כ"ב ניסן התשפ"ד
30.04.2024

מהמן ועד אחמדינג'אד

לא באמצעות שליח, אלא פנים מול פנים, פנה הגרי"ש אלישיב לשגרירה של 'מלכות של חסד' שהתארח בחדרו: "איראן מאיימת להשמידנו, אנו צריכים את עזרתכם" • חצי יום סיור במרכזי התורה והחסד בירושלים החרדית, הופך את ריצ'ארד ג'ונס ל'שגריר של רצון טוב' • אבי בלום עם 'בית ספר לפוליטיקה'

מהמן ועד אחמדינג'אד




בחדרו הצנוע והחף מגינונים יושב פוסק הדור מרן הגרי"ש אלישיב, כשארשת של טרדה נסוכה על פניו. עד היום הוא סמך על שליחים נאמנים שיאמרו את הדברים בלשונם הם. לא היום. כעת, הוא מתכוון לומר את אשר על ליבו ישירות, ללא מתווכים, ולפיכך חשוב לו שבעתיים שהמסרים ייקלטו לאשורם. הדיוק, הינו מאבני היסוד היותר בסיסיים, בדירה הירושלמית הצנועה, בסמטת חנן 10 בירושלים. משכך, המילה המתורגמת, חשובה לא פחות מהמילה הנאמרת. לא רק כל אות שהוא עומד לומר, נשקלת בפלס ומחושבת מראש, גם אישיותו של המתרגם, נבחנת במאזני אותה דייקנות.

שעה קלה לפני ששגריר ארה"ב בישראל ריצ'ארד ג'ונס עומד להיכנס לחדרו, בצהרי יום שני השבוע, מוזעק המתורגמן האולטימטיבי מהעיר הקפואה למחצה ביתר עילית. נאמנים יחידי סגולה יש לו לגרי"ש בשפות המדוברות, האידיש והעברית, אך נאמן אחד ומיוחד יש לו בשפה האנגלית. ראש עיריית ביתר לשעבר, שהייצוגיות היא אחד מסימני ההיכר היותר מובהקים שלו, מספיק איכשהו להגיע בזמן לחדרו של הגרי"ש, לפני כניסת השגריר. לצידו עומדת העובדה שגם עבור אורח רם מעלה כגון זה, לא מתכוון פוסק ההלכה לשנות ממנהגו, שלא לבטל מלימודו ולקבל קהל עד שעת המנחה.

וכך, בעוד השגריר דוחה את פגישותיו, ומאריך את סיוריו בירושלים החרדית, על מנת לתאם את לוח הזמנים עם 'זמן קבלת הקהל' של הגרי"ש, מספיק המתורגמן הביתרי לעשות את הדרך, בואכה כביש המנהרות, עד לבית הקטן ברחוב חנן.

בחוץ, בסמטאות ירושלים הצרות והמסוגרות, עושה השגריר את דרכו, כולו אומר כבוד. כשהוא עולה במדרגות הבית הצרות, הוא לא מצליח, ולמען האמת גם לא מנסה, להסתיר את התפעלותו מהפשטות הירושלמית הנגלית לעיניו. בימים של גילויים בדבר מסעי נהנתנות של מנהיגי ישראל החילונית, אין כמו ביקור בביתו הדל של מנהיג יהודי אמיתי, כדי להעניק פרספקטיבה נכונה, להבדלי השמים והארץ, שבין הקודש לבין החול.

שגריר ארה"ב לא בא לבד, יחד עימו מגיעים הדיפלומטים הבכירים אלכס דניאלס מנהל המרכז האמריקני בירושלים, וון רידייד איש המחלקה הפוליטית בשגרירות בתל אביב, ויוזם הביקור הרב מתתיהו חשין. כשהם נכנסים לחדר נסגר ספר הטור – יורה דעה, אשר על השולחן, שדפיו הצהובים מעידים על השימוש רב השנים ומלוא הימים. מבטו של הגרי"ש נדרך. אחר שאילת השלום, הוא מקפיד לוודא כי המתורגמן היושב מסביב לשולחן, אכן עומד לתרגם את דבריו, מילה במילה. הוא פונה אליו, לא בפעם היחידה, ומבקש שיאמר את דבריו באנגלית ברורה. כותב השורות, שנכח במפגש התורני-מדיני, רשם את הדברים כפי שנאמרו, בעברית צחה.

