חפש את הרולקס והברייטלינג: כך תזהה חבר בוועדה לתכנון ובנייה

חפש את השעון
בזמן שהשופט דוד רוזן תלה בכיכר העיר את נאשמי פרשת הולילנד (כולל את האנ"ש שבתקשורת החרדית הס מלהזכירם) ישבנו במחיצתו של שר לשעבר בממשלת ישראל, בעיתוי שנקבע מראש לצרכים אחרים, והאזנו יחד לדיווחים מבית המשפט. למארח שלנו היו מספיק סיבות לא להזיל דמעה על גורלם של המורשעים. בימים שאהוד אולמרט היה ראש הממשלה הוא אכל ממנו לא מעט קש וגבבה. עם המורשעים האחרים לא היה לו קשר כמעט, אבל מהמשך השיחה התברר שידע על מעלליהם ואף ניסה להזהיר אחד מהם בשקט. ובכל זאת, לא היה בו שמץ שמחה לאיד על הלינץ' שנעשה בהם. השופט רוזן, כך אמר, הפך אותם לבוגדים ואויבי האומה. על מרגל האטום מרדכי ואנונו לא נכתבו מילים קשות כל כך.

באותה הזדמנות דיברנו על שורה ארוכה של ראשי ערים ובכירים במערך המוניציפלי שנתפסים, בזה אחר זה, בעבירות שחיתות חמורות. אני מכיר את התופעה מקרוב, כך השר לשעבר. לאו עכברא גנב אלא חורא גנב (תרגום: לא העכבר גונב אלא החור שמאפשר לו לאחסן את הגניבה). הוא הרחיב: "אין מקום אחד בשירות הציבורי שבו הכסף מונח על הרצפה ורק צריך להתכופף ולהרים אותו כמו בוועדות לתכנון ובנייה העירוניות. צריך אופי של ברזל כדי לעמוד בפיתויים, ורק לבודדים יש את החוסן הנפשי כדי לזכור שמה שאוכלים היום עתידים לשלם בריבית דריבית מאוחר יותר.

"תשמע סיפור. לפני שנה השתתפתי באירוע מפלגתי שנועד לנציגים שלנו ברשויות המקומיות. מסתובבים עם אנשים, טופחים על הכתף. מה נשמע, מה קורה. בקיצור, שעמום אחד גדול. פתאום אני רואה אחד מהחבר'ה שלנו, סגן ראש עיר לא גדולה, ועל היד שלו בוהק שעון רולקס יפהפה. אני קצת מבין בדברים האלה. ישר הערכתי אותו ב-15 אלף יורו לפחות. תתחדש, אני אומר לו. מאיפה זה בא לך. עזוב, זה מזויף, הוא אומר לי. עליי אל תעבוד, אני עונה לו, אבל שיהיה לך לבריאות.

"המשכתי להסתובב באולם, ועכשיו אני מסתכל טוב יותר על הידיים של החברים. מי שלובש חליפה עם שרוולים שמתרוממים כשמשלבים ידיים או מותחים אותן יש לו מה להראות מתחת לשרוול. הנה אחד עם ברייטלינג איירוספייס מדהים. הנה עוד אחד עם פטק פיליפ מהדגם שפעם ראיתי על היד של אהוד ברק. אמרתי לעצמי: אני יודע כמה החבר'ה ברשויות מרוויחים. הם מביאים הביתה בין 15 ל-18 אלף נקי. נגיד שהאישה גם מרוויחה טוב ומביאה עוד עשירייה, אבל למי יש לב להוציא שישים עד מאה אלף שקל לשעון?".

מה אתה מתפלא כל כך? שאלנו. בכל חניון עירוני תמצא מכוניות שעולות מאתיים אלף שקל ומעלה. אז אדם חוסך קצת בשביל שעון יפה על היד. בשביל השופוני.

