1. עמוד הבית
  2. חדשות
  3. עיתונות ותקשורת

שמחת החג בעידן הקורונה: אנו רצים והם רצים

האנושות בעולם כולו עוקבת ומתמקדת בתקופה זו בשקפים ובמספרים. לעומתם, יהודים בכל קצוות תבל עוסקים בהכנות לחג הקדוש הקרב ובא עלינו ועל כל עמו ישראל לטובה ולברכה, חג שיש בו דגש על סיפורים. לא מספרים – כי אם סיפורים. סיפור יצאת מצרים • מאמרו המרתק של היועץ האסטרטגי מנחם גשייד שפורסם הבוקר ב'המודיע'

מנחם גשייד, ט' ניסן תש"פ 03/04/2020 12:41
תגיות:

לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה חלוקת קמחא דפסחא בעידן הקורונה חלוקת קמחא דפסחא בעידן הקורונה צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

כל סיפור מורכב מרצף של עובדות, אך עיקרו ומהותו תלוי במשמעותו. כשם שרוב דברי המאכל מורכבים מחומרי גלם והמבדיל בין היותם גולמיים, לדבר מאכל ראוי וערב, הוא הבישול והטיבול - כך הסיפור. לעיתים, העובדות הן החלק המשעמם של הסיפור. העובדות כשלעצמן אינן יוצרות סיפור. הן יוצרות נתונים, מספרים, שקפים, טבלאות או מסרים. כוחו של הסיפור במשמעתו.
 
אין סיפור בסגנון: היום בבוקר בשעה 6:27 היתה שעת נץ החמה. לאחר מכן הגיעה השעה שבע בבוקר. ואז בחלוף שלש שעות, המחוג הצביע על השעה 10. לאחר מכן הגיעה שעת חצות. לאחריה שעת מנחה גדולה. ובהמשך, מנחה קטנה, שקיעה, צאת הכוכבים, וגם מחר בבוקר יהיה סדר זהה. הסיפור מורכב 'גם' מעובדות. אך מה שמבדיל את העובדות מדיווחים על נתונים ומספרים והופך אותו לסיפור - זו המשמעות.
 
זו לא רק המשמעות בהקשרה הרחב, אלא משמעות שאנו מתחברים אליה. החיבור לסיפור קובע את התייחסותנו לסיפור. שכן אין סיפור – מרתק ועסיסי ככל שיהיה - שיעניין את כל בני האנוש באופן שווה. חלקם יתחברו, אחרים יבוזו או שייוותרו אדישים. כשאנחנו מספרים סיפור, כשאנו שומעים סיפור, אנחנו מתחברים למשמעותו.
 
וכשם שמשמעות הסיפור אינה נגזרת מרצף העובדות, כך משמעותו אינה נגזרת ממשך התרחשותו. כשאנו מתפעלים מסיפור אנו מגדירים אותו "סיפור גדול". לעולם לא נביע את התפעלותנו מסיפור ונגדיר אותו: "סיפור ארוך". כך הם פני הדברים כשאנו שומעים סיפור, וכזה הוא סיפור חייו של כל אחד ואחד. סיפור חיים של משקף (לרוב) פער בין מה שהיה צפוי שיתרחש לבין מה שהתרחש בפועל. ככל שהפער גדול יותר, הסיפור גדול יותר. העלילה מרתקת. כך למשל, כשנבחר לארצות הברית נשיא שגדל בשכונת מצוקה וחיי ילדותו היו מאתגרים ומלאים מכשולים כרימון, סיפור חייו ירתק יותר.
 
ככל שמדובר בסיפור חיינו, הרי שעד כמה שהדברים נראים (אולי) מפתיעים: אנו אלו הקובעים כיצד הוא ישתקף. אנחנו מעצבי סיפור חיינו. לא בהתאם לעובדות, אלא באמצעות נקודת מבטינו על התרחשות. זה לא האירוע, הבשורה או האילוץ,  אלא האופן שדרכו התייחסנו לעובדות.
 
בכוחה של עובדה זהה להיות בעלת משמעות שונה: לו יבקש מי שיבקש,  לספר סיפור על היותו רעב, נימת סיפורו תהיה שונה לחלוטין, שעה שיספר על רעב שנבע ממצוקת חלילה. זאת לעומת מי שחווה רעב שעה שנדרש לצום טרם בדיקה רפואית. וודאי שכאשר יספר על תחושת התעלות בצום יום הכיפורים, לרעב שחש באותו יום תהיה משמעות שונה וכמעט הפוכה. מה שעושה את ההבדל התהומי, זה היחס שלנו לאותה העובדה.
 
הסיפור בכללותו אינו נוצר בדיעבד, אלא תוך כדי החוויה העובדתית. קשה להחליט בדיעבד, כי רעב שחווה ממצוקה, זהה לתחושת רעב בצום קדוש. הסיפור מתקבע בהתאם למשמעות שבחרנו להעניק לו בעת התרחשותו.
 
יתרה מזו, פעמים שיש לנו אפשרות מראש לקבוע את הסיפור. לא את העובדות, אלא את הסיפור. למשל: נניח ונבחר לשים את פעמנו לאולם אירועים שיש בו נגנים ומטעמים, אנשים וממתקים, האם די בכך שנהפוך לשמחים? יכול שניוותר אדישים, יכול שנתקומם, או שנשמח. כי זה כוחו של סיפור. אם ניווכח כי באותו אולם מחבלים ארורים חוגגים הצלחת מזימה שרחשו - נתקומם. אם האולם יהיה מלא בבני עם אחר, שיחגגו אירוע משמח של מאן דהוא מבני עמם, ניוותר אדישים. בשעה שנגלה שמחה יהודית במקום, נבקש לשמוח בשמחת הזולת.
 
כמה נשמח? תלוי בנו. ככל שנשריש בנו את משמעות השמחה מראש, את עומקה וחשיבותה, כך מדד השמחה והתרוממות יעלה. נקודת ההשקפה וההכנה לאירוע  – היא הקובעת. מכאן אחד ההסברים במעלת ההכנה למצווה. שכן ההכנה היא  המקבעת את השתייכותנו למצווה. היא הבינה שתגדל מהמעשה.
 
ובהשאלה לעולם המעשה, נדמה בעצמנו כי הונחה בפנינו האפשרות לבחור בין שתי חופשות. בראשונה, מובטחות לנו חוויות מדהימות, (מסינגפור למשל), שיגשימו מלוא החופנים חלומות. דא עקא שהתנאי לאותה חופשה כולל אילוץ ליטול בסופה גלולת שכחה, ולעולם לא נוכל להיזכר בחוויות שחווינו. לעומת זאת החופשה השנייה, (בטבריה למשל), מוגבלת לחוויות צנועות, אך, בניגוד לחופשה הראשונה שגלול השכחה תעלים מאיתנו את החוויות, בחופשה הצנועה נוכל לזכור אותן בפרוטרוט עשרות שנים.
 
באיזו חופשה נבחר? רוב מוחלט של האנשים יעדיפו לנסוע לטבריה משום שמחופשה זו נישאר עם סיפור. זאת לעומת החופשה בסינגפור, שניוותר ממנה ללא כלום - שכן אולצנו  ליטול גלולת שכחה בסופה.

חרותנו תלויה במהותנו. כותב השורות ר' מנחם גשייד. צילום: באדיבות המצלם
 
***
 
אפיון נוסף למשמעות סיפור, מתייחס לפרק הזמן בו אנו מתחילים להביט על השתלשלות האירועים במבט מושכל. הטבע שברא בנו הבורא הוא כזה, שהרגע הראשון משמח או כואב. אלא שמידת אורכו של רגע זה אינה בת שישים או 120 שניות. אלו אינם מדדים תלוי זמן. הם מדדים התלויים בנו. לתחילת התרחשותו של האירוע יש חלק שולי במשמעות הסיפור.
 
המשמעות המעשית ניתנת לאירוע, בנקודת השיא שלו, או בסופו. על בסיס זה למשל קיים מגנון הפיצוי. כשמפצים אותנו או שאנו מבקשים לפצות אחרים, הפיצוי אינו משנה את ההתרחשות אלא את משמעותה. נניח וביקשנו לטוס לארצות הברית והזמנו מקום בזמן, התנהלנו נכון ובמדויק, אלא שטעות אנוש או טעות טכנולוגית הסירה את שמנו ממצבת הנוסעים. כשחברת התעופה תשכיל לפצות אותנו פיצוי הגון, ניטול אותו בהבנה וחיוך. כשנספר את האירוע, נגולל סיפור המשקף רווחה ולא תבוסה או החמצה.
 
