ואלס עם גליס

זה קרה בבין הזמנים הנוכחי. ארגון 'צהר', לא הרבני הדתי-לאומי, אלא החסידי הבעלזאי, הרים את הכפפה וכינס מאות מאברכי החסידות לקעמפ חסידי, שנמשך ארבעה ימים.

למי מבין הקוראים שפוקח עיניים בתמיהה, צריך להזכיר, כי רק לפני למעלה מעשור, הרימו רבים גבה לנוכח יוזמות הקעמפים בישיבות הגדולות. כינו זאת קייטנה לבחורים, זלזלו בתועלת שתצמח מכך. מאז ועד היום, הפכו הקעמפים הישיבתיים לנכסי צאן ברזל ולא רק בגלל הסימפוזיונים שמזינים בשבועות שאחרי את מדורי העיתונים ומלבים את יצרי הנציגים החרדים.

מי שנתן את ברכתו ותמיכתו למהלך, הינו האיש אשר על העדה, כ"ק מרן האדמו"ר מבעלזא. כבר הורגלנו בהנחיות חדשניות שיוצאות מבית-המדרש הבעלזאי וניחנות בראייה ארוכת טווח.

הצדדים הרוחניים שמורים בחדרי ליבו של 'הבעלזער-רוב'. בכל הנוגע לפן הארצי יותר, דומה שאין צורך להרחיב: הכותרות השחורות של בין הזמנים בשנים האחרונות, לא הבחינו בין אברכים לבחורים. אלו גם אלו, נמצאו מחולצים בעיתות ליל, סובלים ממצוקת מים, טובעים בגלים שוצפים ועוד שאר כותרות, שרק ניתן לקוות שלא נשוב לראותם.

התרבות החרדית, שאנו כה גאים בה ומצפים שאחרים ידבקו בה, לוקה בחסר דווקא בימי בין הזמנים. הטיילנים החרדים, לוקים משום מה בחוסר אחריות משווע. זוהי היציאה מהמסגרת שנותנת את אותותיה, ואולי, במידה רבה אף יותר, זו האלטרנטיבה התרבותית המיושבת (תרתי משמע), שכמעט ולא הייתה קיימת עד כה.

הקעמפים הישיבתיים, כמו גם החידוש הבעלזאי האחרון, מהווים חלק בלתי נפרד מתובנה שהולכת ונטמעת ולפיה, יש לספק לציבור החרדי תרבות פנאי כשרה למהדרין הדרושה לו.

דירה להשכיר

המשבר הכלכלי העולמי, שלא פוסח על הציבור החרדי, נתן השנה את אותותיו גם בחופשת בין הזמנים הנוכחית. סיור קצר בריכוזים החרדיים השונים בערי ישראל, גילה מציאות עגומה של חופשה בהמתנה.

השכרת הדירות בימי בין הזמנים של אב, הפכה למקור פרנסה מחד וכר נוח לחופשה מאידך, עבור אלפי משפחות חרדיות בכל רחבי הארץ.

אין פתרון אידיאלי מזה. על אחת כמה וכמה כשהאלטרנטיבות הן, לשלם הון עבור חדר צפוף במלון דחוס או להרחיק נדוד לפאתי יישובים צפוניים ולגלות שהצימר המפנק, הוא לא יותר ממחסן מט ליפול, שמברז המקלחת שלו יוצא זרזיף מים שניתן להתקלח בו בדוחק, גם בתשעת הימים.

במציאות שכזאת, הפכה השכרת הדירות לפתרון חופשה אלטרנטיבי. באשדוד הדרומית, כמו בחיפה הצפונית, נמצאו נופשים רבים, בעיקר תושבי המרכז, שניאותו לשלם טבין ותקילין עבור שכירת דירה מרווחת בעיר לשבוע ימים. המשכירים ארזו את מיטלטליהם, היגרו לבית השוויגער בבני-ברק ובירושלים ועשו קופה קטנה, בעוד השוכרים נהנים מנופש באווירה חרדית במחירים שהאוברדרפט יכול לשאת.

אלא שבשנה הנוכחית, משכלתה הפרוטה מן הכיס, נרשמה גם ירידה משמעותית בביקושי הדירות. כשאברך הכולל מסיים את זמן קיץ בפיגור של כמה חודשי משכורת ומעייניו נתונים לכיסוי הגירעון השוטף, הראש לא נתון להוצאות חריגות עבור שכירת דירה לימי החופשה.

