1. עמוד הבית
  2. יהדות
  3. מגזין יהדות

הזמר והשחקן בראיון: "מצד אחד אני רב, ומצד שני אמן"

עופר הלוי, מקים ומנהל התיאטרון הדתי הגדול והמצליח בארץ, מספר בראיון אישי על נערותו בקיבוץ החילוני, נסיקתו המקצועית וההצעה מאל פאצ'ינו, חזרתו בתשובה, ונפשו שנקרעה בין עולם התורה לעולם התיאטרון - עד שמצאה מזור לכאביה | מיוחד

אבנר שאקי , כ"ז אדר תשע"ט 04/03/2019 15:02

ההיסטוריה > אחד על אחד עופר הלוי עופר הלוי צילום: סהר רם

לפני עשר שנים בדיוק, נפשו של עופר הלוי, שחקן תיאטרון מצליח בעבר ואברך בעל תשובה בהווה, הייתה קרועה. בימים ההם למד הלוי בכולל, ומהצד עסק מעט בתיאטרון. יום אחד, ללא כל הודעה מוקדמת, ניגש אליו רב הכולל ויעץ לו לעזוב לחלוטין את עולם המשחק. הלוי, שהמשחק היה ועודנו עניין מרכזי בחייו, היה מבולבל מאוד. לבלבול זה לא הועילה המשך הצעתו של הרב – לדאוג לכלכלתו ופרנסתו המלאה, ובלבד שיעסוק בתורה.

"לעולם לא אשכח את ההתחבטות הזו", מספר הלוי בראיון גלוי לב להידברות. "פשוט הייתי קרוע. בתקופה הזו כבר ידעתי שעבודת ה' היא הדבר הכי חשוב בעולם, ובכלל זה כמובן לימוד התורה, אבל מצד שני תיאטרון היה חלק אדיר מהחיים שלי. מעבר לכך, האמנתי בכל לבי, וגם ראיתי בשטח, שאני יכול להשפיע דרכו דברים טובים על אנשים, וכך ב"ה לקרב אותם לה'. מצד שני, דבריו של רב הכולל מאוד נגעו בי, ונקרעתי בין שני הכיוונים הללו.

"לא ידעתי מה לעשות, אז החלטתי ללכת לרב דוד אבוחצירא מנהריה. סיפרתי לו במה מדובר, והרב אבוחצירא אמר לי לא להפסיק עם התיאטרון, ולימד אותי שיעור שלא אשכח בחיים. הרב אמר שעם ישראל צריך כמה שיותר אנשים כמוני, שמשחקים מתוך תורה. וכמו שאמרתי, הרב גם לימד אותי שיעור גדול במשחק. הוא אמר שמה שהכי חשוב במשחק, ובמיוחד בהומור, זה להפתיע. לבוא ממקומות בלתי צפויים. ובאמת המשחק הלא צפוי זה מה שהכי תופס. לשמוע את זה ממנו זה היה מאוד חזק".

עופר הלוי עם אחד מבניו. (באדיבות המצלם)

"אגב, השיחה עם הרב אבוחצירא, באיזשהו מקום גם קשורה לספר שהוצאתי, 'תפקיד ראשי', שנמכר כעת בחנויות ובקרוב גם אצלכם בהידברות שופס. הספר מדבר על מסע חיפוש של אמן, אבל המסע הזה הוא למעשה מסעו של כל אדם המחפש את האמת, ואת דרך החיים אשר בעזרתה יוכל הוא לחיות חיים מאושרים ומספקים. אחד הדברים שמתגלים בספר הוא שלכל אחד ואחת מאיתנו יש תפקיד ראשי בעולם הזה, אותו עלינו לגלות, וללכת איתו עד הסוף".

ופתאום דפיקה על הדלת

עופר הלוי, 51, נשוי ואב לתשעה, מתגורר באלעד ומשמש בה כרב קהילה של בעלי תשובה, הוא שחקן ויוצר תיאטרון פעיל, אשר הקים התיאטרון הדתי 'משמחי לב'. תיאטרון זה, כך לפי דבריו של הלוי, הוא התיאטרון הדתי הגדול בארץ, המקיים במקביל 15 הצגות המיועדות לגברים, נשים, ילדים, וכל המשפחה. את הרוב ההצגות הלוי כותב ומביים בעצמו.

את הלוי אני פוגש בפסטיבל תרבות יהודית שיזם בית הספר לקולנוע יהודי 'תורת החיים'. הפסטיבל, אשר התקיים ביד בנימין בשבוע שעבר ובו לקחו חלק מאות אנשים, כלל הרצאות, דיונים, הצגות, הקרנות סרטים, הצגת עבודות של תלמידי ובוגרי בית הספר, וכן מגוון מפגשים עם יוצרים מוכרים בתעשייה.עופר הלוי במשחק על הבמה. (צילום: סהר רם)

שיחתנו מתנהלת בקלילות, מתובלת בהומור רב, ודומה כי כשרונו האומנותי של הלוי מתגלה גם בשיחות חולין, ולא רק כאשר הוא על הבמה. "גדלתי בתל אביב למשפחה מסורתית, חצי מרוקאית חצי פרסית, בשכונת התקווה", הוא מספר. "כשהייתי בן 13 עברתי לגור בקיבוץ השומר הצעיר עין חרוד, ושם גרתי עד הצבא. התגייסתי לשריון, וגם לפני הצבא וגם במהלכו, תמיד הייתי מחובר למסורת בקטנה".

"בצבא התחלתי לקבל הרהורי תשובה, אבל זה לא התקדם מעבר לזה. אחרי השחרור התחלתי ללמוד בבית הספר למשחק 'בית צבי'. וב"ה זכיתי בתחרויות. הנחשבת מכולן הייתה ה 'תיאטרונטו'. 300 הצגות יחיד ניגשות לתחרות, מתוכן בוחרים 15 שמציגות בתחרות, ואז בוחרים את המקום הראשון, שתודה לאל, בו זכיתי. אני מאמין שגם בזכות הזכייה הזו – ההצעות התחילו לזרום כמים, וזמן לא רב לאחר מכן אפילו קיבלתי הצעה מהשחקן הנודע אל פאצ'ינו לשחק לצדו בסרט שצולם בארץ.

"בנוסף לכל זאת, בזכות הזכייה בתחרות שוב הרגשתי משהו שהרגשתי פעמים רבות בחיי. תמיד חיפשתי את האושר, וכל הזמן חשבתי שהנה – הוא ממש מעבר לפינה. רק אסיים את זה וזה – והוא יגיע. רק אסיים תיכון – ואז אהיה מאושר. רק אתגייס – ואז. אלמד משחק – והוא יבוא. וכו' וכו'. ואני זוכר שממש האמנתי שאם אזכה בתיאטרונטו – באמת אהיה מאושר. והפעם להמון זמן".

קטע מתוך הצגה בכיכובו של עופר

"אחרי הזכייה באמת הייתי שמח, אבל זה חלף מהר מאוד. הרבה יותר מהר ממה שדמיינתי. חשבתי להמשיך לחפש את האושר בתחום הזה, והתחלתי לשחק בהבימה. בתקופה ההיא נפתחו עבורי המון דלתות, וב"ה הגעתי להישגים יפים. אבל שוב, שום דבר מכל מה שחוויתי לא היה 'זה'. שום דבר לא באמת עשה אותי מאושר לאורך זמן. אבל לרגע אחד לא התייאשתי, והמשכתי לחפש".

"בתקופה ההיא, צריך גם לומר, בחסדי ה' התחתנתי. כתוצאה מכך, וגם בגלל שזמן לא רב אחרי החתונה סבתא שלי נפטרה, התחלתי יותר לחשוב יותר על משמעות החיים, עלו בי שאלות קיומיות, לאן כל זה הולך, מה התכלית, וכו'.

"הרגשתי שאני רוצה למצוא תשובות לשאלות הללו, ובעקבות כך החלטתי ללכת לסמינר של ערכים. לצערי, אשתי לא רצתה לבוא איתי. ובכלל, היא הייתה פחות בעניין של התשובה. דיברנו על זה לא מעט בתקופה ההיא, ופתאום יום אחד דופק אצלנו בבית בחור שחיפש את אחי, שזמן קצר לפני זה חזר בתשובה. פתחנו את הדלת, ואותו אדם אמר שיש לו כסף שאותו הוא רוצה לתת לחילונים שרוצים ללכת לסמינר של ערכים. ראינו בכך ממש סימן משמיים, והלכנו יחד. והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה. כבר תוך כדי הסמינר ידעתי שסיימתי עם 'הבימה' ועם כל העולם הזה".

"יש לך שלושה ימים לחיות"

לאחר התחזקותו של הלוי, נכנס הוא ללימודים סדירים בכולל אברכים, ועסק בתיאטרון כעיסוק משני. "בתחילת התשובה הורדתי הילוך בתיאטרון, ואת עיקר הזמן השקעתי בלימוד התורה. התיאטרון נשאר, אבל מהצד. ואז, כמו שאמרתי, הגיעה אותה הצעה של רב הכולל, להפסיק לגמרי עם התיאטרון תמורת מלגה מכובדת, ההצעה שבעקבותיה הלכתי לרב דוד אבוחצירא.

"שקלתי ברצינות לעזוב את עולם התיאטרון. כשאתה מתחיל להתקרב לה', ובטח ובטח אם אתה משמש כרב קהילה, אפשר לחשוב שזה לא מתאים ביחד. אתה מרגיש באיזשהו מקום שאתה חייב להחליט, כי אתה לא רוצה לוותר על אף אחד מהצדדים. הרגשתי שב"ה יש לי כישרון לעסוק בשני התחומים, ושיש ערך גדול לשניהם.

"עם זאת, אני גם יכול להבין את מתנגדי החיבור הזה. כי תחום המשחק, אם אין לו תיחום וגבולות ברורים, ודמות רבנית שמלווה אותו, הוא יכול להיות מאוד מסוכן. אם אין דעת תורה אמיתית, אתה עלול למצוא את עצמך במקומות לא טובים. לכן צריך ריסון גדול והכוונה".

"ולכן", מבהיר עופר "יש לנו רבנים שמנחים אותנו. ויש ועדה רוחנית שמאשרת את ההצגות שלנו. ויש 'הכשרים' מאוד גבוהים להצגות. וכן, לפעמים הם גם נותנים ביקורת. ואני לא מפחד מזה. אם אדם יודע שהוא עושה לכבוד ה', אז הוא פתוח לעצות ושיפורים. בהתחלה הרבה אנשים סביבנו אמרו שזה בכלל לא שייך לעולם החרדי. אבל לאט לאט אנשים הבינו במה מדובר, ראו את האור הגדול שיש בזה, והתחילו להתייחס יותר בכבוד".

"בגלל הספקות והמורכבויות האלה", משתף הלוי בכנות, "במשך תקופה לא קצרה ופשוטה הייתי קרוע בין העולמות. הולך לחזרות וחושב שזה ביטול תורה. לא עוסק בתיאטרון וחושב שאולי אני עושה הפוך ממה שה' רוצה ממני. אחרי השיחה עם הרב אבוחצירא, הבנתי שהקטע שלי זה באמת שילוב בין השניים. עד הסוף. ושעלי לדעת שמשחק זה לא פחות חשוב ויקר מלימוד תורה. וכשאני עושה חזרות זה גם עבודת ה'. בשכל הבנתי את זה מיד, אבל לקח לי שנים להפנים את זה.

"יש פסוק שאומר: 'כבד את ה' מהונך'. הפירוש הוא שאדם צריך לכבד את ה' מהונו, ממה שה' נתן לו. כל אדם צריך לדעת שה' שלח אותו לתפקיד מסוים. כל אחד והתפקיד שלו. וצריך להשתדל ולהקשיב לקול הפנימי ולהבין לאן ה' רוצה להוביל אותך. אני רואה בעשייה שלי שליחות תורנית. וזה עובדות, לא סיפורים.

"אנשים באמת צריכים שמחה. ובמיוחד בדור הזה. כתוב: 'כי בשמחה תצאו'. על ידי שמחה אפשר לצאת מהמצבים הכי קשים. אנשים רוצים לקחת אוויר. להרפות ולשחרר כדי לקבל כוחות. ובזה אנחנו עוזרים להם ב"ה. ומעבר להצגות, אנחנו גם עושים פעילויות חסד בבית חולים וכדומה. ואפשר להגיד שאלו פעולות מצילות חיים, כפשוטו.

