1. עמוד הבית
  2. בחצרות
  3. סוכות תשע''ג

הכירורג ד"ר אהרון עמיר: "כן, יש ניסים בעולם!" • מיוחד

סיפורו של הרב אהרן מרגלית, מטלטל רבבות • האיש שחלה בסרטן, והרופאים קצבו לו 6 שבועות, שרד - בניגוד לכל התחזיות • מי שהיה שם לצידו הוא ד"ר אהרן עמיר • צפו בראיון
דוד רוטנברג ושרי רוט • צילום: יעקב כהן, עריכה: מורן כהן , י"ח תשרי תשע"ג 04/10/2012 00:42

מגזין סוכות



במקום הקדמה

לפני זמן-מה התארחנו בבית קרובי משפחה. בארון הספרים מצאתי את הספר רב-המכר 'אתהלך', אותו כתב ידידי הסופר מוישה גוטמן. מאותה שעה של שעת קריאת-שמע-שעל-המיטה ועד שעת קריאת-שמע-של-שחרית, קראתי את הספר - המגולל את סיפורו הבלתי-נתפס של הרב אהרן מרגלית - ללא מעצור.

הרב אהרן מרגלית - סוכן ביטוח ידוע, מומחה ליעוץ פנסיוני, שופט בבית הדין לעבודה ואיש עסקים בעל מספר חברות לשעבר, וכיום מרצה מבוקש - הוא איש רב-צלקות גופניות. בספר ובהרצאות, הוא מספר על דרך היסורים של חייו: כפעוט חווה טראומה שכתוצאה ממנה הפך למגמגם כבד; בסמוך חלה בפוליו ולקה בשיתוק חמור, ובמשך שנים שהה בדד במעון לנכים קשים, מיוסר ונעזב לגורלו; אחיו נהרג במלחמת ההתשה; הוא עצמו חלה שלוש פעמים במחלת הסרטן; בנו נרצח במהלך מסע עסקים בקובה.

אבל מרגלית, תושב רחובות, לא נכנע. בילדות התאמץ בנחישות עד שעמד על רגליו. באותה נחישות גם אימן את פיו לדבר בשטף. הקים בית לתפארת וכוכבו זרח בעולם העסקים כבעל סוכנות ביטוח מצליח. לפני כשנה נטש את עסקי הביטוח והיעוץ שלו, והוא מתרכז מאז במתן הרצאות - "פעם ואף פעמיים ביום" - לציבור הרחב.

מגזין חג סוכות מיוחד: כתבות, ראיונות, גלריות וקליפים

בספר הוא מגולל כיצד חבלי המוות שאפפו אותו, הפכו לסולם טיפוס והתקדמות. איך נגד כל הסיכויים, הוא חי חיים מלאים, בקרבת אלוקים מוחשית, בלקיחת אחריות תמידית, בכל מצב ובכל אתגר.

אחד הפרקים המרכזיים בספר, הנקרא בנשמה עצורה, מגולל את שהתרחש לפני עשור, עת לקה בסרטן בפעם הראשונה, כאשר גידול ממאיר התגלה על לחיו. גדולי הרופאים קצבו לו אז 6 שבועות בלבד לחיות. רופאים ניבאו שסופו קרוב. הוא עבר, תחת ידיו של ד"ר אהרן עמיר, 17 ניתוחים, והצליח להחלים - בניגוד לכל חוות הדעת הרפואיות.

צריך לקרוא, כדי להבין מדוע הספר הזה ממשיך לטלטל אותך, גם אחרי שכבר חלפו מספר ימים מהרגע שהנחת אותו מידיך: המלחמה שלו על החיים, נגד רופאים ציניים, בניגוד לכל התחזיות, מפעימה.



מי שצעד איתו לאורך הדרך, ומככב לאורך כל הפרק הארוך הזה, היה ד"ר אהרן עמיר. הוא נענה לכל דרישותיו הבלתי-שגרתיות (לפצל את הניתוח המסובך, לבצע את הניתוח הנמשך 15 שעות תחת הרדמה מקומית בלבד, ועוד ועוד), והפך לשותף מלא בדרך אל הניצחון.

בבוקר, כאשר רעייתי התעוררה, סיפרתי לה מה קראתי, בזמן שישנה.

