1. עמוד הבית
  2. לובי נשי
  3. רוח

רגעים קטנים של אור - טורה האחרון של חני וינרוט ע"ה - מתוך מגזין 'אשת'

הטור האחרון של חני וינרוט ע"ה מתוך מגזין 'אשת' של חודש כסליו שמתפרסם בימים אלה במילותיה ממש, ללא מגע יד אחרת • מילותיה כמו תמיד כנות ונוגעות ולרגע נראה כאילו היא ניבתה את מה שיבוא... אור גדול • חני נפטרה אחרי התמודדות רבת שנים עם מחלת הסרטן והשאירה חותם בלב כולם • יהי זכרה ברוך
Print שיפי חריטן , י"ב כסלו תשע"ח 30/11/2017 16:15

אור pixabay



'לובי נשי - בחדרי חרדים' מפרסם את טורה האחרון והמרגש של חני וינרוט, שירד לדפוס במגזין 'אשת' ללא שעבר עריכה כלשהי. מילים אחרונות בהחלט, צוואה לכל אחת באשר היא.

***

אני לא אשכח את החנוכיה ההיא שצבעתי בגועש אדום בגן חיה. הדבקנו עליה פקקים הפוכים עם דבק חם שיהיו בסיס לנרות. מה חבל שהיא היתה עשויה עץ ועלתה באש בהדלקת הנר הראשון, כמעט ביחד עם כל הבית.

אני לא אשכח את הפעם ההיא שחברים מנומסים הזמינו אותנו לערב לביבות בקונספט חברי ואנחנו באקט של רצון טוב, קנינו מתנות לילדות וכשהגענו לשם התגלתה אי נעימות שנמשכה כל הערב כי הגדולה שלהם חיבבה דוקא את המתנה שבחרנו לאחותה הקטנה.

אני לא אשכח את ההדלקה שלא היתה כי הייתי רדומה במצב קשה במחלקה.

אני לא אשכח את הפעם שהילדים לא ויתרו לי וגררו את החנוכיה מהחלון בסלון ליד המיטה שלי בחדר שינה (ובכלל סתם היתה לי שפעת לא מרשימה).

אני לא אשכח את הסופגניות, (כמה השקעתי!) שנשרפו לי, את הספינג׳ שנדבקו לי, את החורף שהגיע בבת אחת ולא היה לי סוודר אחד בארון.

ביקשו ממני לכתוב על רגעים של אור ואולי זה קצת פסימי מצידי להיזכר באותם רגעי חושך כביכול.

ובכל זאת, אני סבורה שאין מדובר בפסימיות. אני סבורה שאלו הם רגעי אור. אלו רגעים שלא סתם נצרבו לי בזיכרון. אלו רגעים שבהם לא רק שאפתי ונשמתי אויר אלא חייתי.

חייתי אכזבה, חייתי סכנה, חייתי רצון, מבוכה, תקווה, תקלה, בושה.

אלו לא רגעים שבהם נמנמתי על הספה עטופה בשמיכת פינוק בוהה בשום מקום. (אותם הרי לא אזכור.)

היינו בפעם באוסטריה, טיול של מפונקים. מרכבל לרכבל, רק נופים מטורפים ואוכל מהדרין גם בטעם וגם בכשרות. היו בריכות נפרדות והיה בארוחת ערב גם מכונת ברד וצמר גפן מתוק. כמעט ואפשר היה להכתיר אותה כחופשת החלומות ואז אבדנו בדרך. קצה של הר, כבר מאוחר, מתחיל להיות קר, הכבישים תלולים, תהום פעורה, אין זכר לנפש חיה. החושך יורד עלינו, הג'י פי אס לא מדבר איתנו, הדלק עומד להגמר והילדים מתחילים להיות רעבים. מפה לשם, הכל הסתדר ולראיה, אנחנו פה כדי לספר. אבל אם תשאלו אותנו ההורים ואת הילדים, מהחופשה הזאת, זה הדבר היחיד שאנחנו זוכרים.

ציפי קולטניוק שרה לי באוטו בדרך לעבודה ״קומי עורי מה את ישנה״ ואני עם קול מעושן משינה, כוס קפה ביד אחת ועל ההגה היד השניה, עונה לה ״בסדר ציפי, בסדר אני קמההההה״

וזה לא סותר את העובדה שכל בוקר אני אבקש ממנו, מסידור תפילה או ככה ישר מהלב, ״תמנע ממני תקלה ומכשול ופגע רע״. כל בוקר.

אני יודעת שהוא שומע ומצמצם לי נזקים. אני יודעת שהקשיים שהוא מכין לי הם מהסוג של להכין אותי לחיים. והוא אומר לי ״קומי מהספה כי האושר לא ברביצה״.

הוא אומר לי ״אז נשרפו לך סופגניות, מה קרה??!!״

***

יהי זכרה ברוך.




הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. השם ישמור היום המחלה הזאת נהייתה שפעת...שלא נדע  (ל”ת)


  2. חבל על דאבדין ולא משתכחין  (ל”ת)


  3. וואו כיף לקרא .להרגישאותה מדברת ... ככ אישי ונוגע .. וככ מחכים .  (ל”ת)

    חגית

  4. טור מחזק שלה גם בעיתון המבשר במגזין לנשים מלפני שבוע חובה לקרוא!  (ל”ת)