1. עמוד הבית
  2. בחצרות
  3. בחצרות חסידים

"בט"ז באדר יגיעו לכאן המונים" • מיוחד

15 שנה להסתלקות ה'פני מנחם': אברהם פרידמן מגולל, בכתבה מרתקת, את השנה האחרונה בחייו • אמירות, הנהגות, סיפורים, מסמכים וקלטות
Print אברהם פרידמן, כתב בחדרי חרדים , ט"ז אדר תשע"א 20/02/2011 14:26

בעל ה'פני מנחם' זצוק''ל בעל ה'פני מנחם' זצוק''ל



"פורים הוא היום שלי", כך היה אומר ושונה לאורך ימי הפורים משך עשרות שנים, האדמו"ר בעל ה'פני מנחם' מגור. "שמי 'פנחס מנחם' בגימטריא 'פורים' וגם בגימטריא 'שאול', ופורים הוא יומא דשאול" - היה מוסיף ואומר במהלך סעודות הפורים בביתו, כשהוא שקוע בשרעפיו.

מעולם לא דימו בני משפחתו וסובביו לרדת לסוף דעתו. ידעו הם תמיד כי ראשו מגיע השמימה, ואיש לא עמד על סודו. שמעו ממנו תדיר את האמרה העמוקה: "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה. ומהו 'עוד'. אלא שיושבי ביתו של הקב"ה, אלו הקרובים אליו ודבוקים בו ביותר, הם יהללוהו יותר מהאחרים, כי הם חשים ביותר את גדולתו שאין לה חקר". והיה מסיים תמיד אמרה זו ואומר: "כך היה זה אצל אבי זי"ע. ככל שהיו יותר קרובים אליו, ראו יותר את גדלותו העצומה, בניגוד לאנשים מן השורה שהקרובים אליהם רואים יותר בחסרונותיהם". את הדברים הללו חשו תמיד בני משפחתו לצידו.





קטעים מוקלטים מתוך השמועס של פורים, כמה שעות לפני הסתלקותו

בשנת תשכ"ט, כאשר שיכל ביום הפורים את בנו, הילד משה בצלאל ז"ל, היו שחשבו אולי לזאת היתה כוונתו בדיבוריו כל השנים על הקשר שלו ליום הפורים. אולם בפורים של שנת תשנ"ו נפתרה החידה.

באותו יום בו אור וחושך שימשו בערבוביה, נפתרה תעלומת דיבוריו עשרות שנים על הקשר של נשמתו ליום זה.

ה'פני מנחם' היה חידה עלומה כל ימיו.

במהלך 70 שנות חייו הוא פשט צורה ולבש צורה פעמים רבות, לפי צורך השעה, הדור והתקופה. בשנות אברכותו הצעירות, הסתתר תחת מעטה של אברך חסידי ביישן ובטלן, שבקושי יודע צורתא דשמעתתא. בהמשך, כשהתמנה להפתעת כל, על ידי אחיו ה'בית ישראל' לעמוד בראשות ישיבת 'שפת אמת', התגלה כגאון עולם סיני ועוקר הרים. ואו-אז החל מיד להסתתר תחת תפקידו השני שנוסף לו, כיו"ר 'אגודת ישראל'. וכך, במקום שיבלוט בציבור כגאון עולם שכל רז לא אניס ליה, השתדל להבליט עצמו כ'נואם' בחסד, הנושא את דבר אגודת ישראל והשקפתה הצרופה ברמה וכמי שעסוק גם בפוליטיקה.

הרחק מעיני הציבור ומאור הזרקורים, צמחה וגבהה דמותו הרוחנית הכבירה של מי שבמשך שלוש וחצי שנות הנהגה מיוחדת ונדירה, הטביע חותם עצום על עדת חסידי גור, המבכה את הסתלקותו הפתאומית ללא עת גם כעבור 13 שנה, כאילו אירע זה אך תמול שלשום.

בשורות דלהלן נתמקד באוסף עובדות, שחלקן מתפרסמות כאן לראשונה, על הביטויים המדהימים שנשמעו מפיו לקראת הסתלקותו הפתאומית, ובתיאור השנה, השבועות והימים האחרונים במחיצתו.
, ,

צילום העמוד הראשון מסידורו עם ק
צילום העמוד הראשון מסידורו עם ק


שינויים בהנהגה, ,

שנה לפני הסתלקותו. יום היארצייט של בעל החידושי הרי"ם, אבי שושלת גור, כ"ג אדר, חל בשבת. בשמועס' של סעודה שלישית החל האדמו"ר בשיחה סוערת על הכוח העצום ביום מיתת צדיקים, הכוח שמותירים צדיקים ביום פטירתם עצמו והכח העצום למקושריהם שחסו בצילם גם לאחר הסתלקותם. השומעים תמהו: הלא החידושי הרי"מ הסתלק כבר לפני למעלה ממאה שנים, ומה פשר הדברים המתייחסים להסתלקות צדיק שחסו בצילו ועל הכח הגדול ביום הפטירה עצמו?