הרגשתי שאני מחוייב

רגע לאחר שנשמט הספר מידיו של דוד, ידענו שאת הריאיון הבא נעשה עם ד"ר אהרן עמיר, סיפורו המרתק של דוד, כפי שגולל אותו באוזני, היה מספיק כדי שאבין שמדובר ב'פצצה' אמיתית.

השלב הבא היה איתורו של ד"ר אהרן עמיר, הרופא שגיבור הספר, אהרן מרגלית, מגולל את עלילותיהם המשותפות ביותר מ-150 עמודים (כשליש מהספר), ונראה כי העריצו במידה כזו או אחרת.

כשישבנו מולו, בקומה ה-17 של אחד ממגדליה של העיר תל-אביב, משקיפים מחלון הזכוכית על העיר ועוקבים מצומררים אחר התמונות אותן הריץ על מסך מחשבו האישי, קשה היה להשתחרר מהתחושה כי יש ניסים בעולם, וכי צריך להודות בכל בוקר מחדש על החיים ועל הבריאות.

שוב ושוב הציג הד"ר בפנינו תמונות זוועה של חולים, שמחלת הסרטן פגעה בהם במקומות חשופים לעין כל בגופם. מרכז הלחי, סנטר, מצח.

במומחיות מיוחדת במינה הוא מצליח לאחות את הפצעים ואת החורים ולאחדם לכדי פרצוף שייראה תקין. ההמשך, מראה נאות, תלוי במידת רצונו של החולה להשקיע, תרתי משמע. הן נפשית והן כלכלית, שכן אחרי הכול מדובר בטיפולים יקרים להחריד.

קופות החולים, כמו גם חברות הביטוח, מממנות את התהליך עד לשלב בו הגיע החולה למראה שהעין יכולה להביט בו (רק לחשוב על מה שהיה קודם לכן, נורא ואיום), כל השאר ייזקף לכיסו ולאמצעיו של המטופל.

יש המסתפקים בכך שיוכלו לצעוד ברחובה של עיר מבלי שיפנו ראש לעברם, אחרים מוכרים את דירתם, כדי להמשיך ולשקם את פניהם, עד שידמו למה שהיו בעבר.

דרך הייסורים אותה הם עוברים קשה לתיאור. ד"ר עמיר מלווה אותם, מתאים את עצמו לרצונם או יותר נכון לכוח הרצון שלהם.

אהרן מרגלית היה אחד ממטופליו, יותר נכון אחד מהמיוחדים שבהם. עליו ועל סיפורו הגענו, דוד ואני, כדי לשוחח עמו וכדי לשמוע על זיכרונותיו מהחולה בעל רצון הפלדה, שהיה אחד מהחולים המטופלים ביותר אצלו, לפני כעשר שנים.

• יש ניסים בעולם? – שואל אותו דוד, ושנינו מופתעים מהתשובה. אחרי הכול, ד"ר אהרן עמיר הוא יהודי שאינו שומר תורה ומצוות.

"התשובה היא חד-משמעית: כן! לעיתים אנחנו לא יודעים להסביר איך אנשים הצליחו להתמודד ולעבור את כל הדרך הקשה של ניתוחים, טיפולים משלימים ועוד, שרדו והגיעו לשלב שבו הם אפילו מחפשים איך לשפר את המראה החיצוני ולא רק לשרוד. אז בהחלט יש ניסים".

• אהרן מרגלית מתאר את ההתמודדות שלו עם קשיים, עם שיתוק ילדים, עם גמגום, עם שלוש פעמים מחלת סרטן. יש בחלק המרכזי של הספר 'כוכב משנה', ד"ר אהרן עמיר. הדמות שלך מאוד שבתה את ליבי במהלך קריאת הספר, ובגלל זה אנחנו כאן. איך באמת התמודדת עם - אם נכנה את זה כך - 'לקוח בלתי צפוי שכזה'?

"תראה, הבלתי צפוי בסיפור ההוא זה מהלך המחלה. אני חושב שאהרן מרגלית הוא אישיות שובת-לב מהרגע הראשון והאנרגיות שהוא העביר לי נתנו לי את הכוח לפתוח לו את הפתח, כדי שהוא יוכל להמשיך ולהתמודד עם המחלה שלו בצורה טובה".

• זה הרצון שלו הוא שעשה את זה? הוא שאפשר לו את ההתמודדות ואת הריפוי?