"חכה להמשך הסיפור", הוא אומר. "ניגשתי לאחד מבעלי השעונים והתחלתי לגלגל איתו שיחה. מה קורה פה, מה קורה שם. על מה אתה אחראי בעירייה. גמרתי לדבר איתו, הלכתי לדבר עם שעוניסט אחר. עוד רבע שעה עוברת ואני מדבר עם השלישי, הבחור של הפטק פיליפ. יעקב, שלושתם סיפרו לי, כל אחד בנפרד, שהם אחראים על או קשורים בוועדה המקומית לענייני בנייה או באגף התכנון והבנייה.

"מה ההבדל ממכוניות? הבדל גדול. מאזדה שעולה 130 אלף נוסעת פחות טוב מלקסוס שעולה פי שלושה. טויוטה עם חמישה מקומות נוחה הרבה פחות מגרנדיס עם שבעה מקומות. להבדל בכסף יש ערך אמיתי. בשביל זה אנשים לוקחים הלוואות. אבל מה זה שעון לגבר? כולה מכשיר שמראה מה השעה. אדם שמתפרנס משירות ציבורי עם 18 אלף שקלים לחודש וצריך להחזיק משפחה ולחתן ילדים עם המשכורת אין לו לב להוציא כסף כזה רק בשביל קצת שופוני. בטח לא בציבור שלנו.

"עכשיו, תקשיב טוב למה אני אומר לך. שעון כזה לא הולכים לקנות בחנות. מקבלים אותו מאיזה אוליגרך או קבלן שיום אחד יושב איתך באיזה מלון ופתאום מוציא קופסה קטנה ועטופה יפה מהכיס. קח, שיהיה לך ליום ההולדת, ליום הנישואין. לא-לא, באמת לא צריך ממך כלום. רק תזכור שהתכנית של הקניון תגיע לאישור. אפשר לבנות על הגג עוד 1,500 מ"ר בלי להפריע לאף אחד. לא חראם, יא חביבי, ששטח כזה יעמוד סתם?".

ראינו שבן שיחנו במוזה של סיפורים שאוזן לא שמעתם, הנחנו לנושא שלשמו התכנסנו והמשכנו להאזין. "יום אחד אני יושב במסעדה עם אורח חשוב. אחד ששווה להוציא עליו חמש מאות שקל לארוחה. פתאום מגיעים כמה עסקנים שאני מכיר אותם עוד מזמן שהסתובבו אצלנו במטה בחירות וביקשו לעבוד בתליית מודעות. בינתיים התקדמו קצת בחיים. אחד ראש מועצה דתית, אחד סגן ראש עיר. כאלה. הם פותחים שולחן לעשרה אנשים ומתחילים להזמין. וזה לא ציון הקטן או שיפודי הכרם. זאת מסעדה מהליגה הלאומית. אני מבין קצת גם במסעדות. ארוחה לעשרה אנשים זה ארבעת אלפים שקל כמו כלום.

"אמרתי לאורח שלי: בוא נחכה עד שהם ישלמו. אני מתערב איתך שהם לא משלמים בוויזה. מישהו יוציא פה סטפה של כסף וישלם במזומן. חיכינו, ההם משלמים ואז האורח אומר לי: וואלה, תגיד את האמת, מאיפה ידעת? אמרתי לו: כסף שבא בקלות הולך בקלות. אף אחד לא ישלם סעודת שחיתות כזאת ממשכורת. רק מי שהכיסים שלו מתפוצצים מכסף שאי אפשר להכניס לבנק לא חוסך עליה. אני מכיר את החבר'ה האלה. הם לא עברייני הימורים. הם אנשים טובים ביסודם. אלא מה, הכסף הקל משחית אותם. עד שהם נתפסים".

צריך להיזהר מהכללות, אמרנו לו. יש הרבה נציגי ציבור משלנו שנמצאים בתפקידי מפתח בתכנון ובנייה ואין בהם שמץ רבב. אנשים יקרים ומסורים שנלחמים עבור הבוחרים שלהם על כל מרפסת סוכה ותוספת בנייה.