השמועס' הזה עורר תמיהות רבות, גם לאחר שהודפס לציבור החסידים שלא היו באותה שבת 'נסיעה' אצל הרבי - ונותרה התעלומה הזו בלתי פתורה עד שנה לאחר מכן, בט"ז אדר תשנ"ו.

עם סיום ליל הסדר של שנת תשנ"ה, ליל הסדר האחרון בימי חייו, הבחינו בני משפחתו כי הכסא עליו היסב לא היה לו נוח, ושאלוהו אודות כך. אמר הרבי אין זה כבר נפקא מינא עבורי, בשנה הבאה אשכב לגמרי כמו אבא ז"ל.

באותו רגע הובנה כוונתו שיסב כאביו, בשכיבה על גבי ספה, אולם היה זה תמוה, כי הוא לא נהג כן כל השנים. כשנזכרו בכך בני המשפחה בליל הסדר תשנ"ו - חייכו במרירות.

בכ"א תמוז תשנ"ה, יום הולדתו האחרון, נכנס אליו אחד מבניו לברכו, לכבוד יום הולדתו ולרגל כניסתו לשנת השבעים. אמר לו אביו הרבי: חז"ל אומרים שאדם ידאג ה' שנים קודם גיל הסתלקותם של אביו ואמו. ואני נכנס היום לה' שנים לגיל הסתלקות אמי...

מאז תחילת שנת תשנ"ו נשמעו במחיצתו אמירות תמוהות רבות, שבדיעבד קשה היה להבין איך הסובבים אותו לא קלטו את משמעותם. במכתב שכתב בעשרת ימי תשובה תשנ"ו, הוא פותח בראשי תיבות לשנה החדשה: ת'הא ש'נת נ'חמה ו'ישועה.

בחג שמחת תורה חש שלא בטוב ולקה בסתימת מעיים. הוא התייסר לאורך החג בכאבים, אולם יצא לתפילות בבית המדרש ורקד בשמחה עצומה עם ספר התורה, כהרגלו. מיד במוצאי החג הוזמן רופא, כאשר ה'פני מנחם' אומר לאחד מבני המשפחה, הנותר נדהם: "הבית ישראל נפטר מסתימה במעיים..."

יום השנה של בנו הגאון רבי יהודה אריה זצ"ל חל בימי חג הסוכות, ומנהגו היה מדי שנה לעלות אחר סוכות לקברו שבמערת גור, במרומי הר הזיתים. בשנת תשנ"ו, כשניסו לתאם שעה ויום לנסיעה, דחה זאת בתואנות שונות, וגם בניגוד להרגלו, מיעט להעלות את זכר בנו אהובו עד להסתלקותו.

מאז תחילת הנהגתו, דחקו בו שילבש גם בימי החול קפוטת משי, כפי שלבשו גם אביו ואחיו ה'בית ישראל', אולם הוא דחה זאת שוב ושב. לקראת חנוכה תשנ"ו הסכים ללבוש את הקפוטה שהביאו אל ביתו, כשהוא אומר: אלבש זאת תקופה קצרה. בכתב-ידו מאותה תקופה נמצא כתוב: "היו צדיקים שלקראת פטירתם לבשו בגדי שבת..."

אחד מנכדי ה'אמרי אמת', ר' אברהם מרדכי אלתר מבני ברק, נכנס אליו בתחילת החורף, לתאם מועד לחתונת בנו, ולוודא שהרבי יוכל להשתתף בחתונה [כהרגלו להשתתף בשמחות נישואי כל צאצאי אביו ה'אמרי אמת' זי"ע]. המחותן מעלה מספר אפשרויות של תאריכים בחודש אדר, כאשר על כל אחד מהם מעיר לו הרבי שזה מאוחר מדי. הוא מנסה להקדים ולהציע את יום חמישי ט"ז אדר...והפני מנחם אומר לו: "ט"ז אדר יהיה יום קשה... כולם יהיו בירושלים... יום אחרי פורים..."

המחותן עומד ומהרהר בתמיהה. החתונה אמורה להתקיים באולמי מודיעין ברמת-גן, ומה הבעיה בט"ז אדר ממחרת פורים, ומה כוונת הרבי באומרו שממחרת פורים יהיו כולם בירושלים?

אולם הרבי קוטע את הרהוריו ואומר לו: "אני רוצה להיות בחתונה. בימים שאחרי פורים לא אוכל להשתתף. תקבעו מועד מוקדם יותר לתחילת אדר".

ואכן, נקבעה החתונה לתחילת חודש אדר תשנ"ו, וזו הייתה שמחת הנישואין האחרונה בה השתתף.

כאשר היה בדרכו הביתה מאותה חתונה, נמנם במהלך הנסיעה והספודיק נשמט מראשו, פקח את עיניו ואמר: "נפלה עטרת ראשנו..."

בתחילת חודש שבט תשנ"ו השיא ה'פני מנחם' את נכדתו, בת-בנו רבי יעקב מאיר. החופה התקיימה [כחופות שאר נכדיו] בחצר ישיבת חידושי הרי"מ בתל-אביב, והסעודה נערכה בהיכל בית המדרש של הישיבה, עם קהל נוכחים מצומצם יותר. לאחר סעודת המצווה וריקוד מצווה קצר, כהרגלו, בנוכחות המשפחה המצומצמת, יצא הרבי לעבר הרכב, בדרכו אל ביתו, כאשר הוא מפטיר לעבר בתו הרבנית ליפל, שעמדה לצידו: "זו היתה החתונה האחרונה..."