"כן, חד משמעית. ברגע שמגיע מטופל כמו אהרן מרגלית שאומר לך 'דוקטור, אתה תעשה כל מה שצריך, אני כאן כדי לעזור ולהיות חלק מתהליך הריפוי – אני שם בשבילו עד הסוף. לא שאני לא שם עד הסוף בשביל אנשים אחרים, אבל זה נותן לי דחף הרבה יותר טוב, הרבה יותר גדול, וממילא שיתוף הפעולה הרבה יותר גדול. ואז גם מלמעלה עוזרים. מה שנקרא שברגע שבן אדם רוצה לעזור לעצמו אז עוזרים לו מלמעלה. ואנחנו, כמו שאנחנו יודעים, שליחים. אנחנו עוזרים, אנחנו נותנים, אבל יש כאן איזה שהוא דו-שיח בינינו, יש כאן איזו שהיא הדדיות, גומלין. שאחד מפרה את השני. וברגע שהוא אומר 'אני שם בשבילך, אעשה כל מה שתגיד', אין שם פקפוק, אין שם היסוס, יש שם רצון להראות שהוא נלחם ועושה מה שצריך, אתה מרגיש שאתה מחויב".

• מי ששלח אותו אליך זה הרב פירר. אולי בגלל זה הוא נתן בך את כל אמונו.

"יכול להיות. אבל תראי, אני רואה בכל אחד שמגיע אלי, בין אם הוא מגיע דרך הרב פירר ובין אם דרך מישהו אחר, אחריות גדולה. בין אם הוא צעיר, ובין אם הוא זקן – אני שם בשבילם. וכאשר אנשים מראים את הרצון שלהם לחיות, שם אני בשבילם עד הסוף".

"אישיות שובת-לב". אהרן מרגלית בהרצאה
"אישיות שובת-לב". אהרן מרגלית בהרצאה

יש בארץ רפואה מצטיינת

• זה עושה משהו 'טכנית'? בעולם הרפואה מכירים בזה שכוח הרצון מפריש חומרים מסוימים ובאמת עוזר, או שזוהי מיסטיקה?

"אני לא חושב שזו מיסטיקה. אני חושב שמדובר גם בסוג של שליחות. תראי, עצם זה שאני עוסק באיזה שהוא תחום שהוא מאד מורכב, והניתוחים שם יכולים להיות מאד ארוכים, אני מדבר על ניתוחים של עשר שעות ולפעמים גם יותר מזה. וברור לי לפעמים שמדובר בשלב אחד מתוך סדרה של ניתוחים שהמטופל יצטרך לעבור. אני לא זוכר בכמה ניתוחים היה מדובר במקרה של מרגלית, אבל היו הרבה ניתוחים שהוא הראה נכונות ורצון שאגיע איתו לשיפור תוצאה, שבדרך כלל אני לא מגיע אליה. אבל כיוון שהוא רצה והראה נכונות הייתי שם בשבילו עד הסוף".

"אני שם עד הסוף תמיד, זה עניין של הגישה הבסיסית שלי, אבל כשאדם בא ואומר 'אני כאן כדילחיות, כדי להישאר, כדי להילחם', אז המחויבות שלי גם אם לא באופן מודע היא שם כנראה יותר".

• האנדרלין זורם...

"כן"...

• כמה אנשים 'פלדות', כמוהו, מגיעים אליך? אנשים עם רצון של 'יהיה מה שיהיה'.

"קשה לדעת, אבל אני חושב שהרבה. לדעתי, ברגע שאנשים מבינים שזוהי הדרך היחידה שלהם להינצל הם מגייסים את האנרגיה שלהם ועושים את העבודה כמו שצריך".

• זה עניין של אופי, או שחרדים יותר מחילוניים?

"באמת שלא עשיתי את ההשוואה, אבל אני חושב שברגע שאדם ברור לו שהוא צריך להילחם כדי להינצל אנשים יעשו את המקסימום. רק שכשאני נתקל במישהו שלא מגלה את אותה רוח קרב ואת אותה נכונות להילחם, גם הנכונות שלי, באופן אוטומטי וגם אם באופן בלתי מודע, היא קטנה יותר".