אבל ראה זה פלא, בכל יישוב, עיר או עיירה - משלנו או שלא משלנו - היעד הנחשק הראשון במעלה בחלוקת השלל הקואליציונית הוא תחום התכנון והבנייה. אם כמחזיק תיק, אם כחבר בוועדה המקומית ולמעלה בקודש חבר בוועדה המחוזית. עליו הורגים ונהרגים במשא ומתן הקואליציוני. יש מקומות ללא כדי חלוקה לכולם, ואז עושים פשרה: פלוני יקבל סגן בשכר, ומשנהו יקבל אחריות על תכנון ובנייה כחבר מועצה ללא שכר. יש ערים ומפלגות שבהן מי שמקבל את זכות הבחירה הראשונה מוותר על המשכורות והולך לשרת את הציבור בתכנון ובנייה. השני לוקח את הסגן בשכר ועוד מרגיש מסכן ומקופח.

ומעשה שהיה והווה בעיר חרדית קטנה במרכז הארץ. לאחר כמה חודשים מייגעים של כיפופי ידיים ומלחמות יהודים כמעט בנוסח תשמ"ט הוקמה קואליציה מקיר לקיר. דא עקא, מאז הקירות נופלים זה על זה, ודווקא בין שני השותפים שהלכו יחד למלחמה הגדולה. הרקע לעימות החדש הוא חלוקת הסמכויות בנושא התכנון והבנייה. בהסכם המקורי נקבע שהוא יופקד בידי בעלי ההשקפה הטהורה. אפס, לאחר הבחירות התברר שיש כמה רמות של תכנון ובנייה. תכנון מרפסות קטנות והרחבות דירות קיימות, ותכנון מוסדות ציבור ובנייה חדשה - נכסים מניבים, בעגה המקומית. ראש העיר הפקיד בידיו את החלק השני והותיר לשותפיו את הפירורים של המרפסות וההרחבות. לא תאמינו איזו מלחמת עולם מתחוללת במועצה על הסיפור הזה.

זעקת העשוקים, לדעתם, הגיעה עד גדולי ישראל שנדרשו לחוות את דעתם. בגלל יושרם הידוע של כל המעורבים אין כל חשד לשעונים ומעטפות, אבל הקרב על התיק משתלב היטב במארג האמור. אומרים שאפילו חסמו דלתות המובילות ממשרד למשרד כדי שמי שלא קיבל את האחריות לנכסים המניבים לא יוכל להיכנס לאגף ההנדסה.

והוא רחום יכפר עוון. אם שופטים מסוגו של רוזן לא יכפרו להם עוד קודם. ובלי רחמים.

הערפל שמאחורי הפרגוד
מזכיר הממשלה אביחי מנדלבליט הוא אדם מוכשר ומבריק. מהיחידים בסביבתו הקרובה של ראש הממשלה בנימין נתניהו שיכולים להיקלט בכל מקום ועדיין לא עזבו אותו. נתניהו מאמין לו בעיניים עצומות ומטיל עליו את המשימות הכי רגישות. אבל השבוע האמון הזה עלה לו ביוקר. במקום להתלוות לנסיעה הכיפית של משפחת המלוכה המורחבת ליפן (בנימין, שרה וכל הילדים) הוא נשאר בארץ כדי לעסוק במלאכה שהגדרתה כבזויה ומשפילה עושה שימוש בלשון המעטה. על מנלדבליט הוטל להשתיק את ההתנגדות בליכוד למהלכי החקיקה החפוזים של ראש הממשלה לדחיית מועד הבחירות לנשיאות, ובמקביל להשיג את הסכמת יתר מפלגות הקואליציה למהלך המוזר.

ניתן להעריך שמנדלבליט עצמו לא חשב שיצליח. כמי שמכיר את המערכת הפוליטית לא הייתה סיבה שיחשוב שלמהלך יש סיכוי. התרגיל המסריח האחרון שנעשה בישראל נרשם בשנות התשעים, וגם הוא נכשל לבסוף. אם השכל הישר מתעורר ודעת הקהל מתגייסת נגד מהלך פוליטי לא ראוי, הוא נועד לכישלון מראש. בפרט כשבקואליציה יושבות מפלגות שכל הקיום שלהן מתמקד בכותרות עיתונים וריצוי דעת קהל. כל דרדק פוליטי מבין מראש שציפי לבני הצדקנית לא תתמוך בשינוי חוקי יסוד חודש לפני קיום הבחירות. כך גם יאיר לפיד, האיש שמשתחווה בוקר וערב לאליל הרייטינג וקובע מדיניות על פי משוב מהקוראים. שהוא ייתן את ידו לטירוף כזה? לא תהיה כזאת בצפון תל אביב.

רק אביגדור ליברמן, בריון הקשקשים של המערכת הפוליטית, הסכים לזרום עם המהלך ובתנאי שיפיק ממנו משהו. בתמורה לתמיכה בדחיית הבחירות לנשיאות לחצי שנה דורש ליברמן דבר קטן אחד: שינוי המשטר בישראל למשטר נשיאותי. כמו בארצות הברית, ובעיקר כמו ברוסיה. יתכן שנתניהו הלחוץ והמפוחד היה מסכים גם לזה, אבל מאחר שהמשטר כאן עדיין לא נשיאותי בסגנון הפוטיני - הוא זקוק להסכמה של 61 חברי כנסת להצעה. וזה לא יקרה, כמובן.

נתניהו ואנשיו לא מסתירים שיעד דחיית הבחירות לחצי שנה הוא פסק זמן שיאפשר את אחת האופציות הבאות: גיוס מועמד מתאים כחלופה לרובי ריבלין, בינתיים המועמד היחיד של הליכוד ומי שנהנה מתמיכה של הערבים וסיעות נוספות. לחלופין, הכשרת דעת הקהל למהלך של ביטול הנשיאות והעברת סמכויות המוסד והעומד בראשו לגופים אחרים.

אם ייכשלו המאמצים לדחיית הבחירות, ובמועד כתיבת השורות התרחיש הזה נראה כאפשרות הסבירה ביותר, ייפתח בכנסת אחד הקרבות המרתקים ביותר בתולדות הנשיאות. מעולם לא נרשמה מהומה ומבולקה כזאת. למפלגת השלטון יש מועמד, אבל העומד בראשה לא מכיר בו. למפלגות הקואליציה האחרות אין מועמדים, ובשלב הזה, חודשיים לפני שהנשיא מפנה את מקומו, אין להן אלא דיבורים בלבד. לאופוזיציה יש מועמד אחד, אבל גם הוא לא מוסכם. והמפלגות החרדיות, כנהוג מימים ימימה, מערפלות את עמדתן עד להצבעה בקלפי, ואפשר שגם אחריה.

י"ח הח"כים של המפלגות החרדיות מהווים לשון מאזניים, אבל גם יש עתיד וישראל ביתנו וכל מפלגה גדולה אחרת שטרם החליטה. אם בעבר ראינו מועמד אחד של הקואליציה ומועמד מתחרה של האופוזיציה, סיטואציה שנותנת למפלגות החרדיות את יתרון הלכידות בהצבעה חשאית מאחורי הפרגוד, הפעם כבר לא.

חיסרון הלכידות מתבטא בעיקר בש"ס. עד להסתלקותו לגנזי מרומים של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל, בכל ערב בחירות היה ריטואל קבוע: מועצת החכמים הייתה מתכנסת לקביעת זהותו של המועמד המומלץ. חברי הכנסת היו נקראים אל הקודש פנימה ומבטיחים, אמנם בלי נקיטת חפץ, שגם מאחורי הפרגוד יניחו את הפתק שהם נדרשים להניח. מי שהכיר את המורא והכבוד שהיה למרן זצ"ל אצל ח"כיו ידע שאף אחד לא העלה על דעתו להבריז. כל הניתוחים שנעשו לאחר פרסום תוצאות הבחירות העלו שהגוש של ש"ס הצביע במלואו עבור המועמד של מועצת החכמים.

אלא שמרן זצ"ל נפטר, ואין אף אחד בש"ס שמוכן להמר כמה מתוכם יכבדו, באין רואה אותם אלא היושב בשמים, את החלטת מועצת החכמים בהרכבה החדש. והדברים אמורים לא רק באלי ישי, שהכתיר לעצמו מרן משלו ומתנהל בחופשיות עצמאית. יש חברי כנסת בש"ס שעובדים בנאמנות בשירותו של היו"ר החדש ולא חולמים על מרידות וסבוטז'ות, אבל לדעת מה הם יצביעו מאחורי הפרגוד? רק שוטים שקיבלו את הנבואה מאז חורבן הבית יכולים להתנבא על כך.

לכן חשוב, יותר מתמיד, להאזין לקולות הפנימיים בתוך ש"ס עוד לפני הכינוס הצפוי של מועצת החכמים. בקווים כלליים ניתן לומר שאם רובי ריבלין חושב שהוא יכול לבנות על המכתב שקיבל מהגר"ע יוסף לפני שבע שנים, שישכח מזה. במכתב שנשלח אליו בשעתו נכתב שמן הראוי היה לתמוך בו לנשיאות, אך עקב התחייבות קודמת לפרס זה לא ייעשה בפעם הזאת. המכתב עדיין קיים, אך הזמן שחלף מאז (מי אמר שאם מרן הגר"ע יוסף היה חי לא היו מביאים בפניו מועמד מוצלח יותר, ואז ריבלין היה מקבל עוד מכתב כזה? תוהה באוזנינו אחד מח"כי הסיעה) הופך אותו לבלתי רלוונטי. בפרט כשהכותב בישיבה של מעלה והח"כים בכנסת של מטה.

אם הייתה בש"ס משמעת פנימית מוחלטת ניתן היה לקבוע בוודאות שהמפלגה תתמוך במי שהסיכויים שלו נראים טובים יותר. הנטייה הטבעית של ראשי ש"ס היא תמיכה בבנימין בן אליעזר המכונה פואד. גם ספרדי, גם בעל נטייה קלה למסורת, גם מפא"יניק מהסוג הישן שיודע לכבד הבטחות שניתנו לפני בחירות. אבל עד כמה ההסתבכויות האחרונות שלו ומצב בריאותו ישאירו אותו כמועמד ריאלי? בכל מקרה, כל ההחלטה שתתקבל נוגעת רק למי שיקבל אותה. כל היתר - איש לדעתו ושיקוליו האישיים.

וכשזה המצב בש"ס, ביהדות התורה על אחת כמה וכמה. חבר כנסת מסוים כבר הודיע על תמיכה בריבלין, מה שמבטיח שלפחות ח"כ אגודאי נוסף יצביע לכל מועמד אחר. בדגל התורה זוכרים לריבלין את ההצבעות בעד חוק הגיוס (בן אליעזר חמק מההצבעה) ואת ההצבעות בעד הסעיפים של לפיד בוועדת הכספים. השיקול היחיד שמרחף ברקע לטובתו הוא ההתנגדות שמגלה כלפיו ראש הממשלה. עד כמה שהספקנו להכיר את התנועה הקדושה הזאת, מוטב לריבלין לא לבנות על זה. השנאות הפנימיות בה הן המוטיב החזק יותר, בפרט בהצבעות שבמהלכן מתייחד המצביע עם קונו והמעטפה בלבד.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!