בית בחוץ בית בפנים // טורה של אפרת ברזל

יש לי מכרה ישנה מכפר סבא, אישה שאני מאוד מעריכה, שאוהבת צבים.

צב, צב, הברייה הזו עם הבית על הגב, והיכולת להתכנס הביתה פנימה כשמורגש צורך, כשנמאס מכולם, כשנעלבתי, או סתם בגלל עומס של תעזבוני לנפשי.

תרגיל המודעות הידוע, שמזמן כבר עושים אותו גם לילדות בפעולות של  "בתיה", זה עם השאלה, 'לו היית חיה, איזו חיה היית רוצה להיות, והאם תוכלי להסביר גם למה'.

כל פעם שאני נדרשת לענות על השאלות האלה, זה משגע אותי.

מה אני אמורה להגיד, למה בכלל איכפת לי באותם רגעים מה אני אמורה להגיד, מה זאת המילה המתחשבת הזו "אמורה", מה מגיע שניה לפניה במחשבה, מה יגידו על החיה שאני אגיד, ובאמת נקיה, לכל הבנות שעונות, האם את באמת רוצה להיות ציפור? פרפר? אריה? חתול?

מה חסר לך יקרה שלי בתשובת החיה שנתת, חופש? עוצמה? התכרבלות? ליטוף?

ואם את חתול, איזה חתול את רוצה להיות, פרסי, סיאמי, חתול רחוב.

 ה' יסלח לי כמה שאני שונאת את החיה הזאת, אני מעדיפה להיות זבוב על הקיר ולא חתול. חוץ מצניעות, והמילה חיתול, הנגזרת טיטול, לכל שוכני הלול, אני לא מצליחה להתחבר לחיה הזאת, לתנועות שלה, לסגנון ההליכה, כן מרגשת אותי לפעמים האמא חתולה הזאת שממליטה לנו גורים ברחוב ללא הפסקה, איך היא מגינה על הקטנים שלה ואיך ביום אחד נגמרת השפעתה עליהם והם מתחילים להסתובב ונדרסים בשל חוסר הדרכת כישורי חיים מול הנהגים של בני ברק.

אבל אני רוצה בכלל לכתוב על צבים.

הביטוי של מכרתי מכפר סבא, באהבתה צבים, אינו בא לידי ביטוי בקופסא עם חסה וצב שהיא אוספת מפינתו של חורש ישראלי. אצלה זה בא אחרת.

בכלל, צבים הם חיה מוגנת ואסור לקחת אותם הביתה, יש גם מיתוסים שצריך לנפץ על החיה הזו, למשל, אני לא יודעת אם זה נכון, אבל היא הסבירה לי פעם שהאגדה שגיל הצב ניכר לפי הקוביות שסופרים לו על הגב, אינה ממש נכונה, שאפשר להבדיל בין זכר לנקבה דווקא לפי השריון התחתון, אצל הזכר הוא קמור ואצל הנקבה קעור או להיפך, שצבים חיים חמישים או שישים שנה, ושיש בהם מסחר סודי של בורסה אמיתית מתחת לרדר של החברה להגנת הטבע. סיפור כמו הצב של אורן לא בטוח שהיה עובר היום כמו הרבה סיפורי ילדות אחרים.

אין למכרתי בבית צבים חיים. ובכל זאת, במה מתבטאת אהבתה לחיה?

בכל פינה בביתה יש משהו צבי. מעצור לדלת בצורת צב, קערת פירות בצורת צב, צילומים, ציורים, מעמד לסבון בשירותים, איורים על שטיח בכניסה, ועוד מהנוסחים הללו.

זה לא פעם ולא פעמיים ששאלתי אותה. למה?

מה יש בצב שאת כל כך אוהבת.

יסלח לי בעלה, אבל אני באמת מקווה בשביל שלום הבית שלהם שגם הוא נמצא תחת אותה השפעה צבית, כי בפעם האחרונה שניגבתי אצלה ידיים במגבת התלויה ליד דלת הכניסה, וצב קטן הציץ אלי כרקמה מהפינה של המגבת, קפצה לרגע נשימתי.

לא ראיתי את מכרתי שנים רבות. זה גם לא מסוג המכרות שאת מצלצלת אליהם להגיד שנה טובה. זו מכרה קרירה.

לשאלתי בענין אהבתה לצבים, היא אף פעם לא ממש ענתה. היא מחייכת, מאירה עיניים, ואומרת משהו נוסח, "זו סתם חיה חמודה".

עכשיו שאולי כבר בגרתי, מעט, אל תסמכו על זה כלל, בליבי אני מבקשת לא לאבד את הילדה שבי לעולם, זו, הסקרנית, זו שבשקט יודעת כמה היא צודקת, זו, המבקשת כל הזמן לדעת, אני מבינה לצבה ולמצבה של מכרתי. בלי שהיא תענה לי.

בחג שכולו סכך, ערבה בוכיה וטבע של בחוץ, אחרי שעברנו תהליך אישי ונפשי של בקשות להיות בחסותו של מלך, להרגיש בקירבתו הכי בבית בעולם, צב, עונה על זה חד משמעית. הוא לוקח את הבית שלו לכל מקום, את זה מסבירות גם המדריכות של חי-גן לילדי הגן. זה בייסיק.

 אם הייתי יכולה לשבת לשיחה קלה עם צב, ולשאול אותו, איך זה, איך זה להרגיש בבית כל הזמן. איך זה לחיות עם התחושה והידע, שיש לך מהבורא טכניקה, המאפשרת, כל אימת שאתה רוצה, לעשות תנועה פנימית באישיות, שמחזירה אותך במיידי אל תחושת בטחון.

הגנה. שקט. והקשבה פנימית המאותתת מתי כבר אפשר לצאת.

לא, אני לא מעוניינת להיות צב. במסגרת החג, אולי להיות לולב. לא בגלל החרוז, אלא צורך של תקופה. תקופת הלולב של חיי. זה עם השידרה, אחרי תקופת הערבה המתייבשת כל יומיים, נפולה, עדינה, אבל נגמרת בתוכה ללא תספוקת סדירה של מים בנחל, ובהמשך, בסוף, לערוג, להגיע לתקופה של לפחות להרגיש אתרוג.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!