1. עמוד הבית
  2. דעות
  3. גרשון פרוש

הקשר בין אירועי הירי בארצות הברית לתאונות דרכים בישראל

גרשון פרוש חוזר בטור על אירועי הירי בארצות הברית שנובעים מקידוש ערך יחיד | ואיפה זה פוגש אותנו בסביבתנו הקרובה?

גרשון פרוש, ו' אב תשע"ט 07/08/2019 15:16
תגיות:

חכמה בגויים – תאמין? זירת הירי בלאס ווגאס זירת הירי בלאס ווגאס צילום: רויטרס

37,000 הרוגים בשנה. שלושים ושבעה אלף. זהו פחות או יותר מספר בני האדם שמוצאים את מותם בכל שנה בארצות הברית מירי בנשק חם - גברים, נשים, ילדים, מהגרים, ותיקים, צעירים  וקשישים. אף קבוצת אוכלוסייה איננה חסינה. חלקם נרצחים על ידי כנופיות פשע, חלקם מתאבדים, חלקם נפגעים בתאונות ירי, וחלקם נורים במסגרת מעשי טבח שמבוצעים ממניעים של שנאה, של נקמה, של תסכול, או סתם מתוך שעמום. רק השבוע בוצעו, בהפרש של כמה שעות זה מזה, שני מעשי טבח המוני בארה"ב בהם נהרגו 30 בני אדם. לא יאומן כי יסופר.

בהשוואה למדינות אחרות מדובר על מספר הרוגים גדול פי 7 (!) מאשר במדינות בעלות פרמטרים דומים, והמספרים מעוררי הפלצות הללו נזקפים בעיקר לחובתה של הקלות הבלתי נסבלת בה ניתן להשיג כלי נשק בארה"ב. כל אדם בוגר יכול לגשת לחנות כלי נשק ולרכוש אקדחים או רובי סער כאוות נפשו, כאשר המגבלה היחידה היא בדיקת רקע קלה על מנת לוודא שאין לרוכש עבר פלילי או רקע נפשי בעייתי.

היש טיפשות גדולה מזו? חוסר אחריות נורא מזה? איה אותה חכמה שעליה דברו חז"ל "חכמה בגויים – תאמין"? למה הממשל בארה"ב לא נוקט בגישה המקובלת בכל העולם ומגביל את אחזקת הנשק? מדוע נכשלו עד היום כל הניסיונות להטיל הגבלות כאלה? אחרי כל מעשה טבח הציבור האמריקני מזדעזע אך דבר לא משתנה.

אולם האמת היא שמאחורי הזוועה, כמו מאחורי זוועות רבות, עומדת אידיאולוגיה גאה. ההיסטוריה של ארצות הברית יצרה תרבות הרואה ערך עליון בזכותו של אדם להגן על עצמו ועל רכושו, ונשיאת נשק נתפסת כמימוש הזכות הזאת. התפיסה הזו מצאה את ביטויה גם בחוקת ארה"ב, חוקה שקשה מאד לשנותה, אשר קובעת כי "אין להגביל את זכותם של בני-אדם להחזיק נשק ולשאתו". הזכות הזו מבטאת את הרוח האמריקנית של חירות ושל חשש מפני התעצמות השלטון המרכזי על חשבון כרסום בזכויות האזרח. אי אפשר להתעלם מהטיעון הזה.

אבל העובדה שבחזית מצעד האיוולת צועדים להם, יפים וקורנים ושלובי זרוע, אידיאולוגיה וערכים, איננה עושה עלי כל רושם. לא כאשר מאחורי חלון הראווה הזה מתבוססים בדמם עשרות אלפי בני אדם. למעשה, מעטים הם האסונות מעשי ידי אדם אשר אינם נובעים מערכים שנכונים בבסיסם. מלחמות, רעב, מגיפות, תאונות, כל אלה ואחרים נובעים לא פעם מפעולות של אנשים או קבוצות מונעים בידי ערכים נכונים ביסודם.

הבעיה איננה האידיאולוגיה לכשעצמה שיכולה להיות חשובה ונחוצה. הבעיה מתחילה כאשר הופכים אותה לחזות הכול ומניחים לה לרמוס את כל הערכים האחרים.

בדוגמה לכך נתקלתי שלשום. אוטובוס עמד בתחנה בנתיב תחבורה ציבורית והעלה נוסעים. מאחוריו הגיע במהירות אוטובוס פרטי עמוס נוסעים שלא רצה להחמיץ את הרמזור הירוק שכבר התחיל להבהב. האוטובוס, בלא להאט, חצה פס הפרדה לבן, עבר לנתיב הנגדי ושעט לעבר הצומת נגד כיוון התנועה בלי לראות שמולו נוסעת מונית. דמי קפא בעורקי. האסון נמנע בנס כאשר המונית בצעה בלימת חירום והאוטובוס הצליח ברגע האחרון לחזור לנתיב שלו ואפילו הספיק לחצות את הצומת. באור אדום כמובן. מלאך המוות רשם בפנקסו "כמעט הצלחה", והבטיח לנסות שוב. הסטטיסטיקה לצידו.

