דוד חגניאן

הציבור החרדי הוא אותה 'אתון' של בלעם. זהו הציבור שסוחב על גבו בדומיה, דור אחר דור, את המשא הכבד והקיומי ביותר של האומה – את נצח התורה ושמירת הגחלת. הממסד החילוני, בטוח בעליונותו ובכוחו הפיזי, רוכב על הגב הזה, נהנה מהשמירה הרוחנית ומפירותיה, אך נותר עיוור לחלוטין למתרחש בחלל הריק

“תסמונת מי מריבה” - מנגנון כפיות הטובה ושבירת האחדות פועל בצורה כואבת עוד יותר בתוך הבית פנימה – ביחס לנציגי הציבור החרדי במשבר חוק הגיוס מול מערכות ה"דיפ סטייט". כאן, הזיכרון הקצר זועק לשמים, ממש כמו הנוסטלגיה המעוותת ל"שום והבצל" ממצרים

בעיניים מערביות ומודרניות, מדינה נתפסת כמכונה מכנית שבה כל הברגים נדרשים לתפקד בצורה זהה. כשישנה משימה לאומית קריטית של הגנה פיזית, המערכת דורשת אחידות מוחלטת: שכולם יעטו את אותם המדים, יאחזו באותו הנשק ויפעלו באותו האופן. הניסיון לכפות גיוס בכוח על לומדי התורה נובע, ממש כמו בסיפורו של קורח