה ביום רביעי לפני שבועיים. יומיים קודם לכן החל נתק זמני בין הליכוד וש"ס על רקע הדרישות לתיקים המתנגשים עם אילוצים אחרים של הליכוד. כץ התעקש על התחבורה. הבית היהודי סירב לוותר על אחיזה במשרד הדתות. דרעי עוד רצה להחליף בין הנגב והגליל למשרד הרווחה. צוות המו"מ של הליכוד התמקד ביהדות התורה, וכחלון ודרעי התחיל להרגיש מודאגים.

דאגתו גברה ביום המדובר בעקבות פרסומים על ישיבה לילית ממושכת של נתניהו ובנט. לאחר כמה ימים הוברר שלא יצא ממנה דבר (בנט קיבל את כל מה שרצה רק לאחר הודעת הפרישה של ליברמן והפאניקה שאחזה בנתניהו), אבל אצל דרעי היא הדליקה אורות אדומים. הוא החל לחשוש שמשהו מתרקם מאחורי גבו. החשש היה שנתניהו גיבש מדיניות לסגור קודם כול עם כל מרכיבי הקואליציה ולהשאיר את ש"ס לסוף עונת החלוקה. לא שהוא יכול להקים ממשלה בלעדיה אך בכל זאת לא נעים לבוא אחרון לסעודה ולהתמקח עם המלצר על השאריות.

לקיים מה שנאמר 'דאגה בלב איש ישיחנה' הוא התקשר לאביגדור וביקש לדעת מה מתקדם איתו במשא ומתן. לעדותו של מי שהיה עד לשיחה מצידה האחד היא התנהלה בערך כך.

דרעי: מה נסגר איתכם. נותנים לכם את תיק החוץ?

ליברמן: כן. גם את הקליטה. אבל אני צריך להתייעץ עם החברים.

דרעי: מה קרה?

ליברמן: הם כועסים על ההסכם עם יהדות התורה. הם לקחו שם את כל מה שהשגנו בקדנציה הקודמת.

דרעי: אתה לא צריך להתייעץ עם אף חבר ואל תתחיל שוב עם הסיפור על החרדים. מה באמת קורה איתכם?

ליברמן: יכול מאוד להיות שאנחנו לא נהיה בקואליציה הזאת.

ואז נפל לדרעי האסימון. בשפת הקודים של הדוב ממולדובה אמירה כזאת פחות משבוע לפני תום המנדט של ראש הממשלה זה אומר שהוא כבר קיבל את ההחלטה. דרעי מיהר לעדכן את לשכת ראש הממשלה במידע החדש אך שם, כדרכם שלא בקודש מאז הבחירות, היו עדיין אפופים בשיכרון הניצחון וסרבו להאמין. ארבעה ימים לאחר מכן יצא להם הצבע מהפנים.

האם האינצידנט האמור הוא סופה של החברות ארוכת השנים בין דרעי וליברמן? במישור האישי אי אפשר לדעת. בעבר כבר הוספד הקשר בין השניים מספר פעמים ובכל פעם הוא קם כמו עוף החול. במישור הפוליטי לעומת זאת ברור שהסיפור גמור. לתקיעת סכין בגב מהסוג שליברמן ביצע בהצהרה על אי הצטרפות לממשלה ברגע האחרון - אין סליחה ומחילה. האיש ממולדובה הוכיח שוב שהוא רואה את עצמו בלבד.

ולא זו בלבד, אלא שמבט לאחור מגלה כי אם הייתה חברות פוליטית בין דרעי וליברמן בשנתיים האחרונות היא הייתה חד סטרית בלבד. ליברמן היה אחד הצירים בהקמת ממשלת בנט- לפיד. הוא היה הגורם המאיץ בחקיקת חוק הגיוס עם הסנקציות הפליליות והוא היה האחראי הישיר לכך שנתניהו לא יכול היה לצרף את החרדים לקואליציה לאחר שלפיד פוטר ממנה בבושת פנים. הרווח היחיד שדרעי הפיק מידידו הוא הסעיף בחוק המשילות עליו התעקש ליברמן, שהעלה את אחוז החסימה לשלושה אחוזים ורבע. ליברמן לא ירד מהרבע האחוז הזה לרגע, בעקבות בקשה מיוחדת של דרעי, וזה הרבע שהשאיר לבסוף את אלי ישי בחוץ. אבל כאן זה החל וכאן זה נגמר.