• אתה נכנס גם לשלב של הצלה בחיי האדם, או רק לשלב של חזרתו למראה נורמלי? בוא נגיד חייל חזר משדה הקרב כולו מרוטש בפנים ה"י, איפה התפקיד שלך, לשחזר אותו שיהיה יפה כמו שהיה, או להציל את חייו?

"התשובה מורכבת. המקור של כירורגיה פלסטית היה באותם פצועים ממלחמת העולם השנייה.

"כעקרון, אנחנו מוצאים תיעודים של כל מיני ניתוחים שכיום נמצאים בתחום של כירורגיה פלסטית אך נערכו כבר 600 שנים לפני הספירה, אבל התחום התפתח בעת הטיפול בפצועי מלחמת העולם השנייה אז היו צריכים לטפל בפצועי המלחמה, בכוויות וכו'.

"אין ספק שהפונקציה והאסתטיקה הולכים ביחד, וכאשר מישהו נראה 'לא טוב', ברור שהוא לא יוכל לצאת החוצה. ואנחנו רואים היום את ההתפתחות של מה שנקרא 'השתלת פנים'. יש בודדים שאינם יכולים להיראות בחברה וצריך לתת להם פתח כדי שיוכלו להסתובב בעולם. מכאן הגיעו ניתוחי 'השתלת פנים', ברגע שאתה משפר את מראה פניו של אדם ואת החיצוניות שלו אתה בעצם נותן לו כלי לחזור לחיים".

• אבל זה לא חלק מהצלת החיים של החולה.

"זה לא ממש חלק מהצלת החיים. אבל תראי, הכירורגיה שאני עושה היא תמיד חלק מצוות, לפחות בשלב הראשון שבו מוציאים את הגידולים. אז הצוות כולל את מי שמוציא את הגידול ובראש הצוות השני אני עושה את השחזור ואת התיקון. כמדובר בפציעות אנשים נמצאים בדרך כלל בין חיים למוות והשאלה של שחזור לא תמיד אפילו עומדת על הפרק".

• אני זוכרת מקרה נוגע ללב מהמלחמה האחרונה בעזה. היה זה החייל אהרן קרוב שנפצע ומראה פניו היה מאד מזעזע, למרות שזה לא הפריע לו לתת ראיון לערוץ 2. כלומר, אחרי שחייו ניצלו והוא שוחרר מבית החולים וחזר למשפחתו הגיע השלב של איך מסתובבים ככה. בשלב מסוים הוא נסע לחו"ל כדי לעבור סדרה של ניתוחים לשיקום המראה. למה לא בארץ?

נראה שד"ר עמיר אינו זוכר את המקרה, בכל אופן הוא אינו יכול להשיב עליו באופן ספציפי, אבל נותן תשובה כללית יותר, והוא בהחלט לא חושב שצריך לנסוע לחו"ל כדי לבצע ניתוחים מהסוג הזה. "אני יכול להראות לך שחזורים שאני עשיתי ושעשו אחרים בשיתוף איתי, אני מניח שבסופו של דבר יש לנו בארץ את האפשרות לטפל גם במקרים מורכבים. למה בן אדם בחר לעשות את הניתוחים הללו בחו"ל, אין לי כל דרך לדע".

• יש מרכז רפואי בארץ שעושה את זה טוב יותר מהאחרים?

"תראי, המרכז הוא לא העניין אלא האנשים שנמצאים בו. כלומר, האנשים עושים את המקום, לא המקום את האנשים. באיכילוב, למשל, המקום בו עבדתי עד לפני שנתיים ומחצה, יש בו מערך של רופאים שמטפלים במקרים מאד מורכבים. כיום אני עובד בחצי משרה בבית החולים "כרמל" בצפון, הקמתי שם מערך של שחזורים מיוחדים לראש וצוואר ואני מטפל שם, אולי לא באותה כמות מספרית כמו באיכילוב, אבל בהחלט אנחנו מטפלים במקרים מאד מורכבים, אני יחד עם הצוות שאני מנצח עליו".


להיות שופר של המטופל

• במהלך אחד מהניתוחים של מרגלית, היה צריך לקבל החלטה אם הורסים את עצב הראייה השמאלי ואת הלסת, או שלא. היו לכך השלכות תוך סיכון עצום. מרגלית הודיע לך בצורה נחושה שהוא לא הולך על הקטע הזה של הניתוח. מה חשבת כשבישר לך על ההחלטה הדרמטית הזו?