בתו, שנבהלה מהדברים, הגיבה ואמרה לו: "האחרונה לחורף זה" - אך הוא כבר המשיך בדרכו אל מחוץ לבניין, ללא תגובה נוספת.

, ,

השורות האחרונות שכתב במוצאי פורים
השורות האחרונות שכתב במוצאי פורים


נסיעה חפוזה לירושלים, ,

מיד לאחר ימי ה'שבע ברכות' של אותה שמחת נישואין, יצא למספר ימי מנוחה בשכונת דניה בחיפה, לשם היה נוסע לצורך מנוחה מדי תקופה, כאשר במהלך היום כולו היה יושב ושוקד בתורה משוש חייו בחדרו, ורק בשעות אחר הצהריים היה מגיע אל השטיבל של גור בחיפה, לתפילות מנחה ומעריב, וקבלת קהל.

באותו שבוע שלח להודיע לסופר הרב אהרן סורסקי ולרב ברוך וידיסלבסקי מאשדוד - שביקשו כמה פעמים לבוא לשמוע ממנו דברים אודות אחיו ה'בית ישראל' זי"ע, עבור הספר 'פאר ישראל' שהיה בשלבי עריכה באותם ימים - שבימים אלו הוא יכול לקבלם. השניים מיהרו, כמובן, לעלות לחיפה עוד באותו יום, לשיחה מרטיטה, אותה לא ישכחו כל ימיהם.

הרבי ישב מכונס בתוך עצמו ודיבר בשטף במשך כשעתיים וחצי. הוא העביר מסרים, אותם ראה לנכון לשלב בין בתרי הספר, חידד את משנתו של ה'בית ישראל', והבהיר מה הם הדברים שחשוב להתמקד בהם. בתוך הדברים החל הרבי לספר את קורות חייו, מאז ילדותו בעיירת גור בצל אביו ה'אמרי אמת' - ועד היום הזה.

הרבי דיבר בהתרגשות עצומה ובבכי. השניים שישבו מולו לא ידעו את נפשם ולא הבינו מה פשר הדיבורים הללו. הרבי סיכם את שנות חייו ואמר להם לפתע: "זכיתי בילדים שאיני שווה אותם... אתם מכירים את בניי?"

בט"ו בשבט היה אמור הרבי להגיע לשטיבל של גור לתפילת מנחה, ולאחריה לערוך 'טיש' קצר לכבודו של יום. הכל היה בשטיבל מוכן. הציבור עמד והמתין, אולם באותה שעה התחוללה דרמה בדירה בה התאכסן הרבי במרומי שכונת דניה. הרבי יצא לפתע מחדרו ופנה אל המשמש שהיה בדירה ואמר לו: "חוזרים לירושלים". אמר לו המשמש: "והלוא בשטיבל ממתין הקהל..." והרבי פוסק את פסוקו: "איני חש בטוב. צריך לשוב לירושלים".

תוך דקות אחדות כבר ישב הרבי ברכב, בדרך ירושלימה.

האווירה ברכב הייתה דחוסה וקשה. הרבי, שכבוד הציבור היה כה יקר בעיניו וכה ראוי להתחשבות ורגישות, עזב לפתע הכל, וללא כל הודעה מוקדמת שב לביתו בירושלים.

הרבי שב לירושלים, אך לא שב לשגרה הקבועה.

פרק חדש ובלתי מובן לסובבים נפתח מאותו יום בהנהגתו של הרבי. פרק שנמשך 30 יום בדיוק. הרבי צמצם את הופעותיו בציבור. מחד גיסא, המשיך כהרגלו לקבל קהל יום-יום, גם יצא להשתתף בשמחות 'שבע ברכות' או לניחומי אבלים. אולם לא הופיע יותר להתפלל מנחה עם הציבור בבית המדרש, וגם צמצם את "סיבוביו" בהיכל ישיבת 'שפת אמת'. אם עד לאותו יום היה הרבי נכנס מדי יום, לפעמיים עד שלוש "סיבובים" בין שולחנות הלומדים בישיבת 'שפת אמת', הרי שמאותו יום נכנס לכל היותר פעם אחד ביום.

רגיל היה לטייל מדי יום, בשעות הבוקר המוקדמות, בשכונת מקור ברוך, ומיד לאחר טיול זה היה בדרכו אל ביתו נכנס אל היכל ישיבת 'שפת אמת', לראות מי הבחורים שהשכימו קום להגות בתורה עוד לפני התפילה. עתה נוהג זה הפסיק לחלוטין. שכן, ישר מן הרחוב החל לעלות אל ביתו.

