חוסר ההבנה של הרחוב החילוני: הוויכוח על חוק הגיוס לא התחיל מהיום – הוא התחיל מקורח

שוויון מזויף מול ייעוד לאומי: שיעור מקורח לחוק הגיוס

הוויכוח הציבורי שמסעיר את המדינה סביב חוק הגיוס והיחסים בין הציבור החרדי לחילוני, מתנקז כולו למנטרה קליטה אחת: "שוויון בנטל". הטיעונים הללו, הנשמעים מדי ערב באולפני החדשות ובהפגנות, נתפסים בעיני הציבור הרחב כמופת של מוסר וצדק חברתי נגד מה שמצטייר בעיניהם כהשתמטות.

אך מי שיחזור אחורה בזמן, יגלה שהוויכוח הישראלי של ימינו איננו המצאה חדשה. הוא החל כבר אז, בדיונות של המדבר, במשבר המנהיגותי הגדול ביותר שחווה עם ישראל בתולדותיו.

כאשר קורח ועדתו קמו לערער על מנהיגותם של משה ואהרון, הם הניפו דגל שנשמע ליברלי ונאור להפליא: "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?". קורח קרא למעשה לשוויוניות טוטאלית.

משה, במקום להיגרר לפולמוס תיאורטי ממושך, בחר להעמיד אותם מיד בפני "מבחן המחתות והקטורת" – צעד פטלי ויוצא דופן, שבו היה ברור מראש כי מי שיקריב קטורת מבלי שהוסמך לכך, ימצא את מותו באש שמימית.

ההחלטה הדרמטית הזו מעוררת תמיהה עמוקה: כיצד משה, המנהיג שנודע ברחמנותו ושמסר את נפשו שוב ושוב למען העם, בוחר להוביל 250 מראשי הציבור והסנהדרין למסלול התנגשות קטלני שהוא יודע בוודאות כיצד יסתיים?

את התשובה לכך מנסח בצורה מרתקת ההוגה והפילוסוף הרש"ר הירש, שמנתח את הפסיכולוגיה שעמדה מאחורי המרד ומציב אבחנה דקה וחשובה: ישנו סוג של שוויון שאינו נובע מרצון לרומם את הכלל, אלא מתוך דחף לבטל לחלוטין את הייחודיות ואת המהות של הפרט. קורח ביקש לייצר חברה שטוחה ואחידה. לשיטתו, אם כולם קדושים, כולם חייבים לעשות בדיוק את אותו הדבר, מבלי להכיר בכך שישנם תפקידים שונים ומובחנים שנקבעו על ידי הקב"ה.

תורת משה מציגה תפיסת עולם הפוכה לחלוטין. היא אמנם מקדשת את השוויון המהותי, כולנו שווים בפני הבורא וכולנו בנים למקום, אך שוללת מכל וכל את ה"אחידות" המכנית. המבנה החברתי פה מבוסס על חלוקת תפקידים וייעודים ברורים: הכהן בעבודתו, הלוי בדוכנו, וישראל במעמדו. השוויון האמיתי טמון בכך שלכל אדם יש נגישות מלאה אל הקודש, כל עוד הוא ממלא באדיקות את התפקיד הספציפי והייחודי שיועד לו.

כאן בדיוק נמצא שורש אי ההבנה העמוק של הרחוב החילוני בימינו כלפי עולם התורה.

בעיניים מערביות ומודרניות, מדינה נתפסת כמכונה מכנית שבה כל הברגים נדרשים לתפקד בצורה זהה. כשישנה משימה לאומית קריטית של הגנה פיזית, המערכת דורשת אחידות מוחלטת: שכולם יעטו את אותם המדים, יאחזו באותו הנשק ויפעלו באותו האופן.

הניסיון לכפות גיוס בכוח על לומדי התורה נובע, ממש כמו בסיפורו של קורח, מחוסר יכולת תפיסתי להכיל את קיומו של תפקיד רוחני מוגדר, שאינו נמדד בכלים חומריים או במספרים יבשים.

העמדה ההיסטורית של עולם התורה מעולם לא נבעה מהתנשאות או מחוסר הערכה כלפי אלו המוסרים את נפשם בחזית, להפך, הציבור החרדי חב להם הכרת הטוב עמוקה. היא נובעת מהשקפה שלפיה עם ישראל בנוי כאורגניזם חי ורוחני. ובגוף חי, כפי שיודע כל רופא, אי אפשר שכל האיברים יהיו ידיים או שכולם יהיו רגליים. הקיום המשותף שלנו מורכב משני עמודי תווך בלתי נפרדים: הלוחם שמגן בחזית הפיזית, ולומד התורה בבית המדרש שמייצר את זכות הקיום הרוחנית ואת חומת המגן המטאפיזית של האומה.

משה רבנו הבין שאל מול גישה שמקדשת אחידות מזויפת, ומונעת בעיקר מאינטרסים פוליטיים ומאגו, שום הסבר רציונלי לא יועיל. למי שמסרב להכיר בלגיטימיות של הרוח, לא נותר אלא להשאיר את הבירור למציאות ולמבחן ההיסטוריה.

בימים אלו, כשהאש הציבורית מאיימת לכלות את הבית המשותף של כולנו, הלקח הפיקנטי וההיסטורי הזה חייב להוות עבורנו תמרור אזהרה.

שוויוניות אמיתית אינה מחיקת זהותו של הזולת כדי להפוך את כולם למקשה אחת. שוויוניות אמיתית היא ההכרה והכבוד ההדדי לכך שלכל מגזר בעם ישראל יש את הייעוד והתרומה הייחודית שלו. רק כאשר נבין שהשילוב בין הלוחם בחזית לעמל התורה בבית המדרש הוא המבצר המשותף שלנו נדע לשכך את הלהבות, ונזכה להתקיים כאן כעם אחד.