"תראה, זה תחושות שקשה לי היום לחזור אליהם בצורה מדויקת. אבל אני חושב, כמו שאמרתי קודם, שהנחישות שאנשים מגלים היא סוג של השראה שאני הולך איתה עד הסוף. בין אם יחליטו לא לעשות א' אלא לעשות ב', בין אם יאמרו לי שהם מוכנים להילחם עד גבול מסוים או להילחם עד הסוף. אני שם איתם. ברגע שאדם אומר 'אני מבין את המשמעות, מבין שאין וודאות לגבי האבחנה ויש חילוקי דעות ויש סיכוי מסוים שלהחלטה שלי יש ביסוס מעשי, אני שם איתו.

"ממילא החלק שלי בקבלת ההחלטה האם היא נכונה או לא היא לא משהו שהייתי שותף לו במאה אחוז, כיוון שקבלת ההחלטה או ההמלצה לבצע סוג כזה או אחר של ניתוח כזה או ניתוח אחר תלוי בשיקול דעתם של רופאים אונקולוגים ולאו דווקא של מנתחים פלסטיים.

"המנתחים הפלסטיים עומדים בצד, לנו יש משמעות במובן של להסביר למטופל מהי משמעות החלטה ניתוחית כזו או אחרת. ברגע שצריך לעשות ניתוח מסוג אחד יכולה להיות לו תוכנית ניתוחית אחרת עם השלכות גדולות יותר, ממילא אני לא זה שיגיד לו 'תשמע, כדאי לך להחליט כך ולא אחרת'. אני נותן לאותו מטופל, במקרה הזה לאהרן מרגלית, הסבר על המשמעות של תוכנית ניתוחית כזו ואחרת, ובהתאם לתגובות שלו, זו ההשראה שאני מקבל ממנו, אני אומר לו 'זה מה שהחלטת, נעשה ביחד את הדרך על מנת שנגיע להצלחה. ואני חושב שהכוחות שהוא מעביר אלי ואני אליו בחזרה מאפשר להגיע לסוג של נס, אם אפשר להגדיר את זה ככה".

• אם זה היה אדם קרוב לך מאד, שאתה היית צריך לקבל עבורו את ההחלטות, מהי ההחלטה שהיית מקבל באותה נקודת זמן? כי במבט לאחור, היום אנחנו יודעים שזו הייתה החלטה נכונה.

"קשה לי לדעת. קשה לענות. אני חושב שכל אחד מאיתנו היה חרד לעניין שבו הוא צריך לקבל החלטה שבה מורידים הרבה יותר. המשמעויות לכך היו ברורות לו, ואני חושב שלכל אחד אחר במקומו. ואם יש פתח קטן שדרכו אתה יכול לעבור, אני חושב שזה מה שגם אנשים אחרים היו מקבלים ואני חושב שזה גם מה שאני הייתי בוחר במקומו".

• באותה שרשרת של אירועים דרמטיים, הוא פנה אליך יממה לפני הניתוח ואמר 'יש לי עוד בקשה, אני רוצה הרדמה מקומית'. אנחנו מדברים על ניתוח שנמשך כחמש עשרה שעות. עם צוות גדול של רופאים. ואתה חשבת שהוא לגמרי ירד מדעתו. לבסוף הצליח לשכנע אותך, ואתה היית צריך לשכנע את העמיתים שלך שהיו אמורים להשתתף בניתוח. כעבור זמן סיפרת לו איך הצלחת לשכנע אותם. אמרת להם שבכל העולם מקובל למלא את בקשתו של חולה שנוטה למות. אתה באמת חשבת אז שהוא חולה שנוטה למות. שתוך חודשיים, כפי שגדולי הרופאים אמרו אז, לא יהיה עוד בין החיים?.

"טוב, חלפו מאותו ניתוח ראשון וקובע כעשר שנים, ואני לא זוכר מה בדיוק עמד לי אז בראש. אבל אני בכל מקרה איני כופה את דעתי, אלא אם כן מדובר בתגובה שאינה תואמת את המצב. נניח, אם אדם יגיד לי שהוא מסרב לעבור ניתוח ומבקש במקום לעבור טיפול אחר, וברור לי שהוא צריך לעבור את הניתוח, אנסה לשכנע אותו בכל כוחי, להסביר לו ולתאר לו, ולהראות לו מקרים דומים כדי להראות לו שהמסלול אותו יעבור יהיה בטוח.