בבית הגריצילום: בבית הגרי
בבית הגרי''ש אלישיב. צילום אבי בלום


להשמיד, להרוג ולאבד


הגר"י אפרתי, היושב בצידו השני של השולחן, מקדים ומסביר, כי הגרי"ש כבר הבהיר את אשר הוא רוצה לומר, וליבן את הדברים, עוד בטרם שהגיע השגריר ולפיכך הוא מבקש להעביר את הדברים באופן מיידי, באמצעות המתורגמן.

"בשם פוסק הדור מרן הגרי"ש אלישיב, אני מבקש להעביר שלושה דברים", פותח הגר"י אפרתי, בנעימה טובה וידידותית: "הדבר הראשון, להודות לארצות-הברית שהיא 'מלכות של חסד' מאז ומתמיד, שעוזרת ומסייעת ליהודים בין יתר פעולותיה בעולם הגדול. החלק השני, לבקש עזרה לנוכח המצב הביטחוני הקשה בארץ הקודש". נאמן הבית האולטימטיבי, ממשיך ופונה לג'ונס, כשהגרי"ש מאזין לכל מילה ומהנהן בראשו: "החלק השלישי, אנחנו רוצים את עזרתכם, באשר יש מדינה ששמה איראן, שמאיימת, חלילה, להשמיד את הפליטה שגרה כאן בארץ ישראל".

את עניין מסירת חלקים מירושלים לערבים, שלא לדבר על נושא הבנייה בעירו (לשעבר) של פינדרוס, המוקפאת בהוראת האמריקאים, לא מזכיר הגרי"ש. דעתו בנידון, ובפרט בכל הנוגע לחלוקת העיר ומסירת נתחים ממנה לידי הערבים, ידועה וכבר נאמרה בעבר לא אחת. אך בסדר העדיפויות של מה לומר ועל מה לוותר, במפגש שתוכנו יועבר לראשי הממשל בבית הלבן (ראה להלן), לא מוצא הגרי"ש לנכון לחלק בין שדרות לירושלים. מצוקת העם היושב בארץ, באשר הוא, וכמקשה אחת, מגיעה לאוזניו ונוגעת לליבו.
אומנם, עבור החרדי מן היישוב, הטילים הניחתים על אשקלון ושדרות, מעיקים פחות מאשר הקפאת הבנייה בירושלים, אך עבור פוסק ההלכה, המתבונן על הדברים באספקלריה רחבה של טובת כלל ישראל, יש דברים הקודמים לכל, גם לשלום ירושלים הלא בנויה. האיום האיראני, למשל.

הגרי"ש שומע את הדברים הנאמרים בשמו בריכוז, ומאשר בניד ראש. הרב אפרתי, מציג בפני האורח את ראש עיריית ביתר לשעבר, ומבקש ממנו לתרגם את הדברים לשגריר. הגרי"ש אלישיב, חרד לכל מילה המושמעת בשמו, שב ומתעניין, כיצד מסבירים לשגריר את הדברים, בדיוק כפי שנאמרו.

מתעניין בתמונת בעל הצילום: מתעניין בתמונת בעל ה
מתעניין בתמונת בעל ה'לשם'


לא לקיצוניות


המתורגמן אומר את דברו, והשגריר מאזין בקשב. בכלל, הוא, שרגיל בעיקר בדיבור, מוצא עצמו מאזין בהשתאות. כשהגר"י אפרתי, מבקש להעביר לו את ברכת מרן הגרי"ש, הפונה אליו אישית ומברכו כי יצליח בתפקידו בגין פועלו הרב למען עם ישראל, וזאת, מעבר לברכה הכללית שהוא מעניק לממשל האמריקני, נוהרות פניו. רק בתוככי החדר, כשהוא נפגש בפעם הראשונה ברב הישיש שהוא שמע אודותיו כה רבות, יש בכוחו להבין, מה רב ערכה של ברכה זו.