מקורבו, ר' יצחק מאיר טאומן, שחש כי הרבי נושא על שכמו מעמסה מדי כבדה, נכנס וביקש שלא יקח על עצמו כל-כך הרבה ושיוריד מעצמו חלק מן העול. הרבי אמר לו: "אכן. אני מוריד מעצמי מעמסה בהדרגה. הפסקתי להתפלל מנחה עם הציבור בבית המדרש. צמצמתי את מספר הפעמים ביום בהם אני נכנס להיכל ישיבת 'שפת אמת', וכך אני בהדרגה אפסיק לגמרי להכנס לישיבת שפת אמת ועוד דברים. שהציבור יתרגל ולא יהיה בבת אחת..."

כשבוע טרם הסתלקותו התקיימה ישיבת מועצת גדולי התורה. עם צאתו מהישיבה, אמר למקורב שנילווה אליו: "זו היתה הישיבה האחרונה בה אני משתתף". הלה הבין כי הרבי אומר זאת מתוך אכזבה וכאב על ויכוח נוקב שהתקיים באותה ישיבה בניגוד לדעתו. אולם הדברים התבררו למפרע עם משמעותם הפשוטה.

הבחור שהיה אחראי על חדרו הצמוד להיכל ישיבת 'שפת אמת', נישא בשבוע האחרון ודובר על שם של אחד הבחורים שימונה לתפקיד. והרבי מגיב: "כדאי למנות אותו לזמן כה קצר?" - שאלה בלתי מובנת שנותרה תלויה באויר.

הגבאי רבי חנינא שיף ע"ה נכנס מדי יום לשאול מתי ישוב הרבי להתפלל 'מנחה' עם הציבור. והרבי דוחה אותו שוב ושוב. עד שבאחד הימים אמר לו הרבי: כשיעברו לשעון הקיץ יהיה 'מנחה' בחזרה. כשעברו לשעון הקיץ היה זה אכן מיד לאחר ה'שבעה' - עם ההנהגה החדשה של האדמו"ר שליט"א.

, ,

פיענוח השורות  האחרונות שהותיר בכתב ידו
פיענוח השורות האחרונות שהותיר בכתב ידו


בט"ז אדר תהיה מאומה גדולה, ,

באותם ימים נכנסו אליו עסקנים להזמינו להשתתף בכנס יסוד לישיבת חסידי גור, המתוכננת לקום ברכס שועפט. הם אמרו כי כנס היסוד מתוכנן ליום ט"ז אדר. לתדהמתם, אמר להם הרבי: "בט"ז אדר תהיה מאומה גדולה. אני לא יוכל להשתתף, אבל אין זה מעכב".

הבינו העסקנים כי הרבי חושש שיהיה זה אירוע המוני מדי, וכי אין זה לטעמו, והסבירו מיד שהזמינו ציבור מצומצם בלבד של עסקנים ונדיבים, וכי הכל כבר מוכן לתאריך הזה. גם המזכרות הוטבעו עם התאריך המדובר. ושוב אומר להם הרבי, לפליאתם: "הזמנתם ציבור מצומצם? בט"ז באדר יגיעו לכאן המונים מכל המקומות ולא רק ציבור מצומצם...

בט"ז באדר אכן הגיעו ההמונים לירושלים, להלוויה הגדולה שנערכה תחת מטר גשם סוחף.

בניגוד לכל אותם שדחה מלבוא אליו ביום ט"ז אדר, היה אחד שדווקא עימו תיאם פגישה ליום זה. היה זה השר זבולון המר. המר, שהיה בקשרי ידידות טובים עם ה'פני מנחם', לאורך שנות כהונתו כאיש ציבור, קבע פגישה לשיחה מיוחדת עם ה'פני מנחם', אולם לבסוף נאלץ לדחות אותה. בימים שקדמו לפורים יצר המר קשר טלפוני עם ה'פני מנחם', ואמר כי הוא מבקש לקיים את הפגישה ביום חמישי, ט"ז אדר, בשעה 11.00 בבוקר. אמר לו ה'פני מנחם': "מצוין. ביום ט"ז אדר יעלו רבים לירושלים ותעלה גם אתה. רק הפעם אל תדחה זאת. תגיע ביום חמישי בשעה 11.00".

המר לא הבין מה פשר הדברים שאמר לו אודות רבים שיעלו לירושלים. ביום חמישי, בשעה 11.00, עמד זבולון המר ברחובות גאולה, יחד עם ההמונים הבוכים ולא מאמינים לאסון שאירע בחטף. עמד בהלם וחיכה לצאת המיטה מבית המדרש.

בשבת 'שקלים' שרו בתפילת מוסף בבית המדרש דגור ניגון מסוים על הפיוט הנאמר בשבת זו. לאחר התפילה כשיצא הרבי, הוא אמר: "שרו היום את הניגון שהושר בשבת 'שקלים' האחרונה אצל הבית ישראל..."

כאשר החלו בשבועות שלקראת פורים פיגועי התופת, בירושלים ובתל אביב, בהם קיפדו את חייהם עשרות יהודים, היה הרבי נסער מאוד. הוא התבטא באותם ימים בכאב ובדאגה: במלחמת המפרץ כולם חששו ופחדו, אולם אני לא חששתי מכלום. עכשיו אני חושש ודואג מאוד. מצב היהודים בארץ הקודש בסכנה מוחשית. ריח של אשוויץ עולה באפי...

כאשר בשבוע שלפני פורים התפוצץ אוטובוס קו 18 ברחוב שרי ישראל בשעת בוקר, פסע הרבי ברחוב הטורים הסמוך, תוך כדי טיול הבוקר הקבוע שלו, ושמע את הפיצוץ העז שהרעיד את האזור כולו. הוא שב אל ביתו מזועזע כולו ונעמד להעתיר בתפילה על הכלל והפרט מתוך בכי סוער, בני הבית חשו כי המצב שובר את ליבו.

כעבור יומיים, ביום י"ג באדר, הופיע בעיתון 'המודיע' מכתבו המזעזע, בו חרט בכותרתו בדם ליבו: "עם ה' חיזקו ונתחזקה! עת צרה היא ליעקב, אשר יגורנו והזהרנו בא".

במילים "אשר יגורנו והזהרנו" היתה כמובן כוונתו, להתרעותיו החמורות שלא לעשות הסכמי שלום עם ארגוני טרור ולא לבוא לקראת הטרוריסטים בשום אופן. הוא התריע ביצחק רבין וזימן אותו אליו אישית, שבועות ספורים לפני שנרצח, לפגישה סודית ומיוחדת בחיפה. באותה פגישה התרה בפניו כי דרך השלום שהם מובילים תגרום לשפך דם יהודי. רבין התנצל ואמר לו אז שזה כבר לא בשליטתו והעגלה מתדרדרת. [אגב, באותה פגישה הרבי גם אמר לרבין: עליך לדאוג לשמירה חזקה יותר סביבך. רבין חייך ולא הבין מה רוצה הרבי מגור מבטחונו האישי.]

הנגיד ר' מאיר מלניק מארה"ב הגיע לישראל במהלך החורף, וכאשר נכנס אל הרבי, כהרגלו, הזכיר לפניו כי ביום ט"ז בניסן תתקיים שמחת הבר מצווה לבנו והוא מבקש שהרבי יניח לו תפילין. אמר לו הרבי: "אם בט"ז ניסן עתידה להתקיים הבר מצווה הרי שכנהוג אצלנו הוא אמור להתחיל בהנחת תפילין חודש קודם ביום ט"ז באדר, וליום ט"ז באדר אני לא יכול להתחייב... אם תרצו שאניח לו תפילין כדאי שתקדימו להגיע לישראל כבר לפני פורים ואז אניח לו תפילין בעזרת ה'".

משפחת מלניק הגיעה אכן לישראל לקראת פורים, וביום שלישי י"ד באדר, הרבי הניח תפילין לנער המצוות. כאשר כרך לו הרבי את רצועות התפילין על ידו אמר לו: "ז' הכריכות הם כנגד ז' רקיעים. יהודי יכול לעלות ולהתעלות עוד ועוד, וכאשר מגיע לדרגה של רקיע השביעי, כריכה שביעית, אין לו כבר מה לעשות בעולם הזה ועולה למעלה..."

, ,

המכתב ששלח למערכת
המכתב ששלח למערכת


טיש כמו בשבת ערב ט' באב, ,

בערב פורים שאל אותו מקורבו, החסיד ר' יצחק מאיר טאומן, האחראי על הסדרים בטיש בבית המדרש, איך יהיו סדרי הטיש. לתדהמתו הרבי השיב לו: "כמו בטיש של שבת ערב ט' באב..."

טאומן, שהיה מהמקורבים אליו ביותר, וכמעט היחיד שהספיק לשמוע ממנו באותם שבועות כמה אמירות מסוג זה, יצא אל בית המדרש, וספק כפיו ביגון ואמר: אני שומע מהרבי אמירות מוזרות מאוד. תחושתי היא כי אנו צועדים לקראת ימי הסגר כמו בקוצק. עלינו לבקש ולהתפלל שזה לא יקרה. אני חש כי הרבי מתרחק ומתנתק מאיתנו מיום ליום.

הוא היה היחיד שקלט את המסרים שעלו מבין דבריו באותן שבועות. אולם גם הוא לא פילל שמדובר באסון כה קרוב, כה פתאומי וכה קשה.

בצמוד להיכל הלימודים בישיבת 'שפת אמת' היה לרבי חדר לימוד, אליו היה עולה במדרגות פנימיות מביתו. בחדר זה היה אף נפנה לנוח בשעות הצהריים. המיטה בחדר היתה ממוקמת מול לפתח, והוא הקפיד כל השנים שלא לשכב לנוח כשרגליו אל הפתח, כפי שמובא בספר 'חסידים' עקב המנהג להשכיב 'נפטר' כשרגליו אל הפתח.

בשבוע האחרון הבחין הבחור המסדר את חדרו, כי הכר מוצע בצד השני של המיטה ולא לצד הפתח. הוא נטל את הכר והציע אותו חזרה לצד הפתח. למרת הופתע לגלות שוב כי הכר מונח בצדה השני של המיטה. כאשר שאל אודות זה את אחד מבני הרבי, שהגיע במיוחד לבדוק זאת, הופתע הבן לגלות כי הרבי החל באותם ימים לנוח כשרגליו אל הפתח...

נכנסו אליו בשבוע האחרון עסקנים בעניין בית המדרש החדש שהחל להבנות במתחם 'שנלר', ולתדהמתם הרבי אמר להם: סעו לבני ברק לדבר על זה עם אחייני [בנוקבו בשמו של האדמור מגור שליט"א] זה כבר לא שייך אלי, זה שייך אליו....

העסקנים היו בטוחים כי כוונתו לדחות את העניין ולהקפיאו בשלב זה. אולם למשמעות כה ברורה וחדה כפי שהובנה כעבור שבוע לא פיללו.

אחד מעסקני 'שלום בית' החשובים בגור סיפר: "הרבי היה משוחח עימי תמיד באריכות והדגיש בפני תמיד את החשיבות הגדולה שיש לו למלאכת קודש זו, ושאתקשר לביתו בכל עת שארצה לשוחח ולהתיעץ. פעם אף אמר לי הרבי: 'דע לך שעבור השיחות עימך יש לי תמיד זמן. וכי פעם אמרתי לך שאין לי זמן?'

"בשבוע האחרון שלח הרבי לומר לי שיש לו עניין חשוב לשוחח עימי ושאצור קשר. חייגתי אל בית הרבי, הוא ענה בעצמו לטלפון, וכששמע את קולי אמר לי בהתרגשות: 'היה לי כמה נושאים חשובים ודחופים לדבר עליהם, אבל כבר אין לי זמן'"...

הרבי היה מחלק המחאות לצדקה בסכומים גבוהים מאוד. יש והיה נותן המחאות לתאריכים דחויים בשבוע-שבועיים, עד למועד כניסת כספי ה'כוללות' החודשיים שקיבל מהחסידים. למרבה התדהמה לימים שאחרי פורים לא היתה שום המחאה. ההמחאות האחרונות יצאו בפורים והותירו את חשבון הבנק ריק, מלבד עשרות שקלים בודדים שנותרו בו.

נכנס אליו בתחילת השבוע אברך ושאל אודות שם לבנו. שאלו הרבי מתי הברית? הוא השיב שביום שישי. אמר לו הרבי: נו, יהיה לך זמן להחליט על שם יום קודם, ביום חמישי...

בערב פורים הזמין אליו את נכדו היתום, בן-בנו הגאון החסיד רבי יהודה אריה זצ"ל, מסר לו את ה'הגדה של פסח' שלו, ואמר לו: "בהגדה זו אני קורא מדי שנה. קח את ההגדה לך למתנה, אבל אל תספר זאת לאיש..."

הוא גם הזמין אליו את בנו, ראש ישיבת 'שפת אמת', הגאון רבי שאול אלתר, ומסר לו תפילין עבור בנו בכורו, שאמור היה להכנס למצוות שנה לאחר מכן. בנו תמה לשם מה מוסר לו הרבי את התפילין כבר עתה. אולם כהרגלו, מתוך דרך ארץ לאביו הגדול, שתק ולא שאל מילה.

באותם ימים שיגר הודעה לכלל ישיבות גור, כי הבחורים שאינם ירושלמים מוטב שיישארו ביום שושן פורים ללמוד בישיבות ולא יבואו לירושלים ל'טיש'. היה זה חידוש ואכזבה אצל הבחורים, שרגילים היו לחגוג גם ביום שושן פורים אצל הרבי בירושלים. למחרת הבינו כולם כי הרבי ביקש למנוע ביטול תורה של יומיים רצופים. כאשר למחרת בט"ז אדר שוב עלו כל הישיבות להלוויה בירושלים.

, ,

המכתב כפי שפורסם ב
המכתב כפי שפורסם ב


"דיברתי היום למעלה מכוחותיי", ,

בירושלים הכל מתנהל עדיין כרגיל. איש לא מעלה על דעתו כי עת פרידה הגיע. יודעים כולם כי הרבי מוטרד מאוד מהמצב בארץ הקודש. בשבוע האחרון היו פיגועים יום אחרי יום. אולם סדר יומו מתנהל כרגיל.

בעת קריאת המגילה, כאשר קראו את הפסוקים "כי נמכרנו אני ועמי" "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים", פכר הרבי את ידיו לצדדים בכאב עצום. בכלל, המצב הקשה בארץ נשקף מפניו במלוא העוצמה.

בניגוד למנהגו בכל השנים מיהר ליטול ידיו לסעודת פורים מיד בבוקר, לאחר קריאת המגילה. במהלך הסעודה אמר כדרכו דברי תורה על פסוקי המגילה, ושוב הזכיר ודיבר בכאב ודאגה גדולה על המצב הקשה של כלל ישראל בארץ-הקודש. כאשר בירכו ברכת המזון, שמעו אותו אומר: "הרחמן הוא ימחה את זכר עמלק".

באותו רגע חשבו השומעים שכוונתו לשונאי ישראל, אולם למחרת, בהיוודע הסתלקותו, נזכרו כי לאחר פטירת ה'בית ישראל', כאשר הרבי הפציר באחיו ה'לב שמחה' לקבל על עצמו את הנהגת העדה, הוא אמר לו שכשיש מנהיג לעדה שהוא בחינת משה רבינו - יש בזה משום מחיית עמלק.

