1. עמוד הבית
  2. דעות
  3. יעקב ריבלין

כך גילו המפלגות החרדיות את הכסף הגדול • יעקב ריבלין

במשך חמש עשרה שנים תוקצבו הסיעות החרדיות בסעיף ה'ייחודיים'. היו מי שראו ממנו ברכה, היו מי שהגיעו בגללו עד הכלא ובעיקר רבו ההתמרמרויות והקיטורים הפנימיים, עד שבאו גורמים חיצוניים והחליפו תקציבים בקריטריונים וייחודיים בייעודיים • חלק שני מתוך המוסף הפוליטי האהוב של יעקב ריבלין במגזין החג של "בקהילה" - מומלץ בחום
Print יעקב ריבלין, בקהילה , י"ח ניסן תשע"ז 14/04/2017 07:25

יעקב ריבלין יעקב ריבלין

הכספים הייחודיים היו סעיף מרכזי בהסכם הקואליציוני הראשון. עד לביטולם כעבור ט"ו שנה הם היו מקור למלחמות היהודים בתוך הציבור החרדי ובעקיפין גרמו להקמת דגל התורה. גם לאחר ביטול ההקצבות הישירות והמעבר לשיטת הקריטריונים, עדיין הכספים הקואליציוניים הם מקור לוויכוחים, יגון ואנחה.

*

יום אחד, בשלהי חודש אדר תשמ"ו, נקרא כתב צעיר ומתחיל לחדרו של עורך 'המחנה החרדי' דאז, ישראל אייכלר. ההגדרה 'חדר' היא מפני שדיבר הכתוב בלשון נקיה. למעשה הייתה זו פינה פתוחה משני כיוונים בין שני ארונות מדפים של עיתונים ישנים. "יש לי משימה עבורך", כך הפובליציסט הצעיר (שמשום מה נקרא גם עורך. מי שניהל וערך את העיתון בפועל היה יהודי יקר בשם מ. ד. גרויז. לכתוב הוא לא ידע אבל הבין בעיתונות יותר מכמה עורכים נחשבים היום) לעיתונאי דנן. "לך תסתובב קצת בכנסת ותביא חומרים על הכספים הייחודיים של אגודת ישראל. אפשר להרים מזה סדרה של כמה כתבות מעניינות", דרבן העורך את הכתב.

היום שיחה כזאת לא הייתה עולה אפילו במחשבה. העורך דאז הוא חבר כנסת של אגודת ישראל בהווה והעיתון הוא מפלגתי לא פחות מ'המודיע'. אבל בימים ההם חסידות בעלזא הייתה בשלבי ההתבססות הציבורית העצמאית שלה. רק מספר שנים קודם לכן נפרדה בקול תרועה רמה מזרועות העדה החרדית. בשוך המאבקים עם אנשי העדה שלא בחלו באמצעים כדי להחזיר אליהם את השלוחה ה'סוררת' (ולא כאן המקום להזכיר את פרשת הרימון שהושלך לאחת החצרות המפורסמות ביותר בישראל. ללמדך שמפגיני הפלג והעדה של היום הם עוד ילדים טובים לעומת קודמיהם), התפנו הבעלזאים לבדוק את מעמדם בתוככי ה'מיינסטרים' החרדי שנקרא אז אגודת ישראל.

על קבלת מקום בכנסת לא היה מה לדבר, והם באמת לא דיברו. בימים של טרום הקמת דגל התורה, פריצה אל תוך הממסד האגודאי הייתה קשה יותר מחדירה למרתף הכספות האמריקאי בפורט נוקס. הבחירות הפנימיות בשנת תשל"ו קיבעו מסורת שנמשכת עד עצם היום הזה של החלוקה הפנימית של המקומות הראשונים ברשימה האגודאית.

התסכול הבעלזאי היה על רקע שונה לחלוטין. עם כניסת אגודת ישראל לקואליציית בגין, החלה החגיגה הגדולה של הכספים הייחודיים לחרדים. למען הסדר הטוב וההגינות המקצועית יש לציין שלא אנ"ש הם שהחלו את השיטה. כבר משנות החמישים של ימי מפא"י העליזים היה נהוג שחברי ועדת הכספים זכאים לשכר טרחה על השעות המרובות שהם מקדישים לאישור התקציב. התגמול היה העברות קטנות של כספים למוסדות שהם חפצים ביקרם. כאשר התמזל מזלו של נציג אגודאי כלשהו להיות חבר בוועדת הכספים (בדרך כלל תמורת ויתור על מקום בוועדת חוץ וביטחון) גם הוא הביא הביתה כמה עשרות אלפי לירות שחולקו למי שחפץ ביקרו. אבל עדיין היה מדובר בכסף קטן שלא ניקר עיניים של אף אחד.