"אני מודה על דברי התודה של הרב אלישיב לממשלת ארצות הברית", משיב השגריר ומוסיף: "אעביר את הדברים היפים שנאמרו כאן על הממשל". ריח הבחירות בארצות הברית, נותן גם הוא את אותותיו. ריצ'ארד ג'ונס עומד לסיים בקרוב את תפקידו בישראל, לא בשורות החוץ האמריקאי. שם, כך מספרים, עוד נכונו לו גדולות ונצורות, ומי יודע, מי יהיה הממשל שיחלק את כופתאות השגרירויות: "לא רק הממשל הנוכחי מסייע לישראל. אני בטוח שכל ממשל שיהיה בארצות הברית, יהיה מודע ומחויב לבעיות הביטחוניות של ארץ ישראל, וגם לחששות הביטחוניות שהרב אלישיב העלה". מפיו של השגריר לאוזני ברק אובאמה.
כמו דיפלומט אמיתי, הוא מקפיד לשלב גם כאן את חזון השלום. לא בכל מחיר: "נכון שארצות הברית, רוצה לעשות שלום בין ישראל לשכנים הערביים, אבל גם אנו מודעים לבעיות הביטחוניות ובעיקר מצידן של הקבוצות הפונדמנטליסטיות שביניהם". כמי ששירת בתפקידי מפתח בכירים במערך החוץ האמריקני, בביירות ובכווית, ריצ'ארד ג'ונס יודע טוב יותר מעמיתיו בשירות החוץ הישראלי, על מה הוא מדבר.

"שיין, דאס איז דאס"? (טוב, זהו זה? – א.ב.), שואל הגרי"ש בענייניות, שכל כך אופיינית לו. הדברים שהיו צריכים להיאמר נאמרו, ואין עוד מקום לביטול תורה. את השגריר זה לא מספק. ביחד עם מלוויו, הוא ניגש, ומבקש להתברך. הברכה נאמרת בתכלית הקיצור, והטור שנסגר לפני שעה קלה, נפתח באותו מקום. בה בשעה שהשגריר שוהה בחדר, כבר נתונים כל מעייניו של עמוד ההוראה, לדברי הבית יוסף בפרק י' ב'הלכות ציצית', בעניין 'בל תוסיף'. עבורו, כל דקה נוספת, מעבר לזמן שהקציב לביקור ההכרחי, הינה תוספת מן החול על הקודש, שהיא בבחינת 'בל יראה ובל ימצא' בחדר זה.
ג'ונס עוד מדבר על התפעמותו מהביקור ובוחן, בצוותא עם המתורגמן פינדרוס, את ארון הספרים. הגרי"ש כבר שרוי בעולם משלו, עולמה של תורה.

ביציאה, הוא מתעכב, ונראה כמי שאינו חפץ להיפרד. הוא מתעניין בתמונתו של בעל ה'לשם', סבו זקנו של מרן הגרי"ש התלויה במסדרון, לנוכח הכיתוב הערבי הנראה מתחתיה. כמי שהשפה הערבית אינה זרה לו, הוא תמה מה לשפת הישמעאלים בבית הפוסק היהודי, ולא נחה דעתו עד שהנכד המסור (בה"א הידיעה) של הגרי"ש, מסביר כי הצילום הינו הגדלה של תמונת פספורט שצולמה בתקופה אחרת, הרבה לפני שהוקמה המדינה.