מה רוצה ליברמן
מעקב אחרי כל ההתבטאויות של ליברמן מאז שהתפוצצה פרשת החקירות של ישראל ביתנו מלמד כי האזנה רצופה לאיש הזה מאפשרת לחזות את צעדיו הבאים. הנה אחד מהם שנאמר מיד לאחר פרסום תוצאות המדגמים: "חייבים להבין שמדינת ישראל צריכה להתנהל באופן רציני - בחירות פעם ב-4 שנים וכולם יודעים מי עומד בראש המדינה, ולא להתחיל עם סחר סוסים כפי שאנו רגילים. כרגע כמפלגה אנחנו צריכים להפיק לקחים, להתארגן, ושוב - להזניק את עצמנו ל-20-15 מנדטים כפי שהיינו". ומה צריך עוד יותר מזה כדי להבין שליברמן תכנן כבר אז שלא להצטרף לממשלה.

למעשה הניצנים נראו עוד לפני הבחירות. כמה שבועות לאחר שנשלחה למעצר בית בעקבות החקירה השתתפה פאינה קירשנבאום בכינוס פנימי של פעילים בערד ושם חשפה את התוכנית, שלא צלחה לבסוף, של ליברמן ולפיד לחבור לגוש אחד עם כחלון לאחר הבחירות כדי להדיח את נתניהו. הפרסום פגע בכחלון בסקרים וזה מיהר להכחיש אותו. לגופם של דברים לא הייתה הכחשה של ממש הן מצד לפיד והן מצד ליברמן.

האם השנאה לביבי היא המניע היחידי מאחורי ההתנהלות של ליברמן? גורמים בליכוד עמם שוחחנו משוכנעים שלא. ליברמן, הם אומרים, לא מונע מאמוציות אלא מחישובים קרים. את הסיבה, לדעתם, לכל צעדיו של ליברמן בחודשים האחרונים יש למצוא בחקירה שהחלה שבועיים לאחר הכרזת הבחירות. ליברמן, אומרים הגורמים הבכירים,. החליט להצטרף למחנה האנטי ביבי מאותן סיבות שאריאל שרון שבר שמאלה וביצע את תוכנית ההתנתקות. ביצוע התוכנית הפך אותו לאתרוג משפטי וציבורי והיה אחד הסיבות לכך שכל התיקים החמורים נגדו נגנזו מחוסר ראיות מספיקות. הכסף זרם לחשבונות בני המשפחה אבל האבא לא שמע ולא ידע.

ליברמן לא שבר שמאלה, כי אין היום עם מי ועל מה לדבר מעבר לקו הירוק. אבל כדי להתקבל למועדון הנכון (-והחקירות האחרונות בפרשת הפרקליטות מלמדים כמה העסק שם מסואב) - יש כרטיסי כניסה אחרים. נתניהו הוא ראש המחנה הלאומי הימני, וכל מי שמנסה לצאת נגדו מקבל נקודות זכות יקרות. את הנקודות מחלק העיתון של המדינה, וכל המערכת המשפטית יודעת להתיישר בהתאם.

הכניעה של נתניהו לדרישה של בנט להציב את איילת שקד במשרד המשפטים העלתה את מפלס החרדה של המערכת המשפטית הממוסדת עד לרמות של היסטריה. לשקד יש רקורד נקי מרבב וקשה למערכת להיטפל אליה כפי שעשתה בשעתו ליעקב נאמן ולצחי הנגבי. היעד הוא הממשלה הנוכחית והעומד בראשה. הפלת הממשלה או שינוי מהותי בהרכבה יסלקו את האיום של השרה הנמרצת המבקשת לפגוע בכוח הבג"ץ לשלוט במדינה וכבר הודיעה שתריץ את הקמת מערך הביקורת על מנגנון הפרקליטות. הבחורים החביבים של הפרקליטות כבר הוכיחו בעבר שכל הקם עליהם לא יינקה. עיין ערך הפסיקות האחרונות של ויינשטיין והיועץ המשפטי של הכנסת נגד הממשלה שטרם קמה.

ההחלטה של ליברמן שלא להצטרף לממשלה הייתה אפוא מים קרים על נפשה העייפה של מערכת המשפט המאוימת. האם יהיה זה מוגזם לחשוב שליברמן, אחוז האימה מהחקירה שאי אפשר לדעת עד היכן תתפשט, הימר על הקלף שהציל בשעתו את שרון? בליכוד לפחות משוכנעים שכן. ולראיה הם מצביעים על שקט מוזר בפרשת החקירה של ישראל ביתנו שהשתרר בשבועות האחרונים.


טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון 'בקהילה'
אייכלר מוזס סיעה הסכם

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 6 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד