1. עמוד הבית
  2. יהדות
  3. מעגל השנה

השיעור השבועי של הרה"ג דוד יוסף - מנהגי ליל ראש השנה

שיעור ממורנו הרב דוד יוסף שליט"א מיום א' - ח אלול תשעט פרשת כי תצא • דברים שנשא מוה"ר שליט"א בענייני חובת השעה ומנהגי ראש השנה

הרב אריאל סגרון, י"ב אלול תשע"ט 12/09/2019 13:39

צפו בשיעור הרב דוד יוסף הרב דוד יוסף צילום: באדיבות המצלם

 

ראשית דברי הנני רואה לנכון לדבר בענין הבחירות שיתקיימו אי"ה בשבוע הבא. הניסיון מוכיח שבכל פעם שיש בחירות יש מחלוקת ופלגנות. "מפלגה" היא לשון "פילוג". ובשם ה'אדיאולוגיה' יש שמרשים לעצמם לדבר לשון הרע ורכילות והלבנת פנים והוצאת שם רע, ועוד. והמדובר הוא על כאלו שהם מתוך מחנה היראים. משלנו. כשכל אחד מחווה דעה ומדבר ובכך נכשלים באיסורים חמורים ביותר. לכן בבחירות הללו כל אחד יעשה כפי הוראת רבותיו וגדולי ישראל, אך להיזהר שלא לבוא לעבור על איסורי תורה כלשון הרע ורכילות, וכמובן והעיקר שבהם הוא הדיבור על גדולי ישראל ומנהיגי הדור, וכיו"ב.

בימים האחרונים גוברת ההשתלחות וההסתה של רשעים שונאי דת, בציבור החרדי, בצורה שלא תיאמן, עד כדי שבאחד מערוצי התקשורת ראיינו אחד ממפלגות השמאל, והמראיין הקריא לו קטע מעיתון שנאמר על הערבים, דברים בוטים וחריפים, עד כדי זעזוע. והמרואיין התקומם והשיב איך אפשר לומר דבר כזה?! והלא זו גזענות וכו', ותוך כדי דבריו אומר לו המראיין "רק שתדע שהכתבה התפרסמה מילה במילה כמו שהקראתי, רק שבמקום המילה 'ערבים' כתוב 'חרדים'..." כשהיו אלו מילים על ערבים הוא צעק ותקף, אך כהתברר שאמר אותם אחד מהמפלגה שלו על החרדים העדיף לשתוק.

וזהו מה שאנו רואים ברחובות העיר שממש התירו את דמינו, שמעתי שכבר בכמה מקומות היכו יהודים חרדים על עובדת היותם חרדים!!! יש כאן אנשים שמפיצים שנאה איומה בין הציבורים בארץ.

אולם ב"ה בכל רע יש טוב, ובבחירות הללו מחמת אותם שונאי הדת ועוכריה ששלחו את לשונם חסרת הרסן על שומרי התורה והמצוות, יש כנגדם התלכדות גדולה סביב הוראת רבותינו, התלכדות ואחדות של כל רבדי הציבור סביב המחנה עד כדי שאינני זוכר בחירות כאלו שיש בהם הכי פחות מחלוקת בציבור שלנו.

התחושה הזו שכל הקדוש והיקר לנו עומד למבחן, ואין איתנו יודע עד מה, וכל החיים התורניים נמצאים בסכנה, מציאות זו הביאה רבים מאיתנו להבנה שאין לנו דרך אחרת, וכמ"ש במרדכי היהודי נקהלו היהודים ועמוד על נפשם. וב"ה יתקיים גם ההמשך: ואיש לא עמד לפניהם \ בפניהם, בעז"ה.

אך זאת צריך לדעת שאין בידינו לעצום את עינינו ולא להיות מעורב במה שקורה סביבנו, ולהשתדל לעבוד מתוך אחדות לבבות. אין שום סיבה למחלוקת ב"ה. וכיום אני שומע רבים שלא הצביעו בעבר ודוקא כעת הם מתעוררים לעשות זאת.

ואאמו"ר מרן זצוק"ל היתה דעתו שחובה קדושה להצביע, והיה אומר שזו מצוה להצביע. אדם שמצביע והנציגים שהצביע להם עושים פעולות טובות ומצוות הוא נהיה שותף באותם המצוות.

וכך צריכה להיות ההסתכלות על כל הענין הזה, שזו זכות ומצוה קדושה, הרי מה אנחנו רוצים לעשות להחזיר עטרה ליושנה להרים את קרן התורה והיהדות, ב"ה.

כיום החשיבות להצביע חשובה והכרחית יותר מתמיד, להוכיח לכל שונאינו שאנחנו מאוחדים למען התורה והמצוות.

ויה"ר שנלך באהבה ואחוה לקיים את המוטל עלינו ויתקיים בנו הפסוק 'וגבר ישראל'. אכי"ר.

 

מנהגי ליל ראש השנה

נושאי  השיעור: מאכלים הנאכלים לסימנא מילתא | זהירות מתולעים בסימני החג | זמן אכילת הסימנים בסעודה | קדימות הברכות | 'יהי רצון' וברכת הנהנין | ברכת שהחיינו בקידוש יום ב' של ראש השנה | פרי חדש בראש השנה

  • סימנא טבא

איתא בגמרא בהוריות (יב.) ובכריתות (ו.) שאין מושחים את המלכים אלא סמוך למעיין כדי שתימשך מלכותם כמעיין. ומוכח שסימנא מילתא היא. ולפיכך נוהגים לאכול מיני אוכלים בראש השנה לסימן טוב לכל ימות השנה.

והמאכלים הכתובים בגמרא הם: רוביא, קרא, כרתי, סילקא, תמרים. ומנהג ישראל להוסיף עוד כמה מינים, מרן השלחן ערוך (סימן תקפג) כותב לאכול אף ראש כבש. והאשכנזים אוכלים ראש דג. והרמ"א מוסיף לאכול רימונים ותפוח בדבש.

מנהג ישראל העיקרי הם אלו השמונה דברים. חמישה שהם בגמרא ועוד שלושה שבש"ע והרמ"א. ובמהלך הדורות נוספו עוד מנהגים שונים, וכדלהלן.

  • ביאור סימני הגמרא

בגמרא כתוב לאכול רוביא. ורוביא זו יש כמה דעות מהי. אולם דעה רווחת היא בפוסקים שהיא מה שמכונה בלשון ערבי 'לוביא', והיא מין קטנית, שעועית לבנה עם כתם שחור על כל אחד מהם, והיא מצויה כיום.

וכרתי הוא "לוף". וסילקא הוא "תרד" הירוק והוא אינו הסלק האדום. וקרא זו דלעת.

  • בעיות כשרות בסימנים

וצריך לדעת שמנהג זה מוזכר בשני מקומות בש"ס. במסכת כריתות כתוב שחייב אדם "למיכל", ובמסכת הוריות כתוב שחייב אדם "למחזי" (לראות).

ולפי זה יש לומר שאם אחד אינו אוהב לאכול את הסימנים, יכול לאחוז את הסימנים בידו או להביט בהם, ולומר את ה'יהי רצון'.

וכמו כן אם יש חשש של תולעים בירקות או שאר בעיות בכשרות המאכלים, ודאי שעדיף שלא לאכול ויצא שכרו בהפסדו. ובמקום כך יאחז את ה'סימן' ויאמר את ה'יהי רצון'.

וכגון ה'לוביא' יש טריים ויש יבשים, ובשני הסוגים מצויים תולעים. ולכן מי שקונה את הלוביא כדאי שיפתח כל אחד ואחד מהם ויראה שנקיים מתולעים. ובסוג היבש, יש ועומדים כך הרבה זמן ומתליעים וכדאי לשרות את כולם בקערת מים ואלו שצפים על המים יש חלל בתוכם וצריך לבודקם מחשש תולעים.

וכן הכרתי והסילקא-תרד שצריך לקחת מהסוגים שהם ללא חשש תולעים. עדיין יש לשרותם במים וסבון. וכדאי לעשות כן גם כדי להוריד את חומרי הריסוס שהם סכנה לאוכלם.

וכמו כן התמרים שרוצים לאכלם שלמים צריך לדעת שאפשר ויש תולעים סמוך לגרעין וצריך לפתוח אחד אחד.   

אאמו"ר מרן זצוק"ל כשבזמנו לא היה את הירק ללא חשש תולעים היה לוקח כמות מהירק בידו ואומר את ה'יהי רצון' ולא היה אוכל מזה כלל.

  • שנהיה לראש ולא לזנב                  

ולגבי המנהג שכותב מרן השלחן ערוך לאכול ראש של כבש, כיון שלפני ראש השנה הביקוש לראש כבש גובר ולא תמיד אפשר להתגבר על עליו, לכן לפעמים באים כל מיני מכשולות. ומשום כך ברוב השנים אאמו"ר מרן זצוק"ל לא אכל ראש של כבש בראש השנה, אלא היה אומר את ה'יהי רצון' על בשר ראש של בקר ואותו היה אוכל. [וכמובן שלא היה אומר את הנוסח 'ותזכור לנו עקידתו ואילו של יצחק וכו'.]

האשכנזים נוהגים לאכול ראש של דג. ואומרים עליו גם 'יהי רצון שנפרה ונרבה כדגים'. והנה מרן החיד"א בברכי יוסף (סימן תקפג סק"ה) ובמחזיק ברכה (סק"ג) שלא לאכול דגים בראש השנה משום שבספר נחמיה (יג, טז) כתוב דג כך: "דאג". שהוא מלשון דאגה.

אולם כתבו האחרונים [ראה רוח חיים לרבי חיים פאלאג'י שם סק"ה וראה עוד כף החיים שם סק"ט] שאם חל ראש השנה בשבת ורגיל באכילת דגים בשבת שאין לחוש לזה.

וכמו כן אם אין בידו להשיג ראש של כבש יכול לקחת גם ראש של בקר או של תרנגול ולומר עליו את ה'יהי רצון'.

ובמהלך הדורות נוספו עוד מנהגים שונים כגון יש שנהגו לאכול ריאות. ויש שנהגו לאכול קישואים. ויש שנהגו לאכול גזר עם דלעת ואומרים עליו 'יהי רצון שתקרע רוע גזר דיננו. וכל אחד יעשה כמנהגו.

  • זמן אכילת הסימנים

בראשונים כתוב שצריך לאכול את הסימנים הללו בסעודה. והנה לאכול אותם לאחר הקידוש לפני נטילת ידים יש בזה בעיה בהלכה. שמצד אחד כשמברך ברכות הנהנין לפני הסעודה הוא יוצא ידי ספק של ברכות במהלך הסעודה.

אולם יש לנו כאן שמונה סימנים, וודאי שאי אפשר לאכול מעט מכל אחד ואחד מהם ושלא יצטברו לכזית. וממילא מכניס עצמו לספק ברכה אחרונה אם צריך לברך או לא.

  • ברכה אחרונה על הקידוש

אמנם בקידוש אין את הבעיה הזו, למרות ששותה רביעית יין, כיון שקידוש הוא צורך הסעודה.

ובאמת בליל פסח שמקדשים על היין בכוס הראשונה, ולאחר מכן אומרים את ההגדה על הכוס השניה, יש בזה מחלוקת ראשונים אם צריך לברך ברכה אחרונה על הכוס השניה. אך מרן השלחן ערוך פסק שלא לברך (סימן תעד).

ויסוד הספק הוא מה שאמרנו שהכוס של הקידוש הוא לצורך הסעודה, אך הכוס השניה איננה לצורך הסעודה והמתבקש לברך עליה ברכה אחרונה.

וכעין ספק זה נמצא באכילת הכרפס בליל הסדר, שמשום ספק בברכה אחרונה כותב מרן השלחן ערוך (סימן תעג ס"ו) לאכול פחות מכזית, למרות שדעת הרמב"ם (פרק ח מהלכות חמץ ומצה ה"ב) שצריך לאכול כזית, וממילא לדעת הרמב"ם אין אנו יוצאים ידי חובת אכילת כרפס, עם כל זאת רואים שעדיף כך מאשר להיכנס לספק ברכה אחרונה.

  • ברכה על ירקות מבושלים בסעודה

לפי האמור לעיל אומרים הראשונים לאכול את הסימנים בתוך הסעודה בכדי להימנע מלהיכנס לספיקות.

והטוב ביותר הוא שלאחר הקידוש ונטילת ידים יאכל כזית לחם, ועדיף שיאכל כביצה, ולאחר מכן יאכל את הסימנים הללו.

למרות שעדיין מידי מחלוקת לא יצאנו, שהנה לוביא שאוכלים אותה כשהיא מבושלת, ומשום כך לכאורה אין צריך לברך עליה בתוך הסעודה כיון שהדרך הוא ללפת בו את הפת, והרי לאחר שאכלו כבר את הלחם אין בדעתם לאכול עוד פת, יש בזה מחלוקת ראשונים אם צריך לברך על הלוביא הזו או לא.

דעת רש"י בברכות (מא: ד"ה מברך) שהדין שאין מברכין על ירקות מבושלים בסעודה הוא דין עיקר וטפל, ולפי שיטה זו אם גמר לאכול את העיקר, ונשאר רק הטפל לפניו צריך לברך עליו כיון שאין לו קשר לעיקר. ולפי זה צריך לברך על הלוביא בסעודה.

אולם דעת התוספות (שם ד"ה הלכתא) והריטב"א (שם) והרא"ה ועוד ראשונים, וכך פסק מרן בשלחן ערוך (סימן קעז ס"א וב') שעדיין שם סעודה עליו, ומשום כך אין לברך על הירקות הללו למרות שאין דעתו לאכול פת יותר.          

  • פירות שמברכים עליהם בסעודה    

ויש בסימנים עוד שלושה מיני פרות והם רימונים, תמרים, ותפוח בדבש. שהם מאכלים שאין מלפתין בהם את הפת ותמיד מברכין עליהם אף באמצע הסעודה.

והכלל בהלכה הוא שכשיש לפנינו שני מיני פרות העץ מקדימים לברך על אותו שהוא מין שבעה שנשתבחה בהם ארץ ישראל.

אמנם יש בזה מחלוקת בפוסקים, ודעת הרמב"ם (פרק ח מהלכות ברכות הלכה יא) שחביב קודם למין שבעה. אולם מרן בשלחן ערוך (סימן ריא ס"א) פוסק בסתם שמין שבעה קודם לחביב.

  • דבש הוא תמרים

כתוב בתורה (דברים ח, ח): ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש. והדבש, למדו חז"ל שהוא התמרים.

הגמרא מספרת באחד ששלח את שמשו להביא לו תמרים מהגג. ועלה שמשו אל הגג והנה אינו מוצא את התמרים עליהם דיבר אדונו והתעכב שם הרבה זמן עד שאדונו החליט שעולה אחריו לראות מה מעשיו, וכששאלו לפשר העיכוב, אמר לו שמשו שלחת אותי להביא תמרים ואינני רואה כאן ולו תמרה אחת הכל מלא דבש!!!

אמר לו האדון תכניס את ידך אל תוך העומק של החבית ושם תמצא את התמרים ששקעו מחמת כובדם.

היום אין לנו דבר כזה, אולם בעז"ה כשיבוא המשיח במהרה בימינו, וארץ ישראל תחזור לאיתנה הראשון, נזכה אף אנו לראות כך.

  • סדר אכילת שבעת המינים

והנה בפסוק של פירות ארץ ישראל מקדימים בברכה לפי הקורבה לתיבה "ארץ". והסדר הוא כך: זיתים, תמרים תאנים, ענבים, רימונים.

ואף אם יאמר אדם שחביב עליו ענבים יותר מזיתים, כבר פסק מרן השלחן ערוך הנ"ל שמין משבעת המינים קודם בברכתו אף על החביב.

ולפיכך, יש לומר שבליל ראש השנה יש לנו להקדים את התמרים על פני הרימונים ורק לאחר מכן לאכול את התפוח בדבש, ואין בזה כלל נידון של חביב.

  • בירור דעת מרן בהקדמת מין שבעה

אמנם מרן שם בשלחן ערוך בסעיף ב' כתב: ולהרמב"ם אם היה מין אחד חביב עליו ביותר וכו' בין שיש בהם ממין שבעה וכו' מקדים החביב באותה שעה. ע"ש. אולם יש לנו כלל שכשמרן כותב סתם הלכה, ולאחר מכן כותב את החולקים או יש אומרים, דעתו שהלכה היא כסתם.