כסף בששון
השיטפון הגדול, מהזווית החרדית, החל עם כניסת אגודת ישראל לקואליציה. הוא החל בשני מישורים. האחד, תקצוב שנתי לעמותת תרבות שאיש כמעט לא ידע על קיומה עד אז בשם 'תורה ויהדות לעם'. העמותה ארגנה מספר שיעורי תורה בירושלים ובני ברק אך בהיעדר מקורות מימון חיצוניים הייתה פעילותה מצומצמת ולא הורגשה. המסלול השני היה כספים ייחודיים בליל אישור התקציב אך במימדים כפולים ומכופלים. אם עד למהפך היה מדובר בעשרות אלפי לירות, החל מהיום הבהיר של חתימת ההסכם הקואליציוני זה גדל עשרות מונים.

מודל החלוקה החדש לא היה פר אצבע בוועדת הכספים אלא פר מפלגה. אם לדוגמא המפתח היה חמישים אלף לירות לכל ח"כ הרי שלאגודת ישראל היה סך של מאתיים אלף לירות מאוצר המדינה. החלוקה הפנימית כדלהלן: יו"ר הוועדה מטעם אגודת ישראל (תחילה לורינץ, אחר כך שפירא) קיבל שתי חמישיות, ושלושת עמיתיו חמישית לכל אחד. מה עשה כל ח"כ מאושר עם הכספים שברשותו, קל לנחש. העביר למוסדות המקורבים אליו. מה עשו המוסדות לאחר מכן? רשות הדמיון הלא פרוע ניתנת בזאת חופשית לכל קוראי המוסף.

אבל עוד קודם למבול של החלוקה פר ח"כ, זכתה 'תורה ויהדות לעם' - שאף היא כמובן חילקה את כספה ומשרותיה בהתאם למפתח הפנימי - להקצבות ישירות מקופת המדינה. ומעשה שהיה - שמענוהו לאחרונה מבנו של אחד מחותמי ההסכם הקואליציוני דאז - כך היה. בליל חתימה ההסכם הקואליציוני ישבו ארבעת הנלבבים, כולם כבר נוחי עדן, אברמוביץ, לורינץ, פרוש וגרוס, עם המיועד להיות שר האוצר בממשלה החדשה מר שמחה ארליך - אף הוא כבר עזב את עולמנו השפל, ודנו בהיבטים הכלכליים של ההסכם הקואליציוני.

הדיון היה לאחר שהובטחו התנאים האידאולוגים והערכיים כמו גיוס בני ישיבות, ניתוחי מתים ושאר הנושאים הקרובים לציפור נפשה של היהדות החרדית. אלא שאז, כאנשי מעש עמל ויגע ידעו ארבעת הח"כים שכשם שאין קמח בלי תורה הרי שאין גם תורה בלי קמח. מרבית הקמח הוזרם לתקציב הישיבות, אך יתרה מכובדת מאוד נדרשה לסולת שבסולת: תורה ויהדות לעם.

הנוכחים, כך מספר הבן בשם אביו המנוח, הופתעו לשמוע את הרב לורינץ מבקש לא פחות מחמשה עשר מיליון לירות טבין ותקילין. ארליך מצמץ בהפתעה וניסה להתמקח, אך לשווא, ארבעת הסוחרים בוגרי הירידים בדנציג ולייפציג, לא ירדו בלירה אחת. ארליך נאנח אנחה השוברת חצי גופו של אדם והסכים. "מנחם (בגין) אמר לי לסיים אתכם עוד הערב", אמר.

הליברל הוותיק הזה שכח לרגע שבמו"מ כלכלי לא חושפים לחצים ונקודות חולשה. בגין אמר לו לסיים איתם עוד הערב? הם כבר יראו לו איך מסיימים. "מר ארליך היקר", כך הרב שלמה לורינץ, "החמישה עשר מיליון שדיברנו עליהם זה רק מכאן ואילך. אבל יש לנו חובות עבר שצריך גם בהם לטפל".

"במה כסף מדובר?" שאל שר האוצר המיועד.

"עוד חמשה עשר מיליון לירות", השיב לו האיש בעל המבטא ההונגרי הכבד.