כך מצאו עצמן מאות רבות של משפחות חרדיות שהורגלו לנפוש עצמאית בימי בין הזמנים, נותרות בבתיהן. ולך תעסיק גדוד שלם של ילדים, שמגרדים את הקירות מחוסר תעסוקה ומשווים בכל רגע נתון את החופשה הנוכחית, לפגרה המהנה יותר דאשתקד.

האלטרנטיבה שנוצרה ל''השכרה', הינה 'החלפה'. בריכוזים החרדיים, נמצאו כאלו שהחליפו דירות בין צפון לדרום למספר ימים. באופן טבעי לא נמצאו קופצים רבים על המציאה. שהרי לא כל מי שמעוניין להתארח, נאות גם לארח.

התמזל מזלם של תושבי אשדוד והמשבר הכלכלי בא להם, לאחר מהפך פוליטי מקומי. ערב הבחירות האחרונות, תחת מתקפת הרקטות על העיר, סיירנו עם ראש העירייה הנכנס, ד"ר יחיאל לסרי, בריכוזים החרדיים בעיר ושמענו מפיו הבטחות למכביר בכל הנוגע לדאגה לצרכי הציבור החרדי בעיר.

קיטלגנו זאת אז ביחד עם הבטחות אינספור שנשמעות כל העת מפיהם של נבחרי ציבור התלויים בקולות הציבור החרדי. אלא שבין הזמנים הנוכחי מגלה שלסרי אינו מסתפק רק בשיחה נאה וכי לשם שינוי מבורך בנוף הפוליטי המוניציפאלי, הוא נאה דורש ונאה גם מקיים. "על מה אתם אומרים לי תודה? זה מגיע לכם", השיב לסרי לתושבים חרדים שהביעו את תודתם, כשביקר בלונה-פארק שמומן על ידי העירייה.

על שטף אירועי התרבות שנפלו על תושבי אשדוד, למדו התושבים החרדים בעיר באמצעות חוברת כרומו מהודרת שחולקה בתחילת החופשה בדיוור ישיר בריכוזים החרדיים בעיר. המוטו היה פשוט: שלל אירועים לכל בני המשפחה, במחיר השווה לכל נפש.

היו שם פעילויות לנשים, לנערות ולילדות, כמו גם לגברים, לבני נוער ולילדים: מופעים, הצגות, הקרנות, תערוכות ותיאטרוני בובות. בצד כל אלה, מצאנו טיולים לפארקים וסיורים מאורגנים במרכזי מבקרים, והכל – ואין זה מובן מאליו - תחת פיקוח על התכנים ובהקפדה מלאה על טהרת הצניעות. התרבות החרדית שמתפתחת ומתמקצעת בשנים האחרונות, תחת עינו הפקוחה של מדור זה, הגיעה גם למחוזות הדרום.

כמעט ולא נמצא תחום שלא כוסה, כמעט ולא נותר חוג שלא בא על סיפוקו בתרבות הפנאי הייחודית לו. אפילו מקומה של הפייטנות המזרחית לא נפקד בהופעת הפייטן משה חבושה. כן כן, אותו פייטן שבמודעות הרחוב בירושלים כונה על ידי פעילי טוהר המחנה "ח-בושה", בגין הופעה מעורבת בתיאטרון ירושלים. מסתבר, שהסנכרון בין פעילי אגודות הפיקוח של הרבנים שפרונוביץ וראז'מינסקי, טעון שיפור.

גם כאן, באווירת החדשנות הבעלזאית, נעשה ניסיון לספק תרבות פנאי ייחודית לאברכי הכוללים. הסימפוזיונים שהיו עד היום לחם חוקם של הקעמפים לבחורי הישיבות, הגיעו גם לבעלי המשפחות. מאות כרטיסים נמכרו לסימפוזיון שהיה אמור להתקיים בעיר, כתרבות פנאי אברכית. איך קראו לזה בפרסום הרשמי? "סימפוזיון הנבחרים – פאנל שלוחי דרבנן שליט"א, המייצגים נאמנה את היהדות החרדית על כל רבדיה. שיח ציבורי, דין ודברים ניתוח סוגיות אקטואליות".

בהתחשב בעובדה שהאמרגן הראשי, סגן ראש העיר, מרדכי ליברמן, הממונה על האגף לתרבות תורנית, הינו חסיד גור, סביר להניח שאת שמואל חיים פפנהיים, איש העדה החרדית שלא מהסס מלאזכר את בחירתו של ברקת בירושלים, על רקע מלחמות השבת בעיר, איש לא תכנן להזמין.