אך הט"ז (סק"א) כותב שמרן לא הכריע בדבר, ואין מוכח לומר בדעתו שדוקא מין שבעה קודם. והפרי מגדים (במשבצות זהב סק"א) מבאר את דברי הט"ז, שלמרות שיש לנו את הכלל שסתם ויש בדברי מרן הלכה כסתם, עם כל זאת כיון שכאן מרן נקט לשון "ולהרמב"ם", ולא כהרגלו 'יש אומרים' או 'אבל להרמב"ם' וכיו"ב, מוכח שמרן עצמו לא ברירא ליה ולא הכריע בדבר.

והאמת שמצאתי בכמה מקומות בפרי מגדים שכך נוקט כסדר, שכשמרן כותב 'ולהרמב"ם' ואינו כותב 'אבל להרמב"ם' וכיו"ב משמע שלא ברירא ליה.

  • ממרן השלחן ערוך עצמו מוכח דלא כהפרי מגדים

אולם הבאתי הרבה ראיות מרבותינו הפוסקים האחרונים שאין אומרים בדעת מרן שהיה לו לומר 'אבל להרמב"ם', ואין מדייקים כך, ובנושא הזה בעיקר יש הוכחה גדולה בדעת מרן לא כן.

כתב מרן בסימן קס"ח (סעיף ד), שאם יש לפניו פת שעורין ופת כוסמין, מקדים לאכול את הפת שעורין משום שהיא מין שבעה למרות שהפת כוסמין היא פת יפה יותר.

והנה מקור הלכה זו הוא מהירושלמי (ברכות פ"ה ה"ה) שם כתוב שאם יש לפניו פת שעורין ופת כוסמין מקדים את הפת שעורין, ושואל שם מפני מה? והלא פת הכוסמין יפה הימנה. ועונה שם שהוא משום שהשעורין הוא מין שבעה והכוסמין אינו מין שבעה.

מוכח להדיא שדעת מרן היא שמין שבעה קודם לחביב. שהנה הוא מביא את הדין הזה בסתם ולא מביא את החולקים עליו כלל. [וראה בענין זה בהלכה ברורה ח"ח סימן קסח בבירור הלכה סק"ז.]

ולפי כל האמור מסקנת הדברים היא שיש להקדים ולברך בורא פרי העץ על התמרים, וברכה זו פוטרת את כל השאר.

  • להקדים את ה'יהי רצון' או ברכת הנהנין

על פירות אלו שצריך לברך עליהן את ברכת הנהנין בתוך הסעודה, יש לדון מתי יברך את ברכת הנהנין ומתי יאמר את ה'יהי רצון'.

אם יברך את ברכת הנהנין, ולפני האכילה יאמר 'יהי רצון', אמנם מעיקר הדין אינו נחשב להפסק כיון שהוא מענין האכילה, אך ודאי שלכתחילה אינו ראוי לעשות כן, כיון שיש לסמוך את האכילה ככל הניתן לברכה.

ולעשות להיפך, דהיינו לומר תחילה 'יהי רצון' ולאחר מכן לברך ברכת הנהנין, יש לומר שאין ראוי לנהוג כך משום ש'יהי רצון' הוא בקשה פרטית שלנו, ולאחר מכן אנחנו רוצים לברך את ברכת הנהנין שהיא לכבוד הקב"ה, ולא ראוי להקדים את צרכינו לכבוד השי"ת. לכן ודאי שאין זה טוב לעשות כן.

לכן הראוי ביותר הוא לברך את ברכת הנהנין על תמרה אחת ולאכול, ולאחר מכן יקח תמרה שניה ויאמר עליה את ה'יהי רצון'.

וכמו כן לכתחילה עדיף שיברך את ברכת הנהנין על פרי שלם, ובתמרים שצריך לפותחם כדי לבדוק אותם בתוכם, יש לפתוח אך להשאירם מחוברים מעט ונחשבים שלמים.

  • לא להקדים צרכינו לצרכי שמים

הענין הזה להקדים את צרכי שמים לצרכינו נמצא בדומה לזה לגבי המנהג לומר "לחיים" כששותים יין. שמן הראוי הוא שלא יאמר 'לחיים' לפני שבירך הגפן [מלבד בקידוש שכך הוא נוסח הברכה] כיון שהוא מקדים את צרכיו לברכה, לכן שיברך הגפן וישתה מעט, ואחר כך יאמר 'לחיים' כנהוג.