עשרות המיליונים ל'תורה ויהדות לעם', פלוס הכספים הייחודיים פר ח"כ שהחלו לזרום כל ליל אישור תקציב, גרמו כמובן נחת רוח מרובה לאלה שישבו ליד השולחן וסעדו את ליבם. אלא שהם לא היו לבד. מאחוריהם עמדו אישים וחוגים שלא ראו פרוסת לחם אחת משפע המזון הממשלתי, ועיניהם כלו. בתשל"ז הם עוד לא הבינו את ממדי החגיגה. בתשמ"א כבר החלו ריטונים עזים. בתשמ"ד זה כמעט התפתח לממדים של מרד פנימי.

מרד ולקחיו
בפנקסו של העיתונאי הוותיק נח זבולוני, איש עיתון דבר (האיש והעיתון שניהם נוחם עדן. זבולוני היה יהודי יקר, ששימש ככתב הראשון בתקשורת החילונית לענייני דתיים וחרדים ועשה מלאכתו בהגינות והוגנות), מצאנו הדים לאותו מרד. ערב הבחירות בתשמ"ד דיווח זבולוני על זעם רב בארבע חצרות חסידיות גדולות על הקיפוח בחלוקת הכספים הייחודיים. ארבע החצרות, אליבא דהמנוח, היו בעלזא, צאנז סערט-ויז'ניץ וערלוי. פעילי החצרות שלחו מכתב תקיף לאגודת ישראל והזהירו מפני ההשלכות שיהיו על המשך ההחרמה. את המכתב קיבל לידיו הח"כ הצעיר שמואל הלפרט איש ויז'ניץ. למה דווקא שמעלקא - לא ידע זבולוני להסביר.

אז הנה ההסבר: ראשי החצרות האמורות הבינו שעם הליטאים (פרוש ולורינץ) אין להם עם מי ועל מה לדבר. על הסיעה המרכזית החזקה הם אפילו לא חשבו. לא נותר להם אלא להלין אלא על ויז'ניץ הקרובה אליהם יותר, גם במספר חסידיה וגם בהשתייכות הגיאוגרפית המזרח אירופאית. לחצר אחת היו גם קשרים משפחתיים.

מהמכתב כמובן לא יצא דבר. מוסקבה לא מאמינה בדמעות ואגודת ישראל לא במכתבים. הייתה זו גם תקופה של מתח פנימי עצום באגודת ישראל. הליטאים בהנהגתו העולה של מרן הגרא"מ שך הרגישו כמו ספקי קולות, ולא כמו מקבלי סחורה. גם בתחום הייחודי וגם בתחום האידאולוגי בו קולם לא נשמע. הקמת ש"ס באותם ימים העבירה אליה דה פקטו את קולות הליטאים של בני ברק וירושלמים רבים. גם המרמור הפנימי בחצרות החסידיות על הקיפוח בחלוקת הכספים לא נתן להם מוטיבציה יתרה לעבוד בבחירות. התוצאה המרה: בבוקר יום הבחירות של שנת תשמ"ד נספרו לאגודת ישראל שני מנדטים בלבד.

הלקח כמעט נלמד. לקראת הקצאת הכספים הייחודיים של שנת תשמ"ו הפתיע הח"כ דאז אברהם יוסף שפירא את עמיתיו למפלגה בהצעה דרמטית. שפירא הציע לבטל כליל את הכספים הייחודיים, ואת הסכום שמגיע למפלגה - להזרים ישירות לתקציב הישיבות. שפירא ראה את תוצאות הבחירות והריח את המשבר באופק עם הליטאים שאכן קרה בשנת תשמ"ט. הוא העריך שביטול הכספים יביא להרגעת הרוחות בציבור החרדי. ההערכה שלו הייתה נכונה אבל הוא כנראה לא הכיר את חבריו למפלגה. הם דחו את ההצעה על הסף והמשיכו לחגוג כל ליל אישור תקציב.

גם במגרש הספרדי לא רוו נחת מהכספים הייחודיים. הדבר הראשון שש"ס הצעירה למדה מאגודת ישראל זה להקים עמותת תרבות מפלגתית שתשמש כמקור תשלומים לפעילי התנועה בכיסוי של מגידי שיעורים ובעלי תפקידים. העמותה שהוקמה נשאה את השם 'אל המעיין'. דומה שמעולם לא הוקם גוף ששמו מעיד על מהותו בצורה כל כך גורפת. היה זה מעיין אמיתי ששפע בכל ימות השנה. קיץ, חורף, סתיו ואביב. כמפלגה בת ארבעה מנדטים קיבלה ש"ס כפול מאגודת ישראל על שני מנדטיה. וזה עוד בנוסף לכספים הייחודיים פר ח"כ.

היו אלה כספים הרי אסון. בעוד שהאגודאים הוותיקים ידעו להתנהל בתבונה ולחיות בצניעות חרף משאביהם הבלתי נדלים, היו אצל הש"סניקים הצעירים מי שיצאו למסעות קניות, בזבוזים וחיי ראוותנות. אחד מהם, בכיר ב'אל המעיין' באותם ימים, עבר את כל הגבולות וסופו היה רע ומר. במשפטו שנערך מספר שנים לאחר שהחלה החגיגה הגדולה התברר שהוא הפקיד צ'קים של העמותה בחשבונו הפרטי וחי כמו הסולטן סולימן המפואר. עונשו היה החמור ביותר שהוטל אי פעם על נבחר ציבור חרדי. חמש שנים מאחורי סורג ובריח.

משנה לשנה הלך סיפור הייחודיים והבאיש עד שהיה ברור שצריך לעשות משהו דרסטי. במפלגות החרדיות שיכורות הכסף לא היה סיכוי שיקום מי שיעצור את החגיגה, אלא אם כן צוותי החקירה של משטרת ישראל יעשו זאת ספציפית עבורו. גם הקמתה של דגל התורה לא שינתה דבר. תחילה הודיעו הדגלאים שהם מעבירים את כספיהם הייחודיים לתקציב הישיבות כפי ההצעה המקורית של אברהם יוסף שפירא, אך מהר מאוד הבינו גם הם את עומק המושג של קמח ותורה. כמקבילה ל'תורה ויהדות לעם' של אגו"י ו'אל המעיין' של ש"ס הם הקימו את ארגון 'תודעה'. אותה גברת בשינוי אדרת מקודמותיה. חיש קל גם היא הפכה למקור תשלומים לפעילי תנועה שלא הייתה דרך אחרת לתגמל אותם.

נחלצים מהבור
בבחינת אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים, ועל אחת כמה וכמה שלא מוציא את עצמו מבור שומן שהוא טובל בו עד צווארו, היה צורך בגורם חיצוני שיפסיק את השערורייה. תחילה היו אלה גופים ציבוריים שארגנו הפגנות מול הכנסת בכל ליל אישור תקציב. האווירה הציבורית העכורה שנוצרה נוצלה על ידי אנשי המפד"ל דאז, בתקופת ממשלת רבין, כדי לבטל את השיטה.

הם לא עשו זאת מצדקות יתר ויראת שמיים כמובן. את השיטה של הכספים הייחודיים המציאו אנשי המפד"ל עוד בשנות החמישים. החרדים היו תלמידים שהחכימו את רבותיהם וגרמו להם קנאה. זבולון המר וזבולון אורלב הובילו בשנת התקציב 1992 מהלך תחוקתי שאסר להכליל בספר התקציב מוסדות פרטיים. חוק יסודות התקציב שנחקק אז, קבע שניתן להקציב רק לסעיפים מוגדרים לכל תחום פעולה. מסעיפים אלו ניתן לחלק כספים לגופים פרטיים רק על פי קריטריונים מוגדרים מראש.

למפלגות החרדיות כבר לא היו אנרגיות להילחם בעד המשך השיטה המושחתת. הם ראו את ההפגנות וצפו התערבות בדרך זו או אחרת של הבג"ץ. בלית ברירה הם נתנו את ידם לחוק החדש תוך החרגה של שני גופים פרטיים שהכול הכירו בחשיבותם. החינוך העצמאי של יהדות התורה ורשת מעיין החינוך התורני של ש"ס. בכל רחבי ספר התקציב אין אף גוף שמוזכר בשמו הפרטני אלא שני אלו בלבד. לימים, כאשר ניסה לפיד לבטל את מעמדם המיוחד של שני הגופים עמד היועץ המשפטי יהודה ויינשטיין על רגליו האחוריות (זכרה לו אלוקי לטובה. אני ממש לא משוכנע שהיועץ המשפטי הנוכחי, החרדי לייט אביחי מנדלבליט, היה עושה זאת) ומנע את ביצוע המזימה.

אפרופו החרגה. באותו ליל אישור תקציב עם חוק יסודות התקציב החדש ישבנו במזנון הכנסת עם יו"ר ש"ס דאז והיום אריה דרעי ועקבנו אחר מלחמת היועצים המשפטיים של המפלגות השונות. את ש"ס יצג אז דוד גלאס. כאשר הוחלט לבטל את הייחודיים אך להעניק מעמד מיוחד לרשתות החינוך החרדיות אמר דרעי את המשפט האלמותי הבא: "הם (- המפד"ל, י. ר.), "הכניסו את היד לזרם ואנחנו קיבלנו רשת".