"פעם אחת הלכתי עם יהודה שוקרון, גם הוא מהתחום, לבקר חולה מסוים, חולה סופני, שהרופאים אמרו לו: 'יש לך שלושה ימים לחיות'. ישבנו איתו, צחקנו, שרנו, וראינו איך כוחות החיים שלו חוזרים אליו. ממש לנגד עינינו. הבן אדם חי עוד חצי שנה לאחר שביקרנו אותו, ובסוף מת מהתקף לב. מלחץ ופחד. אגב, את כוחות החיים לא אנחנו נתנו לו. זה משהו שהיה בו. אנחנו רק הדלקנו לו את החשק לחיות.

"או, למשל, אישה שכבר היה לה תור לביצוע הפלה, ערב לפני כן הגיעה להצגה שלנו על הפלות. עוד באותו ערב היא החליטה לשמור את התינוק. במקרה אחר, רב מפורסם הביא את אשתו, שהייתה בדיכאון קשה, להצגה שלנו. היא מאוד נהנתה, צחקה בטירוף, ומהר מאוד יצאה מזה. הופעה נוספת מאוד מיוחדת שהייתה לנו בהקשר הזה הייתה הופעה מול נשים חשוכות ילדים. חלק מהן ניגשו אלינו אחרי ההצגה ואמרו לנו ששיחרנו להן דברים שהיו תקועים בתוכן שנים".

סליחה, יש לך תעודת רב?

כהמשך ישיר להשפעה הרבה והטובה של התיאטרון הדתי על אנשים כה רבים, דומה כי הלוי, שנפשו הייתה חבוטה וקרועה לגבי השילוב המיוחד הזה במשך שנים רבות, מצאה כעת מזור ושלווה. "זה אמנם יכול לתעתע, ואם אנשים יראו את סדר היום שלי הם לא יאמינו, אבל יותר ויותר אנשים מצליחים להכיל את זה. הדור משתנה. מצד אחד אני רב, ומצד שני אמן, וחלק מהאנשים מתחילים לעכל את זה".

הרב עופר הלוי במסירת שיעור. (באדיבות המצלם)

"ביהדות, לאורך כל הדורות", ממשיך הלוי, "להמון רבנים היה מקצוע. אבל שחקן ורב זה בכל זאת משהו מיוחד. כמעט ואין דבר כזה. לפעמים יוצא מצב שהתלמידים שלי באים לראות אותי משחק בהצגה, ויש בזה משהו מוזר. אגב, הרבה צדיקים עסקו במשחק והומור. בזוהר הקדוש, למשל, כתוב שדוד המלך היה מבדח את שאול. וגם בהתחפשות של יעקב לעשו יש ניצוצות של משחק. ויש עוד הרבה דוגמאות".

ובכל זאת, איך אתה מתמודד עם התגובות הפחות נעימות לעיסוק שלך?

"לא תמיד זה נעים, אבל אני גם יכול להבין אותן. לא לכולם זה מסתדר בראש, כי יש בזה משהו מהפכני. ובאמת לא כולם מסוגלים להכיל את המהפך הזה. עם זאת, אפשר בהחלט לומר שבגדול שהדור שלנו הוא דור של מהפכנים. מה שברור הוא שאת רוב המהפכות בדור שלנו עושים בעלי תשובה. וכך היה גם בהמון מהפכות שנעשו בעם ישראל.

"וכן, יש אנשים דתיים שעדיין לא שם. ויקח להם זמן להגיע. ובכל זאת, יש לומר, יש שיפור גדול בכל החזיתות. למשל, יש בתי ספר דתיים למשחק שהם טובים מאוד. ויש יוצרים דתיים מוכשרים מאוד. ועם זאת, עדיין יש התנגדות. כי בדרך כלל משחק וליצנות באים יחד עם דברים לא טובים. אז אם אתה עושה שטויות על במה, בעיני אנשים מסוימים זה לא משהו שמתאים לרב או לאדם תורני.

"וכן, במגזר החרדי השמרני יותר, אם אתה גם רב וגם שחקן אף אחד לא יקרא לך רב. מקסימום - מוסר שיעורים. וכן, גם על רבנים אחרים כמו הרב פנגר יש מי שצוחק. אנשים שואלים אותי לא פעם אם יש לי תעודת רב. אני עונה שלא. אבל אני ב"ה פותח שערי שמחה לאנשים. ויש 60 מתפללים בקהילה שלי שאני הרב שלהם. אז כן, אין לי תעודת רב, אבל אני בכל זאת מקווה שיזכרו את הדברים הטובים שעשיתי כשאגיע לשמיים".

הכתבה פורסמה לראשונה באתר הידברות






הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.