השקיפה למעון קודשך. מביט לעבר הר הביתצילום: השקיפה למעון קודשך. מביט לעבר הר הבית
השקיפה למעון קודשך. מביט לעבר הר הבית


שגריר על הגג


משעות הבוקר המוקדמות, ועד לשעת השיא, בעת הביקור בחדרו של מרן הגרי"ש, אנו סובבים בצוותא עם השגריר בסמטאותיה הצרות של ירושלים. מי שאמון על הביקור, הינו הרב מתתיהו חשין, המשמש כאיש קשר בין השגרירויות הזרות לציבור החרדי, ואשר לא לחינם, קיבל זה מכבר את התואר "הקונסול החרדי". הגר"י אפרתי, כמו השגריר ג'ונס, מוצאים לנכון לציין זאת בפניו של מרן הגרי"ש.

לא במקרה, האתר הראשון אליו מוזמן השגריר לעלות, בבוקרו של יום, הינו הגג הגבוה של בית הכנסת המיתולוגי של חסידי ברסלב בשכונת מאה שערים, המשקיף, בצידו המזרחי על העיר העתיקה, הר הבית והכותל המערבי, ובצידו המערבי, על שכונת מאה שערים והמסתעף. בקצה האחד, מקבל ג'ונס הסבר מאלף על בית המקדש בתפארתו ובייחוד על הר הבית שבימינו נאסרה העלייה אליו. לחפץ לראות ולהיראות, לא נותר אלא לעלות על הגג.

הוא עומד משך דקות ארוכות, מתבונן באמצעות משקפת בירושלים של מעלה, ומתעניין ב'אפר פרה אדומה' שבכוחו היה לטהר את הטמאים בזמן הבית. יש מי שמגלה את אוזנו, כי למקום זה, היו עולים הירושלמים, על מנת להתרפק על מראה הכותל המערבי, לפני מלחמת ששת הימים, בתקופה בה ניתנו אבני הכותל, לראותם בלבד, ולא לגעת בהם ולנשקם.

גם השגריר הנכרי, לא יכול שלא להידבק בציפייתם המוחשית והיומיומית של המשתתפים בסיור, לביאת גואל צדק ובבניין הבית בתפארתו. בפעם הבאה, כשהוא ישמע את הדרישה להעברת 'אל קודס' לידי הפלשתינאים, יש לקוות שהוא ייזכר, באמונה היוקדת של אותם יהודים, אנשי ירושלים.

בקצה השני של הגג, מצביע איש-ירושלים הרב ישראל גליס שנמנה על הפמליה המכובדת, על דירת מגוריו של סבו, ששכנה בלב הרובע המוסלמי דהיום: "אחרי המלחמה, הגיע סבי לרובע ופגש את שכנו הערבי. סבי היהודי פנה אליו בערבית ואילו השכן הערבי השיב לו ביידיש. עד היום אנו שומרים על קשר עם אותה משפחה, שמגיעה לשמחות המשפחתיות שלנו, ואנו לשמחותיהם. אין לנו דבר נגד הערבים, אנחנו רק רוצים שיניחו לנו לחיות כאן בשלום", מסביר הרב גליס את נקודת השקפתו. לא בטוח שהשכנים הערבים, רואים את הדברים במשקפיים זהות.

עם ילדי תצילום: עם ילדי ת
עם ילדי ת''ת 'שומרי החומות'


והגדת לשגרירך


לאנשי ירושלים השורשית, סגנון משל עצמם. כשהשגריר מבקר בתלמוד תורה 'שומרי החומות' שבשכונת בתי אונגרין, משוחח עמו המלמד הוותיק ורב המוניטין בעל העגה היידישאית הרב אברהם חשין (כן, אבא של...), בערבית שוטפת. ג'ונס מכיר את השפה כתוצאה משהותו רבת השנים במדינות ערב. המלמד בעל ותק של למעלה מארבעים שנה, מתקשר באותה שפה, עוד מהימים בהם היה מפקח בשדות הנכרים בשנת השמיטה.