"אבל כאשר יש איזה שהוא היגיון בבקשה של מטופל, אני איתו. אני חושב שחשוב מאד להראות לאנשים שיש להם שליטה מסוימת במצב, זה נותן להם כוחות להתמודד עם מה שהם צריכים להתמודד איתו. ואני באמת מכבד את דעתם, וברגע שהם מרגישים שאני איתם, לא רק אני אלא כל הצוות כי מדובר בעבודה של צוות ואי אפשר לומר שאני היחידי שהייתי שם ורק בזכותי נעשה הכול. היה לי תפקיד מפתח, אבל הייתי חלק מצוות. הייתי שופר של אותו מטופל, וכשאנשים משתכנעים וקבלים את דעתו של המטופל הדרך הרבה יותר קלה. כמובן, כל עוד זה אפשרי".

נפש וגוף הולכים יחד

• יצא לך לדבר עם רופאים שהשתתפו בניתוח? הם הביעו הפתעה מכך שהוא ניצל ונותר בחיים?

"אני לא חושב שיצא לנו לדון בזה, אבל אחרי שקיבלנו את התשובות הסופיות והיה ברור לנו במה מדובר, הבנו שיש פה יותר נסתר על הגלוי ושבסופו של דבר המצב היה כנראה פחות חמור ממה שהיה נראה".

• רפואית, המצב לא היה נורא כפי שאובחן מלכתחילה?

"העובדות הן שיש לנו כיום תוצאה שלפיה אחרי זמן ארוך כל כך יש לנו את אהרן מרגלית כאן עמנו".

• ולא בגלל שהוציאו את הגידול?

"אין ספק שכן, שזה בגלל שהוציאו. יחד עם זה אני לא יודע איפה עובר הקו המבדיל. כי ההתנהגות הביולוגית של גידולים היא לא תמיד משהו שאנחנו יכולים לצפות אותו מראש. כלומר, אנחנו יכולים לתת איזו שהיא אבחנה לגבי גידול מסוים, אבל עדיין אנחנו יודעים שגידולים מסוימים, מסיבה כזו או אחרת, מתנהגים בשונה מאשר אצל מישהו אחר או בשונה מהסטטיסטיקה המקובלת. מדוע זה כך? לא תמיד זה ברור. האם זה הגוף? כי אנחנו יודעים שיש קשר ישיר בין נפש לגוף, דברים הולכים ביחד, ואנשים מסוגלים בהחלט לשנות את מהלך המחלה, גם כשהיא נראית חסרת סיכוי".

• בגלל הכוחות שלהם והרצון העז?

"כן. אין ספק שזה עובד, שיש כאן בעצם השפעה על המערכת החיסונית שהיא זו שעושה את העבודה. אנחנו נותנים כמובן לגוף את התנאים הנכונים כדי להתמודד עם זה בהצלחה: צריך להוריד את הגידול ולתת תרופות, אבל בסופו של דבר הגוף הוא זה שעושה את העבודה".

• והסוג הזה של הגידול הוא בדרך כלל מתפרץ, אלים ומתפשט לצדדים בניגוד, למשל, לבלוטת התריס שם הגידולים אינם נוטים להתפשט?

"לא הייתי רוצה להיכנס לגידולים כאלו ואחרים, אבל לגידול הזה יש מאפיינים ביולוגיים מסוימים: ברור שקשה שם לקבוע את הגבולות באופן מדויק, ברור לנו שאם נשאיר את הנגע הזה אפילו באיזה שהוא מוקד זעיר הוא יחזור ויתפשט, וכשהוא יתפשט יהיה קשה אפילו לראות אותו. ולכן, המחשבה הראשונית הייתה שצריך להיות כמה שיותר רחבים. וכמה שיותר רחבים זה כמו שאמרו אז: 'בואו נוציא הכול'. זו הייתה בדיוק השאלה: מה נכון לעשות, עד כמה צריך להיות רחבים, עד כמה צריכים להיות בטוחים, מהם גבולות הביטחון שלנו. זה בדיוק מה שלא היה ברור, ופה אהרן לקח את ההחלטה, שהיה אפשר לקחת אותה".