על ידי עמדה אשה שנותרה המומה גם היא. מסתבר שהיא בכירה במחלקת חקר ביצועים באגף התנועה של המשטרה, ועוסקת במניעת תאונות דרכים. תוך כדי שיחה היא שיתפה אתי את העובדה שארצנו הקטנטונת מרושתת באינספור מצלמות שנועדו אמנם למניעת פעילות חבלנית עוינת, אך יכולות באותה מידה לדווח על עבירות תנועה מסכנות חיים מהסוג שזה עתה ראינו. "מדוע אם כן לא משתמשים במידע הזה כדי להרתיע את הרוצחים הללו שיושבים מאחורי ההגה?" שאלתי. תשובתה לא הפתיעה אותי: "הרגולציה... החוק אינו מאפשר שימוש במידע המגיע מהמצלמות הללו בגלל החשש מפגיעה בפרטיותם של האזרחים".

אל תבינו אותי לא נכון. אני מבין לגמרי את הערך של שמירה על פרטיות האזרחים. אין זה ראוי ששלטון יחזיק בידיו מידע בלתי מוגבל על האזרחים, מידע שעלול לדלוף, מידע שמעניק לו כוח רב מדי. ערך הפרטיות הוא ערך יסוד חשוב, אולם הוא אינו ערך יחיד. כאשר מולו עומדת האפשרות להציל את חייהם של עשרות בני אדם, ניתן למצוא את האיזון הראוי בין הערך של שמירה על פרטיות לבין הערך של חיי אדם, ולנצל את המצלמות הללו למקרים של עבירות שבאופן מובהק מסכנות חיים. אולם אבירי זכויות האדם רואים מול עיניהם ערך אחד ויחיד שאין עוד מלבדו, ועל מזבח הערך הזה הם ישחטו ויקריבו למולך את כל הערכים האחרים.

חז"ל למדו אותנו לחשב חשבונו של עולם, לחיות בחשבון. יש דיני קדימה, יש הוראת שעה, יש מושגים של "מצווה הבאה בעבירה" ושל "עת לעשות לה' הפרו תורתך". ר' ישראל סלנטר חינך אותנו שגם כאשר אנו מקיימים מצוות מחובתנו לוודא שאיננו יוצרים עוולות בדרך, אם זה בהפרזה במים לנטילת ידיים על חשבון הגב הכפוף של שואבת המים קשת היום, או בציעורה של אלמנה בעת אפיית מצות. התמקדות בערך אחד בלבד תוך התעלמות מכל האחרים היא הדרך המובטחת לגיהינום, דרך שכידוע רצופה כוונות טובות. די להביט בפרשת חוק הגיוס כדי לראות מה קורה כאשר השלטון ומתנגדיו כאחד נתפסים לערך אחד, רואים בו חזות הכל ונוהגים בדרכים שגויות ופסולות על מנת להשיג את מטרותיהם (אבל זה נושא לטור בפני עצמו).

אגב, מי שחושב שכשלים מסוג זה מצויים רק בפוליטיקה מוזמן לחשוב שוב. כמנהל בחברת הייטק אני יכול להעיד שגם שם קיימים כשלים דומים כאשר מאמצים דרך מסוימת, טובה בעיקרה, אך נשבים בקונספציה וחדלים לראות את הפגיעה שהיא יוצרת במקומות אחרים. חוט מקשר עובר בין הטבח בטקסס, אוזלת היד במניעת תאונות דרכים, הפגנות פראיות וכישלונות פיננסיים. טבע האדם לא מתחיל במסדרונות הממשל בארה"ב ולא נעצר על מפתן תעשיות העילית.

אין לנו הרבה מה לעשות לגבי מעשי הטבח בארצות הברית, אבל אנו יכולים ללמוד מהם לקח חשוב שנוגע בכל פינה מחיינו. דווקא כאשר מוצגים טיעונים נכונים, דווקא כאשר מדברים על ערכים חשובים, דווקא אז חובה עלינו להרחיב את זווית הראיה, לזהות ערכים אחרים, ולוודא שדרך הפעולה שלנו היא תוצאה של שקלול נכון ביניהם.

חצי אמת גרועה משקר, ונפנוף היסטרי בערך יחיד גרוע לעיתים מחוסר ערכים.



עוד בנושא:





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. מאמר חשוב מאוד  (ל”ת)


  2. הסיבה העיקרית היא הלובי החזק והעשיר של תעשיית הנשק