באותו להט בו הוא מחזיק מעמד ארבעה עשורים במקצוע השוחק אך מלא הסיפוק, הוא דואג להסביר לשגריר את ניקוד השפה העברית. לא רק מהילדים הרכים, גם מהשגריר הוא מבקש לחזור אחריו, על הגיות השפה. היכן תמצאו עוד מלמדים שכאלו, מלבד בתלמודי התורה שבירושלים.

מה שנראה אצלנו כדבר שבשגרה, עבור השגריר מהווה פלא. מאוחר יותר, בשעת ערב, יאמר השגריר לכותב השורות: "אצלנו בארצות הברית, לימוד האותיות והניקוד מתקיים בגיל מאוחר יותר. לראות ולא להאמין, כיצד ניתן ללמד את הילדים בתקופה כל כך קצרה ובגיל כה צעיר. התפעלתי מהסבלנות, רק כך ניתן להקנות ידע לילדים".

יכול השגריר, האמריקני כמו האוקראיני, למלא את הקדנציה רבת השנים, מבלי שהוא מודע לעוצמתו ולאורח החיים הייחודי לציבור החרדי. כשנוגעים הדברים לשגרירי מדינות אירופאיות זרות, מדובר בעיקר בבורות אשר אין לה השלכות של ממש על החרדי היושב בציון. לא כן הדברים כאשר מדובר בשגריר המעצמה הגדולה בעולם, זו שאלפים רבים של חרדים, מתדפקים על שעריה בבקשת ויזות, חתונות לבקרים.

בדיוק מאותה סיבה, נלקחת הפמליה אחר כבוד, להליכה רגלית בסמטאות בית ישראל, במרחק של חצי קילומטר, עד לרחוב שמואל הנביא, שם מצויים מחסני הארגון החרדי-אמריקאי 'משמחי לב'. אלפי ארגזים מונחים פה זה על זה. קרוב למאה אלף זוגות נעליים תוצרת בית, לצד אלפי קרטונים של בקבוקי מיץ ענבים, ממיטב התפוקה של אחד היקבים הגדולים בארצות הברית.

כאן מסבירים לו, כי לחרדי המצוי, אומנם אין אפשרות להציג תלושים מוסדרים המעידים על יציבות כלכלית, שהיא תנאי ראשון לקבלת ויזה אמריקאנית, אך יש דברים, שהם מעל ומעבר למצגת הרשמית. העזרה ההדדית, והמעורבות החברתית, הינן הערובה הטובה ביותר לכך, שהחרדים מבקשי הויזות, אינם חפצים ביותר מ'קפיצה קטנה לחו"ל'. לבקר, ולא להשתקע.

באווירה החיובית והידידותית, מבשר השגריר כי מעתה ואילך, ניתן יהיה להזמין תור לאשרת ויזה אמריקאית, לא רק באמצעות דואר אלקטרוני, אלא גם במענה טלפוני בשפה העברית. וכשהקידמה האמריקאית צועדת לאחור ומתחשבת באורח חייו של הציבור החרדי, אות נוספת היא לכך שמדובר ב'מלכות של חסד'.

מנוקה בצילום: מנוקה ב
מנוקה ב'מדחס אוויר'


נכנס שחור, יצא לבן


"כאן נכנסים שחורים ויוצאים לבנים", מסביר הרב גליס לשגריר ופמלייתו, כשהוא נבלע בטחנת קמח וצופה בחיטים הנטחנות לשם מצות מצווה. יש מי שמגלה את אוזניו, כי חלק מהקמח הנטחן כאן, נשלח לארצות הברית. ג'ונס כמעט ומתנדב לשאת קילו או שניים עבור יהודי ארצו. רק כשהוא מבחין, עם צאתו, בקמח הלבן שדבק בבגדיו, הוא מבין כי מדובר במשימה שאינה קלה כלל ועיקר.