• ומה עם כל מה שנשאר, הגרורות הקטנטנות?

"הוצאנו אותם ופתחנו במהלך הניתוח את השוליים, וראינו שהכול נקי. אהרן ויתר על טווח בטחון נוסף, את הגרורות עצמן הורדנו".

• מרגלית פנה אל שבעה פרופסורים ודוקטורים גדולים מכל רחבי העולם כדי שיחוו את דעתם על הסרטן שיש לו. כעבור זמן, אחרי הניתוח, תוך כדי שאתה מוציא לו את התפרים אתה אומר לו שהגיעה התשובה מהפרופסור מהונג-קונג. מה אמר? – שאל אותך, אמרת לו שהוא שאל האם בכל מדינת ישראל אין תכשירים קוסמטיים כדי להסתיר פצעון. מה זה היה? באמת פצעון? הוא צדק, בניגוד לכל המומחים מכל העולם?.

"אני לא זוכר את המשפט הזה במדויק, אבל היה כאן דיון מעמיק כי האבחנה כאן היא לא פשוטה, וברגע שעולה אבחנה של גידול מהסוג הזה ברור שצריך ללכת 'לחומרה', מה שנקרא, ולא להסס".

• זה לא משהו שרואים אותו בבדיקות, שיש גידול בגוף?

"כן, לוקחים ביופסה, בהחלט אפשר לראות. אבל יש מאפיינים שהם לא תמיד וודאיים. לכן בחלק מהמקרים צריכים להשתמש במבחנים ביולוגיים, כלומר, יש כל מיני צביעות וכל מיני מבחנים שאפשר לעשות כדי להבחין בין זה לבין גידול שהוא שפיר".

• כלומר, יש מקרים שבהם יש ספק? עושים ביופסה ועדיין נותרים בספק?

"בוודאי".

• וזה היה המקרה?

"כן. ולפעמים אנחנו נשארים בספק עד אחרי שאנחנו מוציאים את הגידול כולו. וגם כאן היה ספק, ולכן אותו פרופסור שאמר את מה שאמר התכוון כנראה לומר באותו משפט, ואני לא זוכר במדויק מה אמר, שלא מדובר בגידול כל כך אלים".

• כלומר, הוא לא אמר שזה שפיר.

"נכון, אבל אמר שמדובר בגידול שפיר עם התנהגות שיכולה להשלות לאבחנה של גידול אלים".

• אבל אחרי שהוצאתם את הגידול ברור לכם היום שזה היה גידול ממאיר.

"כן, זה היה ממאיר, זה ברור, אבל הממאירות היא סקאלה. יש ממאירות שיכולה להיות 'יותר', וישנה פחות. הגידול עצמו היה ממאיר, נכון".

• המוטו של מרגלית לאורך כל הספר שלו הוא לומר לאנשים 'תתערבו, תשאלו שאלות, אל תקבלו כמובן מאליו את מה שהרופאים אומרים להם, תבקשו דעה שנייה, אל תיקחו את הרופאים כמובנים מאליהם'. אתה כרופא מסכים עם הגישה הזו? עם המסר הזה?

"בהחלט. אני מציע לאנשים תמיד לשמוע דעה נוספת, כי זה מחזק בסופו של דבר את הביטחון שלהם קודם כל בעצמם, שמה שהם מחליטים נעשה על סמך בסיס עובדתי רחב ככל האפשר. ממילא אין פה עניין של אגו, אני לא שם את עצמי במקום הראשון, וגם אם אותם אנשים ילכו לשמוע מישהו אחר ויגידו 'אנחנו רוצים להיות מנותחים אצל מישהו אחר', זו ההחלטה שלהם".

"אני בסופו של דבר לא רואה במטופלים שלי כלי לקדם את עצמי, אלא אני פה כדי לעזור להם. ומי שמוכן שאני אעזור לו, אני פה בשבילו. כפי שאמרתי, ההדדיות פה היא חלק בלתי נפרד מהעבודה שלי. ברגע שיש לי מטופל שאני מרגיש שנותן בי את מבטחו אני פה בשבילו עד הסוף ואעשה את כל מה שאני יכול כדי להוציא אותו מאותה צרה ואותה בעיה שהוא נמצא בה".