ייעודיים תחת ייחודיים
תקופת הייחודיים שהחלה בתשל"ז הסתיימה לכאורה בתשנ"ב. אין מחזות מבישים ליד פתח ועדת הכספים כל ליל אישור תקציב ואף גוף קיקיוני לא קם אד-הוק לכבוד חוק התקציב ונעלם לאחר מכן. אבל הרעב המפלגתי לכספים לא פג לרגע. ארגוני התרבות החרדיים עדיין פעילים, אם כי בפחות משליש או רביע. הם צריכים לעמוד בקריטריונים שהולכים ומחמירים. וזו רק חצי צרה. הבעיה היא שהקריטריונים אפשרו להכניס למפת החלוקה גם גופים אחרים, ופלחי העוגה הלכו והצטמצמו.

הכספים הייחודיים נעלמו אבל הכספים הקואליציוניים עדיין שרירים וקיימים. המפלגות החרדיות מעבירות את כספיהן לסעיפים שהן חפצות ביקרם. שם המשחק כעת הוא קריטריונים. כלומר: איך לתפור אותם באופן שיתאימו בשורה התחתונה רק לגופים המזוהים עם המפלגות. הקרב מתנהל על בסיס שנתי מול היועצים המשפטיים של המשרדים השונים. אלה מנסים להחמיר ולהקשות על משיכת הכספים לגופים הייעודיים של המפלגות, ואלו מנסות להקל בהן ככל שאפשר.

בקווים מאוד כלליים, השיטה עובדת כיום בשני מסלולים. במסלול הראשון יהדות התורה מזרימה חלק ניכר מכספיה לחינוך העצמאי, וש"ס לרשת החינוך. שני הגופים האמורים מותרים כאמור לעיל בהזרמות ישירות. מעבר לזה יהדות התורה מעבירה לסמינרים מוסדות פטור שברובם נמנים על תומכיה, אם כי גם מוסדות ספרדים נהנים מהם. היהדותיים מעבירים גם לישיבות, שגם מהם נהנים מוסדות ש"ס.

אצל הש"סניקים ההזרמות הן אך ורק לסעיפים שמוסדות המזוהים עם המפלגה נהנים מהם. לדוגמה פרויקט 'נוח"ם' שנשלט על ידי סגן השר משולם נהרי (אם שאלתם על סוד הישרדותו הנצחי - הנה אחת התשובות). ועל כך יזעם ליבה של יהדות התורה מדי שנה בשנה.

צחוק הגורל הוא שארבעים שנה ליסוד הכספים הייחודיים, ועשרים וחמש שנה לאחר ביטולם בממשלת רבין, חוזרת יהדות התורה למלחמות פנימיות סביב כספים. השנה ניצל יו"ר ועדת הכספים, ח"כ הרב משה גפני, את כוחו, והעביר לאוצר רשימה של כספים קואליציוניים ללא תיאום מראש עם אגודת ישראל. להגנתו טען הלה כי מדובר בתעתיק של הרשימה משנה קודמת שיש בה את היעדים הקבועים של המפלגה, קרי: ישיבות, סמינרים, ת"תים והדומים להם. באגודת ישראל חישבו לצאת על כך למלחמה אך נסוגו מטעמים שאולי יפורטו במוסף שייצא בעוד עשרים שנה.

בקצרה רק ייאמר שהאגודאים חושדים שמעבר לרשימה המקורית יש עוד רשימה סודית שהיא בגדר תורה שבעל פה שבאמצעותה מוזרמים כספים לסעיפים המותאמים יותר לצרכי דגל התורה. ומי יינקה מציפורני החשד, רק נקי כפיים ובר לבב. בארבעים שנה האחרונות טרם נמצא אחד כזה, אבל אולי עוד יימצא.


עוד בנושא:





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. נשמע כמו תחילתו של סיפור אנטישמי....  (ל”ת)

    בני ברקי

  2. בסוף בית ראשון גילו החרדים את הכסף הגדול וגרמו לחורבן.  

    שריר

    • מחיקת האמת איננה משנה האמת. (ל”ת)

      שריר

  3. ולא מזכיר אפילו שחב"ד ביטלו את היחודיים  

    מומו

  4. העסקנים החרדים גילו שהכסף הוא המדבר, אלה אלוקיך ישראל ר"ל... והפוליטיקאים משתמשים ברבנים כדי שהציבור יאמין שהכל למען הגדוילים... זה המצב כיום לדא  

    בושה

  5. בקואליצייה הנוכחית החרדים דואגים רק לכסף ולא לצביונה של המדינה, עיין ערך השבת בתל אביב והכותל, הרב מאזוז ויחד ישנו את זה.  (ל”ת)


  6. נמאס מריבלין  

    ח