1. עמוד הבית
  2. משפט ופלילים
  3. משפט

המדינה דורשת דיון חוזר לשוטר: סוטה מהלכות קודמות

המדינה מבקשת מבג"ץ דיון נוסף בהחלטתו לחייב את היועמ"ש להעמיד לדין שוטר שהתיק נגדו נסגר • העותרים טוענים כי דעת הרוב שגתה בניתוח החלטת מח"ש והחלטת היועץ המשפטי לממשלה בערר, וטעות זו בניתוח גם הביאה למסקנות חריפות בעלות השלכות רוחב

קובי עוזיאלי, ט"ז חשון תש"פ 14/11/2019 11:43

שבועיים אחרי סגירת התיק שוטר מג"ב. אילוסטרציה שוטר מג"ב. אילוסטרציה צילום: Wisam Hashlamoun/Flash90

המדינה הגישה לבג"ץ בקשה לקיים דיון נוסף, בהרכב מורחב של שופטים, בפסק דינו מלפני כשבועיים שבו החליט, בדעת רוב, להורות ליועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין שוטר בגין ירי שביצע במהלך פעילות משטרתית מבצעית, אשר גרם למותו של חיר חמדאן המנוח. על הבקשה חתומים פרקליט המדינה, שי ניצן, ומנהל מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, ענר הלמן. המדינה מבקשת שבדיון הנוסף יאמץ בית המשפט את עמדתו של השופט נעם סולברג, שהיה בדעת מיעוט בפסק הדין, וסבר שדעת הרוב "משנה סדרי בראשית".

לעמדת המדינה, פסק דינם של שופטי הרוב (עופר גרוסקופף וג'ורג' קרא) סוטה מהלכות קודמות - לרבות כאלה שנקבעו בהרכבים מורחבים, וכולל שורה ארוכה של קביעות אשר מצדיקות דיון נוסף בהרכב מורחב של בית המשפט, כל אחת לבדה, לא כל שכן בהצטברותן, שכן הן יצרו הלכה קשה, חדשה וחשובה, שבין היתר יש בה כדי להביא להעמדה לדין של שוטרים ואנשי כוחות הביטחון רק בשל מראית עין, גם אם התביעה סבורה שאין די ראיות נגדם, ואף עלולה ליצור "אפקט מצנן" אשר סופו להרתיע את כוחות הביטחון והמשטרה מהפעלת כוח, גם כאשר הדבר מוצדק והכרחי במסגרת פעילות מבצעית.

ראשית, נאמר בבקשה לדיון נוסף, פסק הדין קובע הלכה חדשה וקשה בנוגע לאמת המידה להגשת כתב אישום, ובתמצית, הוא קובע כי יש לחייב את התביעה להגיש כתבי אישום במקרי גבול מורכבים, אף מקום בו לא השתכנע התובע כי קיים סיכוי סביר להרשעה. לקביעה זו השלכות קשות הן במישור המשפטי – לנוכח שינוי אמת המידה המהותית להגשת כתבי אישום; והן במישור המערכתי, שכן היא משנה את נקודת האיזון וחלוקת התפקידים הקיימת בין מערך התביעה ובראשו היועץ המשפטי לממשלה ובין בית המשפט הדן בפלילים, בכל הנוגע להחלטה האם להעמיד אדם לדין פלילי.

על פי פסק הדין, אם עסקינן ב"מקרה גבול" או במקרה "מורכב", עשוי אדם למצוא עצמו מועמד לדין אף אם אין לשיטת התביעה תשתית ראייתית הולמת נגדו, והתביעה עשויה למצוא עצמה מנהלת הליך פלילי נגד נאשם, אף אם לא הגיעה למסקנה כי מדובר בהליך שיש תשתית מספקת לנהלו. זאת אין לקבל. אין להלום מצב שבו אדם יועמד לדין פלילי, על כל ההשלכות הכרוכות בכך, על אף שהתובע סבור כי אין סיכוי סביר להרשעתו.

המדינה סבורה כי קביעות אלה של שופטי הרוב, מהוות הלכה חדשה וקשה ביותר. לנוכח דעת הרוב ושינוי אמת המידה המהותית ביחס להגשת כתב אישום, מצווה התביעה – על פי דעת הרוב, במקרי גבול ובמקרים מורכבים – שלא להחליט אם יש הצדקה להגיש כתב אישום, ואם יש במקרים אלה סיכוי סביר להרשעה – שהוא המבחן שמשמש מזה שנות דור בנדון. במקום זאת, עליה להעביר את ההכרעה בתיק לבית המשפט הדן בפלילים, למען יתקיים "הליך שיפוטי פומבי, מקיף, אובייקטיבי", כלשון השופטים. והרי מלאכה זו, דווקא במקרים המורכבים, היא לחם חוקה של התביעה ולב תפקידה. כידוע, העמדתו של אדם לדין פלילי היא מעשה שלטוני, המסור לתביעה הכללית. לעומת זאת, שפיטתו של אדם, לאחר העמדתו לדין, ולאחר שהתביעה גיבשה עמדתה כי יש סיכוי סביר להרשעתו, היא מלאכת בית המשפט הדן בפלילים. קביעת דעת הרוב משנה את נקודת האיזון אשר הייתה קיימת עד היום, בכל הנוגע למקרים מורכבים, וחותרת תחת מושכלות יסוד ביחס לתפקיד התביעה ואופיו של ההליך השיפוטי הפלילי.