אני חלק מצוות

• בדרך כלל רופאים לא אוהבים את זה, אתה יודע, זה פוגע בהם. אולי יש לך כבר מספיק בטחון.

"אני לא חושב שזה קשור לביטחון. אני תמיד ראיתי במה שאני עושה סוג של שליחות, של עניין, זה תמיד עניין אותי, זה תמיד משך אותי. לא ראיתי בזה איזה שהיא מקפצה כדי בהכרח להתפרנס מזה או לעשות מזה קריירה כזו או אחרת. לכן לי אין שום בעיה: ברגע שמישהו בא ושואל אותי או אומר לי 'תשמע, אני בא אליך אבל אני לא בטוח', אני מסביר לו ואני גלוי איתו ואם הוא אומר לי 'תשמע, אני רוצה לשמוע מישהו נוסף' אני אפילו מפנה אותו למישהו נוסף ואומר לו 'יש עוד רופא אחד, שנים, שלושה' שאתה יכול לשאול מה הם אומרים ומציעים לך".
• אבל אנחנו מדברים על מטופל ששלח מכתבים לכל קצוות עולם. זה לא קצת משגע אותך כרופא?

"לא. אני גם חלק מצוות, ממילא ההחלטה לא נעשתה אך ורק כי דוקטור אהרן עמיר היה שם. היה שם צוות שלם, ואני בטוח שאהרן מרגלית הסתכל על המכלול כולו, והמכלול כולו הוא הכוח הגדול. כאמור, אני חלק מצוות, אז אני עושה את העבודה שלי אבל אני חלק מעוד אנשים. על חלקם לא יודעים, על אחרים יודעים, אבל זה צוות.

"תראי, ניתוח אי אפשר להוציא לפועל אם אין לך את המנקה של חדר ניתוח. זה אנשים שאתה אולי לא רואה אותם, אבל הם שם, הם חלק מהצוות: כל העוזרים, רופאים, הסייעים, האחיות – לכן, כשאדם מקבל החלטה אני חושב שהוא רואה את כל הדברים האלו. כמובן שחשוב שהרופא המסוים יהיה שם, אבל זה צוות, לכן אני חושב שאהרן מרגלית הושפע אולי ממני, מהנחישות שלי, אבל היו עוד אנשים".

• למה הוא הקדיש לך כל-כך הרבה דפים? ממש נתח כבד של הספר זה אתה.

"תראי, אני הייתי איתו לאורך שעות רבות. גם לאחר מכן, בניתוחים שונים, ואני השתדלתי לעשות את כל מה שאפשר, כדי שהוא ירגיש שהוא מספיק נינוח ושהוא מיצה את כל האפשרויות. גם לאחר הטיפול הראשוני של השחזור".

• עד שיחזור למראה הראשוני שלו. הוא חזר למראה הראשוני שלו? יש דבר כזה?

"לא, אין דבר כזה, אבל הגענו לתוצאה מקסימאלית. מראה קרוב ככל האפשר. ואני אומר שוב: זה אנשים שאני מקבל מהם את ההשראה ללכת איתם עד הסוף".





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. למי שיודע לקרוא בין השורות...  

    קורא ומעיין

  2. המנתח הפלסטי מתיחס למונח "ניסים" לא כפי שרוטנברג מנסה להוציא ממנו  

    דוד

  3. רעיון מעניין לשמוע את הצד השני בסיפור של מרגלית.  (ל”ת)

    שימי

  4. הסיפור של מרגלית באמת מרגש מאוד ותודה שהבאתם עוד זווית.  (ל”ת)

    יוסי

  5. אכן יש ניסים בעולם. וזה מעודד חולים אחרים.  


  6. מגלה טפח ומכסה טפחיים  

    מכיר אישית

  7. ספר חובה !!!!  

    שרה

  8. כמה שהסיפור קשה - לא הצלחתי להניח את הספר מידי  (ל”ת)

    דבורה

  9. ספר הזוי ומפונטז, מזכיר את כל עושי הניסים האוגליסטים הנוכלים.  (ל”ת)

    דוד

    • חבל לקרוא תגובה כזאת כאן. קראתי את הספר ומכירה את האדם, הכל מילים בסלע.  (ל”ת)

      מרדכי

  10. אתהלך  

    rony

  11. לדעתי, ספר חובה בכל בתי הספר התיכוניים.  

    אסתר