את המסקנות האישיות שלו לגבי שמירת המסורת היהודית, היו אנשי השמאל מגדירים כתמיכה בפעילות מיסיונרית דתית: "ראיתי והתפעלתי מכך שגם בעולם המודרני בו אנו חיים ניתן לשמר את המסורת", ואת זה אומר לנו לאחר סיור וביישוב הדעת, השגריר הנוכרי, שהתעקש לצפות בכל שלבי טחינת הקמח, החל מטחינה ברחיים של יד, עבור לניפוי בנפה ועד למלאכת האריזה.
רגע לפני שהוא יוצא מטחנת הקמח, נדרכים אנשי הביטחון, כשאברך ירושלמי ניגש לשגריר, ומבלי לבקש את רשותו, מתחיל לנקות את בגדיו באמצעות זרם אוויר מרענן של מדחס אוויר. ג'ונס כאמריקאי טיפוסי, לוקח זאת בקלילות ומבקש להצטלם. אמריקאי נשאר אמריקאי.

את האווירה הביתית שעוטפת אותו ברחובותיה של ירושלים, מחליפה תחושה ממלכתית משהו, בהגיעו למבנה המפואר של מרכז 'תקווה ישראל'. בפתח, ממתין לו בהפתעה, ידידו, מי שכיהן במקביל אליו כשגריר ישראל בקזחסטן, וכיום משמש בתפקיד רם דרג במשרד החוץ, ישראל מי-עמי. כאן נוכחת הפמליה הדיפלומטית לדעת, כי ההשקעה החרדית, אומנם מתחילה בתוככי הקהילה, אך לא נגמרת בה. עשרות רבות של בני הנוער, עולים מהעיר אודסה שבאוקראינה שהארגון הוא ביתם, מעידים על עוצמת התרומה של הקהילה החרדית לכלל החברה הישראלית. בחדר ישיבות מהודר, על ארוחת צהריים דשנה, דואגים להסביר לו זאת באנגלית רהוטה.
ארשת פניו של השגריר אומרת, כי את היידיש המתובלת בערבית בסמטאות מאה שערים, הוא אהב יותר...

עם בכירי השגרירות ומשרד החוץ במרכז צילום: עם בכירי השגרירות ומשרד החוץ במרכז
עם בכירי השגרירות ומשרד החוץ במרכז 'תקווה ישראל'


וגם ג'ונס זכור לטוב


כמה שעות לאחר תום הביקור, ואחרי שהספיק לקפוץ לשליחות דיפלומטית בכנסת, נפגש כותב השורות למעין שיחת סיכום, קצרה אך ממצה, עם השגריר ריצ'ארד ג'ונס, בטרקלין מלון 'מצודת דוד', בשכונת ממילא.

בניגוד לאוטוריטות דתיות אחרות, למנהיג הרוחני שהוא פגש בצהרי היום, פאר והדר מן הסוג השולט בטרקלין המפואר, לא אומרים דבר, וכשג'ונס יושב כאן, הוא לא יכול שלא להשוות בין הפשטות והצניעות להן היה עד, לבין הפאר הראוותני, אליו הוא מורגל. כאילו הוא מבקש לשמר את הרגשות שחש בחדר הקטן ברחוב חנן, הוא לא חדל מלהזכיר את הביקור בן הדקות הספורות והמדודות.

אומנם, תשובה הנוגעת להגרי"ש אלישיב כשנשאלים על הבנייה בעוטף ירושלים, מהווה תרגיל לא רע בהתחמקות דיפלומטית, אך עיני הדובר מעידות כי מדובר ביותר מזה. באובססיביות שבהזכרת הביקור, יש כדי לגלות על התרשמות המבקר.

הוא לחץ את ידיהם של שועי עולם, נפגש עם מנהיגים מכל הדתות ובכל הארצות. היום, הוא נתקל בדבר מה שונה: "זו הייתה לי חוויה אישית עליונה להיפגש עם הרב אלישיב, הנחשב למנהיג האורתודוקסי הגדול בישראל ובין המנהיגים המוערכים והחשובים בעולם", משיב השגריר.