וכן כתוב בספר שיירי כנסת הגדולה (סימן קעד הגהת הטור סק"ב) על המנהג שנהגו שמי שמתעטש אומרים לו 'חיים טובים', והוא אומר 'יוסיפו לך שנות חיים'. והסיבה שנוהגים כן משום שפעם מי שהיה מתעטש היה מת מיד. ואומר המתעטש גם 'לישועתך קויתי ה''.

אם כן, כותב בעל הכנסת הגדולה שהמתעטש לא יאמר 'יוסיפו לך שנות חיים' לפני שיאמר 'לישועתך קויתי ה'', כדי שלא יקדים את ברכת חבירו בשר ודם לברכת ה'.

  • הוכחה מהתורה לדברי הכנסת הגדולה

ועוד רואים כן אצל מלכי צדק שכתוב (בראשית יח, יד): ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון. ודרשו חז"ל (נדרים לב:): הוא כהן ואין זרעו כהן. והרי מלכי צדק היה תלמיד חכם, הוא היה שם בן נח, ומפני מה איבד את הכהונה לזרעו אחריו?!

והוא משום שאמר (בראשית יד, כ-כא): ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ. וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך וכו'. ואיך הקדים את ברכת אברהם לברכת הקב"ה.

ואילו אצל יעקב אבינו כשבירך את מנשה ואפרים אמר (בראשית מח, טו,טז): האלהים אשר התהלכו אבתי לפניו אברהם ויצחק האלהים הרעה אתי מעודי עד היום הזה. המלאך הגאל אתי מכל רע יברך את הנערים וכו'. הקדים את ברכת ה' לברכת הנערים.

כל דבר קטן שאנו עושים לכבודו של הקב"ה הוא ענין גדול מאוד. חז"ל מספרים שנבוכדנצאר הרשע זכה להיות מלך הרבה שנים, וגם בנו ונכדו היו אחריו מלכים. ביחד היו מלכים שבעים שנה מסוף העולם ועד סופו. נכדו היה בלשצאר המלך וכשהוא נהרג הפרסים התגברו על הבבלים ובכך תמה מלכות בבל בכל העולם.

והסיבה שזכה לכך היא משום שכשחזקיה המלך היה חי הקב"ה שלח אליו על ידי ישעיה הנביא: צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וגו'. ודרשו חז"ל מת אתה: בעולם הזה. ולא תחיה: לעולם הבא. וכל כך למה משום שלא עסק בפריה ורביה, ושם הגמרא מאריכה בויכוח בין חזקיהו לישעיהו. עד שחזקיהו אמר לישעיה "בן אמוץ כלה נבואתך וצא, כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים".

ואבי אבא הזה הוא יהושפט שיצא למלחמה יחד עם אחאב, ויהושפט היה צדיק אולם אחאב היה רשע, עוכר ישראל, והם נלחמו מול מלך ארם שהוא שם לעצמו מטרה להרוג את אחאב בכל מחיר שידרש ממנו. ולבסוף אחד מהחיילים ירה חץ לתומו והחץ פגע באחאב ומת במקום.

לאחר שמת החיילים נתאספו סביב המלך יהושפט, והאויבים הבינו ששם המלך נמצא, והם חשבו שאחאב שם כיון שלא ידעו שהוא מת, ולבסוף הצליחו להגיע אליו ותפסו אותו חי, ורצו להורגו, לקחו את החרב ובאו לשסף את ראשו.

באותו רגע יהושפט צעק "שמע ישראל", מיד כששמע זאת מלך ארם אמר לחייליו לא להורגו, כיון שאחאב לא היה אומר שמע ישראל!!

באותו זמן אמר יהושפט "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים". אומרת הגמרא שחזקיהו היסב פניו אל הקיר [וכתוב דהיינו מקירות ליבו] ויתפלל אל ה' ונענו לו מן השמים והוסיפו על חייו עוד חמש עשרה שנה. וכדי להראות לחזקיהו שהקב"ה סלח לו, נעשה לו מופת שהשמש חזרה אחורנית.