האירוע עצמו אגב, לא יצא לבסוף אל הפועל. הגוראי והליטאי שהוזמנו סירבו בנימוס, האחד מפאת חוסר עניין והאחר מפאת חוסר זמן. אולי בשנה הבאה, באווירה פנים-חרדית מטוהרת יותר, תחת שרביטו של המנחה מקרב הלבבות, אבא טורצקי, יתאפשר לנהל קרב מיקרופונים תרבותי בין ליטאי לגוראי ולא רק במתחמים ההרמטיים של הישיבות הליטאיות.

הרוצה להחכים, ידרים

לפעמים, כדי להמחיש את עוצמת הפעילות של הנציגות המקומית, צריך להשוות. לערוך הקבלה פשוטה בין עיר לעיר, על מנת לדעת מי מנציגינו פועל להאדרת שמו האישי ומי באמת עושה למען האזרח הקטן.

עין לציון צופיה. שמנו פעמינו לירושלים, העיר ממנה יצאה בשורת תרבות הפנאי החרדית לראשונה. בעבר דיווחנו על כך והצבענו על המגמה המבורכת, אלא שהשנה דומה כי דווקא שם, נרשמה נסיגה לאחור.

מעל דפי אחד מהעיתונים הארציים, התנהל קמפיין של מודעות ענק שבישרו על סיום אירועי הקיץ. קצת קשה להבין, כיצד ניתן לסיים בצרמוניה כה גדולה, חסרת פרופורציות ביחס למה שאך בקושי התחיל, אבל עם זה ניחא, עוד היינו מסתדרים איכשהו.

מה שמוזר יותר, הינו המחיר המופרז שנשות ונערות ירושלים נדרשו לשלם בעבור מופעי הסיום. עלות כרטיס בודד לאחד משני מופעי הסיום האור-קוליים, עמדה על חמישים שקלים (עם הנחה של חמישים אחוזים לבעלי 'כרטיס תושב', שגם עבורו יש לשלם בנפרד באופן חד-פעמי). מחיר גבוה למופע אור-קולי, בכל קנה מידה, גם חרדי.

והנה, לא הפלא ולא פלא. בדיקה קלה שעשינו גילתה, כי על אותו מופע בדיוק שנערך לא מכבר באחד האולמות בעיר ללא כל סבסוד עירוני (!) נדרשה כל משתתפת לשלם שלושים וחמישה שקלים בלבד.

כשמעמידים את כל זה, למול מחירי הרצפה שגילינו באשדוד, זה כבר בכלל בלתי ניתן להשוואה. בין חמישה שקלים למופע אור-קולי ישן, לעשרה שקלים למופע אור-קולי חדש, זהו המחיר אותו נדרשו בנות אשדוד לשלם עבור המופעים. שמעתם טוב, בין עשרה לעשרים אחוזים מסך המחיר שנדרשו לשלם בנות ירושלים. בימים של משבר כלכלי, כאשר הורים למשפחות ברוכות ילדים מחשבנים כל שקל, אי אפשר להתעלם מהפערים חסרי הפרופורציה.

וכל כך למה? חבר מועצה חרדי מגלה על שיחה שהייתה לו בעת דיוני התקציב, עם פקיד בכיר בבניין העירייה בכיכר ספרא, שיש בה כדי לשפוך אור נוגה. "תקציבים אתם רוצים?", שאל אותו הפקיד הבכיר: "הרי קרוב לחמישים אחוזים מהתקציב שהעברנו בעבר לפרויקטים הגדולים של התרבות התורנית, הועברו לפרסום וקמפיינים, כולל שלטי חוצות בכביש רמות".

עם מסקנת הפקיד הבכיר, גם חבר העירייה מלא הכוונות הטובות, לא יכול היה להתמודד: "במצב כזה, כשאתה רואה איך הכסף הולך למסע פרסום והאדרה, במקום לפעילות עצמה, למי יש חשק להוסיף תקציבים?" שאל הפקיד החילוני ולא קיבל תשובה מפי הנציג החרדי.

יהיו שיראו זאת אחרת. מדובר, הם אומרים, בהכשרת אתר חילוני למבקרים חרדים ואין לזלזל בכך. גם אם יש בדברים ממש וגם זה לא בטוח, ניתן היה לצפות, לכל הפחות, כי הפרסום יתמקד בעלוני השיווק המקומיים, במטרה ליידע את התושבים במיזמים השונים שעורכת העירייה עבור הציבור החרדי, שלצורכו נערכת הפעילות. כך נוהג האגף במהלך כל ימות השנה. כך גם נעשה באשדוד בהצלחה יתירה.