בכלל, ירושלים, כפי שהוא ראה אותה היום, היא כלילת יופי בעיניו. על פעילות החסד והעזרה בצדקה של העולם היהודי הוא שמע: "והיום גם ראיתי. יש לכם את זה". לסיורים כגון אלו יש ערך מוסף, הרבה מעבר לביקור נימוסין. כל פתיחת חרך לצורך התבוננות על הציבור החרדי, שלא באמצעות העדשות המשחירות (תרתי משמע) בהן מציגה אותנו המדינה, הרי היא לטובה. 'הסברה', קוראים לזה בעברית ישראלית. ואם אנו לא נעשה זאת עבורנו, איש לא יעשה זאת במקומנו.

אחרי הכל, השגריר ופמלייתו מסיימים את היום בהזדהות אמיתית עם נציגיו האותנטיים של הציבור החרדי, שנגעו לליבו. לא רק הנציגים הרשמיים, אלא האווירה כולה מותירה את חיתומה. כשברחובות מאה שערים, נגשו אליו ירושלמיים מכל העדות והחוגים, ולחצו את ידו בחום, הוא הגיב בעממיות, השיב לשאלותיהם, תוך כדי צעידה בסמטאות.

ללמדך, כי יש הסברה, מזויפת וראוותנית, הנרכשת במאה ושלושים אלף שקלים כמו זו של 'נהנתניהו גוזר הקצבאות', ויש גם כזו, אמיתית וכובשת, הנקנית אך בצניעות ובמעשים טובים.

כשראש עיריית ביתר עילית לשעבר, תירגם לו את חששותיו של המנהיג הרוחני, הוא עשה זאת בלהט ובאמונה משל עצמו, לא רק כשופרו של 'הרעבע' (כלשון הלקסיקון הפנימי של באי הבית ברחוב חנן), אלא כבעל עניין, החרד לשלום תושבי עירו, שהוא עדיין חש כמי שאחראי לגורלם. הציבור החרדי, החף ממשיחיות ציונית, ידע תמיד מהו המען האמיתי, לבקשת עזרה. ראש הממשלה הישראלי אהוד אולמרט, הוא בסך הכל, כלי משחק בידיה של מזכירת המדינה האמריקנית קונדוליסה רייס. לדידו של הציבור החרדי המפוכח, ישנה כתובת לקום ולהתחנן על נפשו של העם היושב בציון, ממש כבימי אחשוורוש, והיא אינה הממשלה הישראלית שבירושלים, אלא הממשל האמריקאי בוושינגטון.

ג'ונס מודע למשמעות הגדולה שהיהדות החרדית מייחסת לממשל שהוא מייצג. את הביטוי 'מלכות של חסד' הוא מכיר, ולא מהיום. עם המסרים החדים ששמע בביתו של המנהיג האורתודוקסי, הוא מסכים: "ארצות הברית אומנם חפצה בשלום, אך רק בשלום הבא ביחד עם ביטחון".

הוא מבטיח לכותב השורות, כי את הדברים ששמע, יעביר למקבלי ההחלטות בבית הלבן, בתקווה שיצליח להעביר לקונדוליסה, גם את האווירה המיוחדת שהותירה עליו רושם כה גדול: "אדווח על הביקור לבכירי הממשל, ואעביר את המסרים המלאים של הרב אלישיב".

באווירת ימי הפורים, אי אפשר שלא לערוך אסוציאציה להיסטוריה החוזרת על עצמה בכל דור ודור.
אם ג'ונס, שנראה כמו שגריר של רצון טוב, הוא בבחינת נציג הממלכה השלטת מהודו ועד כוש, הרי שהיהודי הישיש שקיבלו בחדרו, וחרד לגורל כלל ישראל, הוא מעין מרדכי בדורו, דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו. לתושבי שדרות, כמו ליושבי ירושלים.


'בית ספר לפוליטיקה, טורו של אבי בלום, מתפרסם ברשת קו עיתונות דתית

תורה

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 25 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד