1. עמוד הבית
  2. בחצרות
  3. בחצרות חסידים

מגרוסוורדיין ועד אמסטרדם • ראיון היסטורי

ביום ו' נפטר, בגיל 102, הגר"מ יוסט זצ"ל • לפני 3 שנים קיים עמו דוד דמן שיחה נדירה ומרתקת, שפורסמה 'בקהילות' • בית אבא. ויזניץ'. הכנסייה הגדולה במארינבד. אמסטרדם היהודית
Print דוד דמן, קהילות , כ"ז ניסן תש"ע 11/04/2010 14:28

הרב מאיר יוסט זצ"ל, בספרייתו הפרטית הרב מאיר יוסט זצ"ל, בספרייתו הפרטית



גם בגיל גבורות מתקדם, רבה של הולנד, הגאון רבי מאיר יוסט עדיין נושא בעול הרבנות. בשיחה נדירה ומרתקת, הוא שב אל מחוזות נעוריו, אל בית הרבי ה'אהבת ישראל' בגרוסוורדיין, אל בית אביו רבי ניסן, המלחין והמשמש, אל החסידים של מרמרוש, אל הרגעים האחרונים של הרבי עלי אדמות, ואל הכנסייה הגדולה במארינבד, שם השתתף כציר מן המניין. הוא מספר על אמסטרדם היהודית, של פעם, ושל היום, ועל תפקידו של הרב בקהילה יהודית. שיחה היסטורית שפורסמה במגזין 'קהילות' של 'מרכז רבני אירופה'.

דמעות לחות מנצנצות מזווית עינו של הגאון רבי מאיר יוסט, רבה של אמסטרדם, שעה שאני מעלה את זכר אביו הרב ניסן יוסט, מדמויות ההוד של חסידות ויזניץ המעטירה.

בעולם החסידי, במיוחד הוויזניצאי, אין מי שלא שמע על רבי ניסן יוסט. זהו רבי ניסן המלחין, רבי ניסן המשמש, ורבי ניסן, יד ימינו של הרבי ה'אהבת ישראל' מויזניץ זי"ע. הכל היה בו, ברבי ניסן. הוא היה מלחין החצר – הלחין רבים משירי הדביקות שמושרים עד היום, והיה גם משמשו ואיש אמונו של הרבי. להיכן שהרבי נסע, שהה ר' ניסן לידו. ידו לא משה מתוך ידו.

כעת, עשרות שנים אחרי, בנו, הגאון רבי מאיר, עומד ומצביע על התמונה המפורסמת בה נראה אביו מציץ מחלון הרכבת כשמחלון האחר ניבטת דמותו של הרבי מוויזניץ, ועיניו זולגות דמעות רותחות. הוא מתרגש שוב ושוב, למרות שאת התמונה התלוייה בסלון ביתו באמסטרדם, הוא מכיר היטיב.

בשיחה עם הגר"מ יוסט, אנו לא רק חוזרים ששים או שבעים שנה אחורנית. אלא הרבה מעבר לכך. ממרומי גילו המופלג, מעל לתשעים, לאורך ימים ושנים טובות, מביט הרב אל העבר הרחוק, הכמעט נעלם בשביל רוב בני דורינו, וזוכר הכל. כל אירוע, כל התרחשות, חרות עמוק בזכרון הברזל שלו. כל פרט על מקומו. דבר דבור על אופניו - בית הרבי בגרוסוורדיין, תנועת אגודת ישראל המתפתחת, כנסיית גדולי התורה במארינבד ועוד אינספור התרחשויות רבות שלהם היה עד.

מצביע על תמונת אביו יחד עם האהבת ישראל מויז
מצביע על תמונת אביו יחד עם האהבת ישראל מויז'ניץ




בלשון עשירה, ובקול נינוח ומלבב, הוא מספר את הסיפורים המרתקים הללו, ומגולל את הזכרונות היפים ההם, כאילו התרחשו רק אתמול. כאילו לא עברו מאז שנים על גבי שנים. במשך הזמן הרב שחלף מאז, ממלכות נפלו, מעצמות קרסו, צבאות הובסו, ואילו זכרונו של רבי מאיר לעולם עומד.

כיצד התגלגל רבי ניסן לויזניץ? זהו כבר סיפור בפני עצמו. "הוריי גרו בדז'יקוב", מספר רבה של אמסטרדם, "הם הסתופפו בצילו של הצדיק בעל ה'עטרת יהושע'. פעם הגיע גיסו של הרבי מדז'יקוב, הרבי ה'אהבת ישראל' מויזניץ לביקור בדז'יקוב ועשה שם את שבתו. במהלך השבת הוא שמע את אבי שר, ומאוד נהנה ממנו. הרבי מויזניץ הרי היה לו רגש עז לנגינה. במוצאי שבת פנה הרבי מויזניץ לגיסו, הרבי מדז'יקוב, וביקש ממנו בקשה יוצאת דופן: 'רבי יהושעלע', ביקש, 'את היונגערמאן הזה אני רוצה שתתן לי כנדוניא'...

"כשהגיס מבקש, אז אין ברירה. כך ארזו הוריי את מיטלטליהם ועברו להתגורר בויז'ניץ. הם היו אז רק תקופה קצרה אחרי החתונה. אני כבר נולדתי בויז'ניץ. אבא כבר שר אז, אך את עיקר הכשרתו בשירה הוא קיבל בויזניץ. שם הוא גם למד לכתוב ולקרוא תווים".

כך הפך רבי ניסן למלחין החצר, ולאחד המלחינים המוכשרים ביותר שקמו לחצר זו. בד בבד הפך לאיש אמונו ולמשמשו הקרוב של הרבי. לחניו הפכו לנכסי צאן ברזל בקרב החסידות. "כל שנה היה אבא מלחין ניגון ארוך, שקראו לו 'וואלעך'. וכן מארש עבור לכה דודי. את המארש שרו לראשונה לפני 'עלינו' במוסף של ראש השנה. כבר כמה שבועות לפני החגים אבא כבר היה מלמד את הלחן החדש לבנו של הרבי, רבי חיים מאיר, שלימים מילא את מקום אביו.

"את השיר על 'מנוחה ושמחה' שהלחין אבי מדי שנה היו שרים קודם על תפילת 'תתברך' בשחרית בימים הנוראים. הרבי בעצמו התפלל אז לפני התיבה. אני זוכר בבירור שכששרו את ה'תתברך'. אבי היה עומד מצדו האחד של הרבי, מהצד השני עמד הבן ה'אמרי חיים', ובתווך היה הרבי מזיל דמעות כמים...

את הלחן על 'תתברך' היו שרים גם על תפילת 'היה עם פיפיות'. מספרים, כי החסיד הנודע רבי מרדכי חנא פוקס ז"ל אמר פעם לרבי ניסן, כי העובדה ששרים את 'היה עם פיפיות' בלחן שלו, 'דאס וועט אייך ארויס שלעפן פון גיהנום...'. (- 'זה יוציא אותך מהגיהנום...').

ממש בימים אלה, מגלה הרב יוסט, הוא עוסק בהוצאת דיסק עם ניגונים נדירים שהלחין אביו. "הוא ייצא אי"ה בקרוב בארץ ישראל ויהיו בו לחנים עתיקים שמעולם לא פורסמו", מבטיח הרב.

רבי ניסן, אביו של רבי מאיר זצ
רבי ניסן, אביו של רבי מאיר זצ''ל, שני משמאל לרבי




במלחמת העולם הראשונה גלה הרבי לגרוסוורדיין, ועמו גלה איש אמונו רבי ניסן יחד עם בני משפחתו, עם בנם הקט שזה עתה נולד, מאיר. מפאת גילו הקט, הרב אינו מסוגל לזכור את התקופה הוויז'נצאית בחיי משפחתו. את גרוסוורדיין, לעומת זאת, זוכר הרב היטב. את מיטב שנותיו העביר בעיר זאת, שקנתה את פרסומה, כאשר השתקע בה הרבי והעדיף להקים בה את חצרו. החיים הקהילתיים שלה, ומוסדות החינוך המפוארים שפעלו בה, עיצבו את אישיותו והנחילו לו דרך חיים.

בסלון ביתו במרכז אמסטרדם, הוא עדיין רואה לפניו, ממש לנגד עיניו, את מאות החסידים מגיעים בהמוניהם לחצר הרבי. הם השתרכו במשך שעות בדרכים שהובילו מהרי הקרפטים לגרוסוורדיין. "ההשתקעות של הרבי בעיר", מסביר הרב, "הקלה על החסידים הרבים שהתגוררו בסיגט, ובעיירות הפזורות על פני מרמרוש והרי הקרפטים. העניים שבהם, היו משרכים את רגליהם, כשעל גבם שק כפול שכונה 'סקוועס', ובידם - השטריימל ובגדי השבת.

"גרוסוורדיין", מספר הרב, "היתה אז עיר ואם בישראל. הגויים קראו לה 'פאריס הקטנה'. למעשה, היתה שם הקהילה החרדית הגדולה ביותר באירופה. שכן בפולין לא היתה אז החלוקה בין הניאולוגים לאורטודוקסים, כמו שהיא היתה בהונגריה. היו אצלינו ניאולוגים, אך, מספרם היה מועט.

המקומיים גם היו חסידים?

רובם לא, אם כי אהדו את הרבי וחצרו. בעיר עצמה לא היו לרבי חסידים רבים בתחילה, שכן הקהילה היתה אשכנזית מעצם אופייה. רק מאוחר יותר, באו חסידים להשתקע בעיר, וכך גדל מספר החסידים בעיר. הם באו מהסביבה, כמו ממרמרוש ומסיגט.

ברכב - בחלון אחד הרבי, בחלון הסמוך רבי ניסן
ברכב - בחלון אחד הרבי, בחלון הסמוך רבי ניסן




הרב יוסט עצמו חונך, כמו רבים מבני גילו, על ברכי החינוך האשכנזי של הקהילה. הוא למד במוסדות הקהילה. בישיבה קיבל תורה מפי הגאון הגדול רבי פנחס הורביץ בעל מחבר ספר 'פתחא זוטא'. את אותו ספסל חבש גם נכדו רבי דוד הורביץ זצ"ל, לימים אב"ד שטרסבורג ודיין בבית הדין של העדה החרדית בירושלים. "למדתי אצלו הלכות מליחה, תערובות, ועוד מקצועות רבים בהלכה", מספר הרב.

משם עלה רבי מאיר ונתעלה לישיבתו של הרב דושינסקיא בחוסט. אך, את מנוחתו מצא דווקא בפרנקפורט, בצלם של גדולי גרמניה, ובתורתם המחשבתית העמוקה. זה היה המשכן שאליו איווה. המעבר הזה לפרנקפורט התבצע הודות להשפעה העצומה שהיה למורשתו ותורתו של הרש"ר הירש עליו.

הוא היה חלק מחבורת בחורים בעיר, שיחד עסקו במשנתו של הרב הירש, ובהזדמנות הראשונה עברו לגרמניה כדי להתבשם מתורתו של תלמידו, רבי שלמה ברויאר. "אני כבר לא הספקתי להכירו", מספר הרב. "אך למדתי אצל בנו רבי יוסף. בפרנקפורט קבלתי על עצמי את כל מנהגי אשכנז על כל פרטיו ודקדוקיו".

ביקש רבי מאיר לשבת בשלווה, ולהנות מאור תורת אשכנז, קפץ עליו רוגזם של הנאצים ימ"ש. עם פרוץ המלחמה לא נותרה לו ברירה אלא לארוז את חבילותיו ולשוב לבית הוריו לגרוסוורדיין, שם גם מונה ליו"ר צעירי אגודת ישראל בעיר.

בתור פעיל נלהב של התנועה ותומך ברעיון האגודאי, מצא את עצמו משתתף בכנסיייה הגדולה במארינבד שהתקיימה באלול שנת תרצ"ג, מעטים הם האנשים שיודעים לספר עליה ממקור ראשון. רבי מאיר זוכר כל פרט מאותו אירוע היסטורי, שרובינו קראו על כך רק בכתובים. באחת התמונות מאותה וועידה נראה רבי מאיר, אז בחור צעיר, על בימת הכבוד, כחלק מעוד מאות צירים.

"זה היה א געואלדיגער מעמד" (-מעמד מרהיב), הוא מספר ברטט. "הגיעו לשם עשרות רבנים, ראשי ישיבות ואדמורי"ם, יחד עם מאות צירים מכל רחבי אירופה".

"התקיימו דיונים בענינים רבים שעמדו אז על הפרק, אבל מה שתפס את סדר היום המרכזי, היה הדיון על החלטת וועדת פיל, ועדה בריטית שהוקמה על ידי הבריטים והחליטה על חלוקת הארץ, לערבים וליהודים. השאלה היתה, האם על אגודת ישראל לתמוך בהחלטת הוועדה או להתנגד לה. לאחר דיון נרחב החליטו הנציגים להעביר את השאלה לשולחנה של מועצת גדולי התורה.

"מרבית הצירים, בעיקר אלו שהגיעו מפולין, קיוו שההחלטה תהיה בעד, שכן המצב הכלכלי בפולין היה אז קשה מנשוא. אנשים השתוקקו לעלות לארץ, שהכניסה אליה היתה בלתי אפשרית. אשרות כמעט ולא ניתנו. ההחלטה של ועדת פיל היתה בגדר של האור בקצה המנהרה.

"מועצת גדולי התורה, שהורכבה מגדולי רבניה ואדמורי"ה של אירופה, אכן ישבה על המדוכה, במשך יומיים. הציפייה לפסק היתה דרוכה ומתוחה. אני זוכר כיצד במהלך הדיונים בוועידת הצירים שעסקה בשאלה, נאם הרב מפוניביז. בדבריו צידד בהחלטת הועדה, וקרא לתמוך בה. זה היה נאום מאוד מרתק.

"מיד לאחר הנאום המפתיע, הזדרז ר' יצחק ברואר לפינת האולם, שם הותקן מכשיר טלפון, והתקשר מיד לאביו רבי יוסף ברויאר, ודיווח לו בהתרגשות, כי הרב מפונוביז הודיע זה עתה על תמיכתו בהחלטת וועדת פיל. הרב ברויאר היה מחובבי ציון. אמרו עליו שהוא הפך את השיטה האשכנזית הידועה של 'תורה עם דרך ארץ' ל'תורה עם דרך ארץ ישראל'.

"עם תום דיוני המצג"ת נכנס הרב מסלוצק זצ"ל לאולם כשהוא אוחז בידו פיסת נייר. על הדף היתה רשומה החלטת המועצה. הוא היה נרגש כולו. ביידיש ליטאית הוא הכריז בסערת נפש עצומה: 'הריני מוכן ומזומן למסור לצירי הוועידה את החלטת מועצת גדולי התורה'. ההחלטה היתה להתנגד להחלטת הוועדה. מיד עם הישמע ההחלטה, התחוללה סערה גדולה באולם, צירים המומים התגודדו בקבוצות בכל פינות האולם, ודנו בהחלטה הגורלית".

מי השתתף מבין גדולי ישראל?

"היו שם כל גדולי עולם. מעמד הפתיחה היה רווי הוד והדר, והשתתפו בו רבים מגדולי הדור. גם הרבי מגור נשא דברים. אני זוכר את ההתרגשות העצומה שפקדה את חסידי גור כאשר הודיעו שהרבי נכנס. כולם הלכו והצטופפו מאחורי מקומו של הרבי".

הרבי מויזניץ השתתף בוועידה?

"לא. הרבי היה חבר נלהב בתנועת אגודת ישראל. הוא אף שילם דמי חבר, אך מעולם לא השתתף בעצמו בדיונים. הוא התרחק מענינים אלו. לכנסייה הגדול במארינבאד הוא שלח את בנו רבי ברוך שלימים היה לאדמו"ר מסרעט. אני ליוויתי אותו בחזרה לגרוסוורדיין. עברנו את פראג ושם השתטחנו על ציונו של המהר"ל מפראג, ביום היארצייט שלו".

"היה עוד אחד שרצה לבוא", מגלה הרב יוסט, "אך ראשי הוועידה הודיעו לו שנוכחותו אינה רצוייה". זה היה זאב ז'בוטנינסקי. הוא הוחרם אז על ידי ראשי הציונים, ורצה למצוא מסילות ללב הציבור החרדי. הוא ביקש לבוא, אך כמובן שלא נתנו לו לבוא".


משפחת יוסט
משפחת יוסט




הרב היה גם אחד מאלו שזכו לעמוד סביב מטתו של הרבי ה'אהבת ישראל' שעה שהשיב את נשמתו הקדושה ליוצרה. הוא עמד אז ליד אביו רבי ניסן, הגבאי המסור. "הרבי שכב מחוסר הכרה, אך שפתותיו מלמלו פסוקי הלל וכך יצאה נשמתו בטהרה", משחזר הרב, שמציין גם, כי תיאורים רבים שקרא מאוחר יותר אודות סדר הפטירה, אינם מדוייקים.

"היה לו לרבי, חסיד עשיר מן העיר קלוזנבורג", מספר הרב, "שהביא לרבי פרופסור גדול מעירו על מנת שיבדוק את הרבי. הפרופסור ישב עם החסיד לשיחה על מצבו של הרבי, ואני האזנתי לשיחה. החסיד סיפר שהרבי נרדם הרבה. 'זה כבר איננו סימן טוב' - אבחן הפרופסור בדאגה".

למרות מאמצי הרופאים ותפילות אלפי החסידים, ניצחו אראלים את מצוקים ונשבה ארון הקודש. "נכחתי בהלוייה, יחד עם אלפי החסידים", מספר הרב.

החיים הנפלאים בגרוסוורדיין, נותקו באחת עם פרוץ השואה. בסוף חודש מרס, למספרם, פלשו הגרמנים להונגריה, והאות להשמדת יהדות גרמניה ניתנה. הרבי ה'אהבת ישראל' כבר נסתלק מן העולם, ועל כסאו הרם ישב האדמו"ר רבי חיים מאיר, שאז נודע בכינויו הקודם: הרב מווילחוביץ. הרבי גלה לארד שברומניה והצטרפו אליו בני משפחתו.

"הוריי היו שרויים בפחד", מספר הרב. "אח אחד כבר שהה אז בארץ ישראל. אח אחר הוגלה לאושוויץ שם נספה על קידוש השם. אני וזוגתי התחבאנו אצל גוי בבודפסט, בכרם פרטי ליד תחנת הרבת בעיר. שהינו שם עד תום המלחמה, כשהרוסים שחררו את העיר.

מבודפסט המשוחררת החל הרב לתור אחר מקום להניח שם את ראשו, ולהמשיך במשימת נפשו: להרביץ תורה ולהפיץ את דבר ד'. כך הוא הגיע לישיבה המפורסמת בעיר השוויצרית מונטריי, שם כיהן כר"מ במשך תשע שנים.






לפני ארבעים וארבע שנים, כשבועיים לפני פסח, נחתה על שולחנו הזמנת כבוד לכהן פאר כרבה של הולנד. זה לא היה מינוי של מה בכך. באמסטרדם ישבו גדולי עולם מאז ומקדם. הרב קיבל את המינוי, ומאז הוא כאן. בכל רגע ובכל עת. כבר שנים שהוא מלווה את הקהילה בכל שלבי התפתחותה, במסירות, בנאמנות, ובאהבה. גם היום בגיל גבורות עדיין נוכחותו מורגשת. אין דבר שלא נעשה בלעדיו. על פיו יישק כל דבר הקשור לקהילה היהודית בהולנד.

כיצד מצאתם את אמסטרדם היהודית כשהגעתם הנה?

"קהילה יהודית גדולה, שבצעם מנתה רק עשרה אחוז ממה שהיא היתה לפני השואה. רובם נהרגו על קידוש השם בשואה. למרות זאת, הצליחה הקהילה היהודית באמסטרדם להתגבר ולהתבסס מחדש. המצב החומרי היה טוב, לעומת המצב הרוחני הרעוע ששרר אז כאן. הרבנים היו בוגרי הסמינר הרבני של אמסטרדם".

והיו בעיות בנושאי דת?

"היו בעיות גדולות. כמו בעיית העירוב. היו לי דין ודברים רבים עם הרב שכיהן שם כשבאתי, בענין זה, וב"ה שסידרתי הכל על מכונו".

העיר אמסטרדם, היא, כידוע, עיר בעלת תעלות רבות. האיזור היהודי העתיק היה מוקף כולו בתעלות עמוקות, ששימשו גם כמחיצות לעניין העירוב. כשירותן של המחיצות האלה והתנאים להם, כבר נידונו בהרחבה בספרי השות"ים הקדומים.

כשהגע הגר"מ יוסט לאמסטרדם, הוא נאלץ להיכנס שוב לעובי הקורה ולברר את כשרות הערוב, על פי התנאים הקיימים. לצורך כך התכתב עם רבים מגאוני הדור, שהשיבו לו הלכה ברורה. את כל התכתובת העניפה והמרתקת קיבץ הרב מאוחר יותר והעלה אותם בספרו 'אמרי מאיר'.





גם היום, לאחר שכבר מזמן עבר את גיל הפנסיה, הרב עדיין עוסק בבעיות הקהילה. הוא מגיע מדי יום למשרדו, ומנווט משם את כל עניני הקהילה. גם כשהרב שב הביתה, לבית חתנו - שם הוא מתגורר מאז שזוגתו ע"ה נפטרה - הוא יורד על אתר למקום האהוב עליו ביותר: מרתף הבית. שם בשורה בלתי נגמרת של ארונות ומדפים, שוכנת ספרייתו הענקית. למטה, בחסות השקט והרוגע, מתעמק הרב בלימודו, ומשיב לשואליו את דבר ד' - זו הלכה.

"הבעיה היא", נאנח הרב, "שהקהילה היהודית הגדולה של אמסטרדם, עומדת בפני עתיד לא מזהיר. "על הנהלת הקהילה השתלטו גורמים פשרניים, והחרדים המעטים מקרב הקילה לא נוקפים אצבע להציל את המצב". זו הפעם השנייה במהלך השיחה שהרב מתרגש עד כדי דמעות. "גם המצב הכספי של הקהילה אינו כפי שהיה מימים ימימה, והם מתקשים לממן פרוקייטים נחוצים לקהילה", מספר הרב בנימה של עצב.

כמי שמחזיק בתואר: הרב הוותיק והמבוגר ביותר באירופה, יש לו, לרבה של אמסטרדם, עצות של ממש לרבנים הצעירים, המעונינים להצליח בתפקיד הרבנות החשוב. אולם, מכל אותן עצות רבות ומועילות הוא בוחר אחת מהן שהיא לדעתו חשובה עד מאוד: להשקיע בחינוך הדור העתיד. "זה העיקר", הוא אומר. "לגדל דור של אברכים שיהיו להם את הכוחות להילחם עבור היהדות".

"לא להיכנע, לדעת להילחם!"

גם כשהשיחה המרתקת הגיעה אל קיצה, עדיין הרב חוזר על המשפט הזה שוב ושוב. זהו המשפט שליווה אותו במשך כל שנות רבנותו, וזה מה שלדעתו חייב ללוות כל רב בישראל באשר הוא.

הראיון התקיים ויצא אל הפועל, בתיאומו של יוסף קורניק





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. מדהים  

    חיים בלז

  2. לפני עשרים שנה  

    מוישה

  3. שריד דור העבר  

    ישראל מויזניץ

  4. כל הכבוד יוסי  

    ישראל רוזן