אבל לירושלים עיר הקודש, לכל הפחות לעסקניה, חוקים שונים, שלא לומר משונים. למרבה הצער, מי שנאלצו לשלם על כך בקופות המופעים, הינן בנות ירושלים.

בין סרט למופע אור-קולי

מה לר' ישראל גליס, איש ירושלים של מעלה, במועצה של מטה? לאריאל אטיאס פתרונים. לפני כשנה, כשכיהן כשר התקשורת, מינה אטיאס את גליס לחבר במועצה הישראלית האמונה על תחום הסרטים. לא פחות ולא יותר.

במציאות, זה הרבה פחות נורא מכפי שזה נשמע. תעשיית המופעים האור-קוליים החרדים (והס מלהזכיר את המילה סרטים בהקשר החרדי), מאפשרת לנשים ונערות חרדיות ליהנות מתרבות פנאי חרדית ועל הדרך מפרנסת נשים חרדיות בעלות ראש יצירתי. את אישורי הכשרות, מעניקות, איך לא, מורות ונשות חינוך. זן חדש ומתבקש, של משגיחות כשרות מעזרת הנשים. יצירה חדשה בפני עצמה.

המרכזת המקצועית של המועצה, אתי כהן, מעלה על נס את העובדה שגליס מקפיד להשתתף דרך קבע בכל ישיבות המועצה ומקדיש מזמנו, בהתנדבות מלאה, לדיוני הוועדות השונות.

גליס מצידו, פשוט מבין את המטריה. התובנה הזאת, ראוי שתעמוד לנגד עיניו של כל שליח ציבור חרדי שאמור לשרת את המגזר במסדרונות הממסד החילוני: כדי לעמוד על זכויות הציבור שלמענו נשלחת, עליך לנהוג כחבר מן השורה ויותר מכך.

לשרה לימור לבנת, זוהי הכהונה השנייה במשרד התרבות. כשהגיעה לאחר מינויה למפגש היכרות עם חברי המועצה, היא הופתעה לראות יהודי הדור פנים, יושב בין חבריה."סיפרתי לשרה על עולם הסרטים החרדי, הרב גליס בוא ותפרט קצת", פתח יו"ר המועצה מיכה חריש. ישראל גליס שמע ומיהר לתקן את המעוות: "אצלנו, קוראים לזה מופעים אור-קוליים", התעקש איש ירושלים לשמר את הטרמינולוגיה האותנטית.

לשרה לבנת, לעו"ד יהורם מלכה ולחברי המועצה שישבו בחדר הישיבות של משרד התרבות בתל-אביב, הסביר הנציג החרדי על ההתפתחות שחלה במרוצת השנים האחרונות. "אני מדבר על מופעים כאלה שמאושרים על ידי רבני המגזר", הוא הדגיש למען הסר ספק.

שרת התרבות לבנת, הסתקרנה ושאלה: "גם השרה יכולה להיכנס להקרנה כזאת?".

"גם שרה? רק שרה!", השיב לה גליס בהומור ירושלמי טיפוסי והסביר, כי ההקרנות מיועדות אך ורק עבור נשים ונערות.

"תחום הסרטים של הציבור החרדי, מאוד מעניין ומאוד מרתק", אמרה לבנת לאחר ששמעה על התעשייה החרדית הפורחת, שהיא לא הייתה מודעת לקיומה: "יש נישות תרבותיות, פריפריאליות נוספות, לא פריפריה גיאוגרפית, אלא פריפריה אחרת שקיימת ואנחנו לא מודעים אליה בעצם". הלוחם הפרלמנטרי מוישה גפני, שרק לאחרונה נאבק בוועדת הכספים, להוספת היישובים החרדים למסגרת הערים הפריפריאליות בהסבירו כי הריחוק הגיאוגרפי אינו קנה מידה בלעדי, לא היה מנסח זאת טוב יותר.

לפחות בעיה אחת תיחסך מלבנת בהתוויית מדיניות של הכרה בפריפריה החברתית, להקצאת משאבים לתעשיית המופעים האור-קוליים החרדיים: המדובר בדילמה שבין תמיכה ביוצרים ישראליים, למימון מסרים אנטי-ישראליים.

בדיון עצמו, עלה הנושא במלוא חריפותו, כאשר מיכה ינון, ראש מינהל תרבות שפרש לגמלאות, הזכיר את תקופת שר התעשייה, נתן שרנסקי, שהיה ממונה על התחום והחליט שלא לתקצב אותו אפילו בשקל אחד.

איש העלייה הרוסית לא קיבל את התזה שהממשלה מתקצבת את התחום, בה בשעה שאין לה כל השפעה על התכנים. מיכה חריש, ששרנסקי ירש את כסאו במשרד התעשייה, הסביר כי שרנסקי, כאסיר ציון, נזכר בתקופות אפלות בחייו: "הטראומה שלו מהשיטה הבולשביקית של שימוש בתעמולה בעיקר נגד היהודים ונגד הציונות הייתה כל כך קיצונית באותה תקופה, שהוא לא רצה לשמוע".

שרנסקי לא היה פרנואיד. הוא פשוט סירב לעצום את עיניו ולאטום את אוזניו. המציאות התרבותית הישראלית שהוא נחשף אליה, היא שהכתיבה את המדיניות. היכן תמצאו עוד מדינה שיוצרים מקרבה משתמשים בכספיה כדי להשמיצה בראש כל פסטיבלי חוצות?

את מסלול הקידום, לומד כל יוצר ישראלי מתחיל: ככל שיקצין את המסר נגד המדינה שהוא חי בה ויטה את יצירתו לצד הערבי, כך גדל הסיכוי שהיא תוכר על ידי המבקרים האירופאים ומי יודע, אולי אפילו תזכה לפרסים.

אם אנשי הברנז'ה הישראלית סבורים שגם בקדנציה זו, חגיגת נשיכת היד המאכילה אותם תוכל להימשך, הם יופתעו לגלות, כי לימור לבנת, כמו נתן שרנסקי בשעתו, אם כי ביתר טאקט ותבונה, מתכוונת לעשות לכך סוף.

"צריך לסמן איזה שהם גבולות מסוימים, שבהם המדינה בכספה לא צריכה לממן תעמולה נגדה. הגבולות האלה צריכים להיות ברורים ומסומנים", הממה שרת התרבות את הנוכחים והבהירה להם את מה שבכל מדינה מתוקנת הוא בגדר המובן מאליו.

'ואלס עם באשיר', זהו שמו של המוצר הקלוקל אליו כיוונה כנראה שרת התרבות על אף שלא נקבה בשם המפורש. התעשייה הישראלית גמרה את ההלל, על יצירה שהיוותה אור לגויים וחושך לישראלים, בהציגה את פניה המכוערות של ישראל, כשתיארה מזווית פרו-ערבית מובהקת את אירועי סברה ושתילה במלחמת לבנון הראשונה. כנהוג במחוזותינו, היוצרים הישראלים, הממומנים מכספי משלם המיסים, יח"צנו את הצד הערבי והציגו את ישראל כבריון השכונתי של המזרח התיכון.

דומה שלעניין זה, אין לויאלי יותר מהציבור החרדי. הנה, רק בשבוע האחרון, בעת שהתקשורת הלמה ללא רחם בממשל הישראלי והתייצבה לשמאלו של הקונסול מבוסטון שהציג את ישראל בקלונה, התייצבה דווקא התקשורת החרדית לימין האינטרס הישראלי. ברגעי מבחן של מלחמה על התדמית הישראלית, החרדים מגלים אחריות. מי שנסחף ומשתף פעולה עם מסרים אנטי-ישראליים, הם אותם אנשי רוח ותקשורת שמטיפים לנו, החרדים, מוסר, חדשות לבקרים.

ומה לנו יותר מאירועי סברה ושתילה. הפלנגות הנוצריות בלבנון הם שטבחו אז ללא רחם במחנות הפליטים הפלסטיניים, אבל התקשורת הישראלית בגיבוי יו"ר האופוזיציה דאז, שימון פרס, במלחמתם נגד ראש הממשלה המנוח – "איני יכול עוד" - מנחם בגין, הוציאו את דיבת ישראל רעה בכל רחבי העולם.

שנים רבות אחרי, נמשכת ההסתה בחסות המדינה, על ידי יוצרים חילוניים שמגובים ברוח תקשורתית תומכת. וכבר הורה זקן, מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל, מהי עמדתה של היהדות הנאמנה כלפי אותם "מוסרים". למי שהספיק לשכוח רק נזכיר, ששמעון פרס, שנים אחר כך, לא כיהן כראש ממשלה אך ורק על רקע אותה הוצאת דיבה, כאשר ראש הישיבה הישיש לא שכח ולא סלח.

דבר אחד ברור: ברגעי מבחן אמיתיים, לא היוצרים השמאלנים, אלא דווקא החרדים, הם שמכירים בערך הערבות ההדדית. השיינקינאים למיניהם מעדיפים את הערביות ההדדית.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!