באותו הזמן היה נבוכנדצאר המזכיר של מלך אשור, ומלך אשור היה נוהג לישון בצהרים וכשקם ראה שעדיין יום והחל לכעוס על המשרתים שלא העירו אותו בזמן, והם לא ידעו מה להשיב לו שהרי השמש חזרה אחורנית. וחקרו ודרשו מחמת מה נעשה כדבר הזה עד שהתברר שהוא בגלל חזקיהו, והמלך ציווה לכתוב איגרת לחזקיהו המלך ושלח אליו משלחת מכובדת עם האגרת.

ונבוכדנצאר שהיה המזכיר של המלך הביט באגרת וראה שמזכירים שלום לחזקיהו לפני שכותבים שלום לקב"ה, והדבר חרה לו, שהלא אין זה דרך ארץ לעשות כך, ומלך אשור הסכים, ואומרים חז"ל שנבוכדנצאר פסע שלוש פסיעות בכדי שישנו את האגרת הזו.

ובזכות אותם שלוש פסיעות זכה לשלושה דורות של מלכות מסוף העולם ועד סופו.

רואים כמה כל דבר קטן שעושים למען כבוד שמים הוא ענין גדול וכמה השכר על זה. כמה פעמים ביום אנו עושים שלוש פסיעות למען כבוד ה', וכמה שכר טמון על זה.

  • מנהג מרן זצוק"ל בסדר הסימנים     

יש בסידורים מנהגים שונים בסדר הסימנים שבליל ראש השנה. ורובם הוא על פי דעת הבן איש חי (ש"א פרשת נצבים). אולם אאמו"ר מרן זצוק"ל לא היה נוהג כך, אלא מיד לאחר שאכל כביצה לחם לאחר ברכת המוציא, היה אוכל את הפירות תחילה, התמרים והרימונים וכו', ולאחר מכן אכל את כל הסימנים המבושלים.

  • ברכת שהחיינו בקידוש

המנהג הוא לברך בכל החגים ברכת שהחיינו, וגם בראש השנה נהגו כן לברך שהחיינו בקידוש. והנה בחוץ לארץ שנוהגים לעשות שני ימים טובים של גלויות מברכים שהחיינו בשני הימים, משום שכשחכמים תקנו את יום טוב שני, תיקנו שהם יהיו שווים לכל דבריהם. והסיבה שאם נאמר בכל דבר שיש ספק יבואו לזלזל בו ולכן החמירו בו כולי האי.

אולם בראש השנה שגם בארץ ישראל עושים שני ימים טובים, יש מחלוקת גדולה בין הראשונים אם מברכים שהחיינו גם ביום השני או לא.

שהנה שני ימי ראש השנה הם כיומא אריכתא וכיון שבירך ביום הראשון לכאורה די בזה.

והנה יש כמה דינים שספק זה שייך בהם, כגון ביצה שנולדה ביום א' של ראש השנה אסורה ביום השני, כיון שהיא נחשבת כנולדה ביום טוב ממש, אולם ביצה שנולדה ביום טוב א' של גלויות מותרת ביום השני מספק, שמא יום א' הוא יום טוב ויום השני הוא לא יום טוב, ואם היום השני הוא יום טוב אם כן הביצה לא נולדה ביום טוב. ויש עוד דינים כיו"ב, ובכל נוהגים בראש השנה שהוא כיומא אריכתא.

ולגבי ברכת שהחיינו פסק מרן השלחן ערוך (סימן תר ס"ב) שיניח לפניו בשעת הקידוש פרי חדש, והרמ"א כותב או ילבש בגד חדש, ויברך שהחיינו. ויכוון עליהם מספק. [וראה בספר תורת המועדים על ימים נוראים סימן ד אות יא בביאורים וציונים ביאור הדברים לאורך ולרוחב.]

  • כשאין לו בגד או פרי חדש

 מרן השלחן ערוך מוסיף שם שגם אם אין לו פרי או בגד חדש בכל זאת יברך שהחיינו.

ויש על כך קושיא גדולה בדברי האחרונים, שהנה אם אינו חייב בברכת שהחיינו על הקידוש, בברכתו שהחיינו על הבגד או על הפרי עושה הפסק בין ברכת הקידוש לשתיית הכוס, ומאידך אם חייב בברכת שהחיינו משום מה צריך הוא לפרי או לבגד חדש.