שנית, קושי נוסף ודרמטי בהקשר קרוב לאמור נעוץ בקביעות שיש בדעת הרוב ביחס לקבלת החלטות ע"י ראשי התביעה הכללית בנוגע להעמדה לדין של שוטרים וגורמי אכיפה אחרים. השופט גרוסקופף התייחס בפסק דינו לקיומה של "מראית עין" לכאורה של ניגוד עניינים מובנה בהחלטות בדבר העמדה לדין של גורמי אכיפה במקרים גבוליים. לשיטתו, שיקול זה מחייב את רשויות התביעה להימנע מקבלת החלטה שלא להעמיד לדין שוטרים וגורמי אכיפה אחרים במקרים גבוליים, בשל "הקירבה המוסדית" ביניהם. לפיכך, לשיטתו, במקרים שכאלה על התביעה להעביר את הנושא להכרעה של בית המשפט הפלילי בדרך של הגשת כתב אישום.

המדינה סבורה כי קביעות אלה מובילות לתוצאה קשה בכמה מישורים מרכזיים:

במישור אמת המידה המהותית להגשת כתב אישום - קביעה זו תוביל בהכרח להגשת כתבי אישום גם כאשר התביעה לא משוכנעת כי עליה להגיש כתב אישום. זאת, אך בשל החשש מ"מראית העין".

במישור של זכויות חשודים - ככל שתיושם הלכה זו, תיגרם פגיעה קשה בזכויות חשודים, שיועמדו לדין רק משום היותם חלק מגורמי האכיפה, כדי למנוע את אותה "מראית עין", ולמרות שאין שום נימוק מהותי להעמדתם לדין.

במישור השוויון - הלכה זו גם פוגעת קשות בשוויון, שכן חשוד הנמנה על רשות אכיפה יועמד לדין, בשעה שמקבילו, חשוד שאינו נמנה עליה, לא יועמד לדין בנסיבות זהות.

במישור המוסדי והמערכתי - קביעות אלה מובילות להפקעת סמכותה של הפרקליטות בסוגיות הבאות לפתחה ביחס לשוטרים ובעלי תפקידים אחרים ברשויות האכיפה, וריקון מתוכן, הלכה למעשה, של תפקידן דווקא בנקודות הגבול שבהן נדרשת המקצועיות היתירה בבחינה דקדקנית של הראיות.

במישור ההצהרתי - יש בקביעות אלה כדי לשחוק את אמון הציבור ביחס להחלטות התביעה הנוגעות לאנשי רשויות האכיפה, וכן בנוגע לאישי ציבור, פקידים, נבחרי ציבור – שלכאורה, לגבי כולם קיימת אותה בעייתיות של "מראית עין".

שלישית, פסק הדין סוטה ממושכלות יסוד של מלאכת התביעה בכל הנוגע לאמת המידה להעמדת אדם לדין, שכן הלכה למעשה הוא כורך בין שאלת "דיות הראיות" לבין שאלת "העניין לציבור", בניגוד להלכה הפסוקה וללשון החוק. קריאת פסק הדין מעלה כי, הלכה למעשה, לגבי מקרים מורכבים, כרכו שופטי הרוב את שני השלבים יחד, כך ששאלת האינטרס הציבורי נבחנה לצד בחינת הראיות, והשליכה על התוצאה האופרטיבית בנסיבות העניין. לא זו אף זו, שאלת האינטרס הציבורי נבחנה על ידי שופטי הרוב כחלק מהנמקתם מדוע יש להעמיד את השוטר לדין (היינו, כנימוק פוזיטיבי להעמדה לדין), ולא כפי שעולה מלשון החוק, מהפסיקה ומהנחיית פרקליט המדינה הרלוונטית – כנימוק להימנעות מהעמדה לדין, על אף קיום תשתית ראייתית, בנסיבות המצדיקות זאת. המדינה סבורה, כי פסק דין מושא הבקשה עלול ליצור "אפקט מצנן" אשר סופו להרתיע את כוחות הביטחון והמשטרה מהפעלת כוח, גם כאשר הדבר מוצדק והכרחי במסגרת פעילות מבצעית.

רביעית, פסק הדין סוטה מפסיקה ענפה של בית המשפט, שקבעה אמת מידה מצמצמת ביותר להתערבות בשיקול דעתו של היועמ"ש בהחלטה אם התגבשה תשתית ראייתית להעמדת אדם לדין, וחורג מדפוס הביקורת השיפוטית המקובל שעוגן ע"י בית המשפט העליון בהרכב מורחב: בית המשפט בחר לעיין בחומר הראיות, ואף ניתח את חומר הראיות שנאסף במח"ש ניתוח דקדקני, והחליף את שיקול דעתן של רשויות התביעה לגבי איכות החומר בשיקול דעתו שלו, וזאת בניגוד לפסיקה המקובלת שניתנה בהרכב מורחב.

חמישית, דעת הרוב סוטה מדפוס הביקורת השיפוטית המקובל בכל הנוגע לסעד החריג שניתן – בכך שהצו המוחלט כולל הוראה בדבר העמדתו של החשוד לדין, למרות שהוא כלל לא נחקר באזהרה, וזאת להבדיל ממתן צו להשלמת חקירה ע"י חקירת החשוד באזהרה ומתן צו לשקילה מחודשת של ההחלטה לאחר מכן.

שישית, העותרים טוענים כי דעת הרוב שגתה בניתוח החלטת מח"ש והחלטת היועץ המשפטי לממשלה בערר, וטעות זו בניתוח גם הביאה למסקנות חריפות בעלות השלכות רוחב.





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.