מדי שנה היה יוצא הרבי בשעות אחר הצהרים ל'טיש', מיד לאחר שנטל את ידיו בבית, וממשיך את הסעודה עם הציבור ב'טיש'. באותו יום, כאשר הציבור המתין כבר בדריכות בבית המדרש ליציאתו ל'טיש', הורה לפתע הרבי שיחלקו לציבור את מאכלי הסעודה והוא יצא מאוחר יותר. "איני מסוגל לסבול את ריחות המאכלים", אמר.

רק לאחר שסיימו לחלק הכל ב'טיש' וניקו את השולחן יצא הרבי והתיישב בשולחן. הוא לא הביט הנה והנה כדרכו וגם לא חילק 'שיריים', רק פתח בשיחת קודשו, שנמשכה כמעט לאורך כל ה'טיש', למעט דקות ספורות של שירה, שגם אותם קטע באמצע והמשיך בשיחת קודשו.

דבריו היו רצופים בכי ולימוד זכות על ישראל. הוא דיבר על חילופי הנהגות ועל מסירות נפש בעבור ישראל. התמקד בשאול המלך שמלכותו היתה קצרה, כי גבוה היה מאוד והנהגתו היתה גבוהה מדי לעם ישראל ולכן הסתלק. אולם שאול המלך שאל - קרא הרבי מנהמת ליבו - הרי התכוונתי כל-כך טוב בהנהגתי עם ישראל, ולשם מה צריך הנהגה אחרת?

בצאתו מה'טיש' נפרד במהירות מכל הנוסעים לשלום, ולתדהמת כל, נפרד מכולם ללא הושטת היד. כשניסה מאן דהוא להושיט את ידו, אמר לעברו בתמיהה: והלוא ביקשתי שלא יושיטו היום ידיים...

בנו הגאון רבי יצחק דוד אלתר, שעמד לאחר ה'טיש' לשוב אל ביתו בבני-ברק, ושמע כי הרבי נמנע מלהושיט ידו לאנשים הנכנסים להיפרד ונפרד מכולם בחיפזון, החליט כי לא יכנס כלל. הוא רק שלח שיכניסו פתק אל הרבי, שאינו רוצה להטריח וכי הוא נוסע אל ביתו, לבני-ברק. למחרת בבוקר נמצא הפתק הזה בבית הרבי בתוך גמרא פסחים שנותרה על השולחן בדף ט'. הרבי היה מתחיל מדי מוצאי פורים את מסכת פסחים ומסימה לקראת פסח, כהרגלו במסכתות של כל המועדים, ובאותו ערב הספיק ללמוד במסכת פסחים עד דף ט'.

כשיצא מבית המדרש אל ביתו אמר: "דיברתי היום למעלה מכוחותיי. מסירות נפש להכניס יראת שמיים ביהודים". ועוד נפנה לאחור והספיק להשאיר הוראה - לשלוח משלוח מנות לגאב"ד ערלוי.

, ,

נשבה ארון הקודש...

כשהגיע לביתו, התיישב, כאמור, ללמוד מסכת פסחים. לאחר מכן החל לכתוב את השמועס' שאמר בטיש בבית המדרש. הרבנית, שידעה את שברון ליבו מהימים האחרונים, ניגשה ואמרה: "אולי עדיף לנוח עכשיו ולהשאיר את כתיבת השמועס למחר?"

הרבי אמר לה: "אני מוכרח לכתוב עכשיו. שיבינו מה שדיברתי".

על קו הטלפון רבי יצחק ברוידא עם שאלות של חסידים מרחבי הארץ והעולם, ותחת לענות תשובות פרטניות, הוא משיב לו בפסוקים מהמגילה "כתבו על היהודים כטוב בעיניכם". "ולא יעבור" "נכתב ונחתם בטבעת המלך".

כאשר סיים ר"י ברוידא את שאלותיו והזכרותיו, שאלו הרבי, באידיש, כהרגלו מדי לילה: "נאך עפעס?" [עוד משהו]

ור"י ברוידא השיב לו, כרגיל: "דאס איז דאס". [זהו זה].

מדי לילה, בשלב זה של השיחה, היה הרבי מברכו: "אגוטע נאכט".

באותה שיחה של מוצאי פורים, אמר לו הרבי גם הוא: "דאס איז דאס".

במילים אלו חתם עימו שלוש וחצי שנים של אלפי שיחות וישועות.

בסוף כתיבת השמועס, צירף פתק נוסף עם מספר מילים מרעידות, אותן לא אמר בשמועס: "כל אשר תאמר ינתן לה, מרומז על נשמות הצדיקים שנקראים לבוא אל המלך. מיתת צדיקים מכפרת וצדיק יכול להוציא נשמות מהגיהנום. הצדיק האמיתי רוצה מה שהש"י רוצה. לא ביקשה דבר כי אם וגו' הגי שומר הנשים".

כשסיים את כתיבת השמועס, החל להסתובב הלוך ושוב בביתו אחוז שרעפים, כשפיו ממשיך למלמל פסוקים מהמגילה. בסערה פנה לרבנית ואמר: ומשה עלה אל האלוקים. משה רבינו טרם הסתלקותו הגיע אל הדרגות הגבוהות ביותר. הוא ראה הכל. הבין הכל.