ומפני כך הכריעו האחרונים שדעת מרן השלחן ערוך היא שצריך לברך שהחיינו אף ביום השני של ראש השנה, ורק כדי לצאת ידי חובה לכולי עלמא כתב שיניח פרי או בגד חדש, ועדיף שיעשה הפסק מאשר ברכה לבטלה.

ולדעת רבינו האר"י ז"ל (שער הכוונות דף צ ע"א) אין שום צורך בפרי חדש, ואפשר לברך שהחיינו לכתחילה בלילה השני של ראש השנה.

  • שהחיינו על מיץ ענבים

והמגן אברהם (שם) כתב שיש אפשרות שלא להיכנס לספק והיא שיקח ענבים לפרי חדש ויסחט אותם, והמיץ ענבים היוצא מהם מקדש עליו ומברך שהחיינו ואין בזה כל חשש של הפסק ויוצא יד"ח כו"ע לכתחילה.

אולם כותב המגן אברהם שאין לעשות כן אם יש לו יין ישן, שהרי אם יש לו יין ישן צריך לברך על היין הישן, שהוא הידור מצוה יותר, ואין לו לקחת את היין הפחות יותר לקידוש בשביל ברכת שהחיינו.

ומתוך נלמד הלכה לגבי אם יש לפניו פרי שהוא מין שבעה, ויש לפניו פרי שאינו ממין שבעה אך הוא צריך לברך עליו שהחיינו. שאין לו להקדים את הפרי של השהחיינו לפני הפרי של מין שבעה, כיון שאין לפרי שחייב בשהחיינו מעלה יותר גדולה.

אמנם יודע אני שאאמו"ר מרן זצוק"ל מביא בחזון עובדיה בשם אחד מחכמי דורנו שבמקרה כזה מברכים על הפרי שהחיינו והוא קודם לפרי שהוא מין שבעה. ואני איני מבין למה כך, והלא אין בברכת שהחיינו בכדי לתת מעלה יותר בפרי עצמו.

ומהמגן אברהם מוכח כאמור. וכן הדין צריך לומר כשיש לפניו פרי שהוא חביב ופרי שהוא חדש וצריך לברך עליו שהחיינו שמקדים את החביב. וכמו שנתבאר.

הלכה למעשה:

  • אם אינו אוהב לאכול את הסימנים, יכול לאוחזם הסימנים בידו או להביט בהם, ולומר את ה'יהי רצון'. (אות ג)
  • וכמו כן אם יש חשש של תולעים בירקות או שאר בעיות בכשרות המאכלים, עדיף שלא לאכול שלא יצא שכרו בהפסדו. ובמקום כך יאחז את ה'סימן' ויאמר את ה'יהי רצון'. (שם)
  • זמן אכילת הסימנים הראוי ביותר הוא לאחר הקידוש ונטילת ידים ובציעת הפת ואכילת כזית או כביצה פת שאז עושים את הסימנים. (אות ז) וכך נהג אאמו"ר מרן זצוק"ל. (אות יז)
  • כשיש לפניו שני מיני פירות כשאחד הוא ממין שבעה והשני חביב יש להקדים את אותו שהוא ממין שבעה ולברך עליו ראשון. (אות יב)
  • הראוי הוא לברך ברכת הנהנין על התמר הראשון ולאוכלו. ולאחר מכן לקחת תמר אחר ולומר עליו את ה'יהי רצון'. (אות יג)
  • וכן ראוי שגם כשבודק את התמרים מחשש תולעים להשאירם מחוברים שיהיו כעין שלמים כיון שיש כך הידור מצוה לברך על פרי שלם. (שם)
  • לכתחילה צריך שיהיה לפניו בקידוש של יום טוב שני של ראש השנה פרי או בגד חדש ולברך שהחיינו בקידוש ולכוון עליהם. אולם אם אין לו ואין בהישג ידו יכול לברך שהחיינו גם בלעדיהם. (אות יז)
  • אם יש על השלחן בשעת הקידוש כמה מיני פירות חדשים כדאי שיניחו רק אחד ואת השאר יסלקו כדי שיוכלו לברך עליהם שהחיינו בנפרד.     





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. מורי ורבי!!!!!!  (ל”ת)

    דוד

  2. חזק ברוך לרב הגאון  (ל”ת)

    חזי