שוב פסע בביתו הלוך ושוב, אחוז דבקות, ושוב פנה אליה ואמר: מיתת צדיקים מכפרת. כלל ישראל שרוי במצב קשה. צריך מסירות נפש בשביל כלל ישראל. אני רואה שכאן קשה לפעול. מלמעלה אפשר הרבה יותר לפעול.

הרבנית נבהלה מן הדברים ופנתה לחייג אל בניה, לשאול מה פשר הדברים הללו הנשמעים מפי הרבי. אולם בינתיים פנה הרבי אל חדרו למנוחה.

הרבנית הבחינה כי הרבי טרם התפלל מעריב, ולא הכין מים לנטילת ידיים של שחרית. רק קרא קריאת שמע ופנה אל מיטתו. היא הבינה כי ככל הנראה הוא ינוח מעט ויקום שוב, ופנתה אף היא לשינה.

כשהתעוררה לפנות בוקר, בשעה בה הורגל הרבי לקום, והבחינה כי הוא לא קם, ניגשה אל מיטתו וגילתה אותו שוכב על צידו בפנים מאירות ומחייכות במיוחד, פאותיו מסודרות ומסולסלות אולם נשמתו פרחה כבר למרומים.

הרבנית הזעיקה מיד את בניה ואת המשמשים, כשכולם נכנסים אל הבית ונדהמים למחזה הנורא הזה. הרבי שוכב בפנים מאירות כפי שהיה נראה במהלך שמחות מיוחדות. פניו מפיקים נהרה וזוהר אילעי ונשמתו פרחה.

נשבה ארון הקודש.

בבת אחד נפתרו כל חידות השנה האחרונה והובנו כל התעלומות.

וכאשר באותו יום נעצרו בבת אחת הפיגועים שהרעידו את הארץ באותה תקופה, והשקט הזה נשמר כמה שנים רצופות, כאשר מפעם לפעם פורסם על מחבל שהתפוצץ עם מטען בדרכו לפיגוע, ועל תאונות עבודה למכביר של מכיני המטענים - הבינו גם את פשר דבריו בדברו בלילה האחרון על מסירות נפש בעבור כלל ישראל.
, ,




הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. געגועים לרבי  

    ישראל מאיר

  2. זכותו יגן עלינו ועל כל עם ישראל, אמן!  

    חגית

  3. אין מקום בעולם לצדיקי אמת.  

    יוני

  4. הלב כואב כל פעם מחדש  

    חיים הלוי

  5. זכותו תגן עלינו  (ל”ת)

    מוישה

  6. היה גאון בהסתרה  

    חסיד

  7. מילותיו האחרונות גימטריא של שמו.  

    חסיד

  8. פני מנחם  

    מוישי

  9. חזקו ו"נתזקה".  

    וינוגרד

  10. יטו  

    אלימך

  11. מדהים  

    איציק

  12. הכל היה נראה אחרת  

    שלום

  13. הרבי מגור  

    משה

  14. חזקו ונחזקה  

    לייבניץ

  15. ליטאי שהתרגש עד דמעות  

    יצחק

  16. רוצים עוד  

    דניאל

  17. מרבה שלום בעולם  

    מרדכי

  18. אכן כתב "ונתזקה"  

    חיים הלוי

  19. מילותיו האחרונות בכת''י הם גימטריא של שמו  

    חסיד לנצח

  20. הייתי אצלו לפני הבר מצווה  

    זאב

  21. הרבי  

    יוסף

  22. עוד רמזים והערות  

    משה

    • דווקא טעית 

      הגערר

  23. רמז נוסף  

    משה

  24. עם חכם ונבון..  

    ינקל

  25. אין מילים  

    חיים

  26. לך דומיה תהלה  

    נחמן שותק

  27. הבנים שלו הולכים בדרכו צדיקים נסתרים  

    יצחק מאיר אלתר

  28. הכל טוב ויפה  

    חיים

  29. עליו נאמר איש אשרוח בו  

    מנחם ציון

  30. עוד כמה שנות הנהגה שלו היינו מגיעים לשלימות  

    מוחה דמעה עם הכתבה

  31. הבכי והכאב  

    חנוך העניך

  32. תגובה ל-28  

    מוטי

  33. חבל על דאבדין - היה איש שלום  

    יוסף יצחק יעקובוביץ

  34. או או רבי  (ל”ת)

    עמרם

  35. אני קורא וקורא שוב ,מדהים  

    רוצה לחזור בתשובה

  36. היה מנהיג של כלל ישראל, זכורני שנכנסתי אליו ועזר לי בכל הפרטים.  (ל”ת)

    בצלאל

  37. לא עובד ההקלטות השמועס של פורים  

    יהודי

  38. הזמן עובר והוא חסר  

    לא נשכח

  39. הפיגועים לא פסקו עם מותו  

    אוביקטיבי

  40. קושייא או תירוץ גאוני מהפני מנחם זצ'ל  

    בן דוד

  41. המכתב הידוע  

    יהודה