לעומת זאת, במידה וחברת תעופה תתעלם מאתנו, לא די שנחוש החמצה, אלא נתקומם עד כדי תביעה. תביעה בה נבקש מעורך הדין שיוסיף בה עוגמת נפש כהנה וכהנה לרוב, במטרה שהשופט יתרשם מעוצמת וגודל העוול. מה שעושה את ההבדל, זה הפער בין הגישות. הפיצו, ולא העובדות, הופך את אותה עובדה מהצלחה להחמצה. ולא עוד, אלא שנתייחס אחרת לתקלה טכנית שתוצאותיה משפיעות באופן שווה על כל הנוסעים, מתקלה המשפיעה רק עלינו. התוצאה היא אותה תוצאה. יש עיכוב בהגיעה למחוז חפצנו. אך החוויה שונה.  
 
***
 
יהודים קיבלו את התורה הקדושה הכוללת תרי"ג מצוות. כל מצווה ופרטיה. כל מצווה וייעודה. יש מצוות ייחודיות לכהן או ללוי ויש מצוות שניתנו לכלל ישראל. ברם, יש עוד מצווה: מצוה שהיא סיפור. סיפור יציאת מצרים. "למען תספר באוני בנך ובן בנך וכו". לא רק לזכור יציאת מצרים כבכל יום. אלא לספר סיפור. המצווה היא  - לספר סיפור. (גם מצוות ביכורים היא מצווה של 'וענית ואמרת", ולמעשה אומרים בעשייתה את אותם פסוקים של יציאת מצרים- יעזור ה' ונזכה לה במהרה).
 
ומה הוא הסיפור שאנו מצווים לספר בליל הסדר? מה אמות המידה שלו ומדוע, בניגוד למצוות אחרות בהם אנו מוזהרים מ'מבל תוסיף', הרי ש'כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח'. ההסבר הוא תמצית הדברים שנכתבו לעיל: הסיפור עליו אנו מצווים, אינו ציון עובדות, הוא אינו אמור לגולל אירוע היסטורי. לסיפור הזה יש משמעות. משמעות כה חשובה, שגם מי שמכיר את הסיפור, גם החכם, הנבון והזקן, 'מצווה עליו לספר ביציאת מצרים'. לעצמו. לאחרים ולדורות הבאים.
 
זכינו וחז"ל האירו לנו במצוות סיפור יציאת מצרים הארה במרכזה, ובלעדיה לא יצאנו ידי חובת המצווה, ואלו הן: פסח, מצה ומרור."מצה זו שאנו אוכלים על שום מה, על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם...".
 
משלשת הדברים, פסח, מצה ומרור: בזמן שאין בית המקדש קיים אין לנו את מצוות קורבן פסח, גם המרור, אינו אלא מדרבנן. רק המצה – מאכל הרפואה, מאכל האמונה, הוא מדאורייתא. אך עוד טרם אנו זוכים לאכול מהמצה, סדר ליל הפסח נפתח בסיפור יציאת מצרים – סיפור המצה המונחת לפנינו.
 
רבין גמליאל - מגלה לנו כי גם אם בליל הסדר נספר את כל סיפור יציאת מצרים בפרוטרוט - החל מפרשת שמות, וארא, בא, נרחיב בהרחבה לספר על  עשר המכות, כל אחד כיד ה' הטובה עליו, נמשיך בנס קריעת ים סוף - אך לו דילגנו בטעות על הפרט וההסבר, "מצה זו שאנו אוכלים על שום שלא הספיק בצקם להחמיץ..." איננו יוצאים ידי חובת הסיפור.
 
גם אם עסקנו בכל פרטי הסיפור משעת צאת הכוכבים ועד שעת עלות השחר. גם אם דקדקנו בכל פרטיה ודקדוקיה, למעט הדגשת הפרט כי הבורא ברוב רחמיו וחסדיו הוציא את עמו ממצרים בחיפזון. מהרגע להרגע. ללא שהספיקו להכין צידה לדרך –לא יצאנו ידי חובת סיפור יציאת מצרים.
 
כי הסיפור הוא מסר. והמסר הוא שלמרות היותו של פרעה עקשן, רשע, הוא במצב שהקב"ה מקשה את ליבו, אין ערך להבטחותיו – זה לא הסיפור. הסיפור הוא יצאת מצרים בחיפזון. ולכן, גם לו יספר אדם את פרטי מכת בכורות ללא הדגשה על החיפזון אלא יטעה ויספר את סיפור יציאת מצרים עם שינוי קל לכאורה: בעקבות מכת בכורות פרעה כינס את יועציו לישיבת חירום כדי לגבש החלטה סופית, לאחר ישיבה ממושכת שנמשכה תריסר שעות החליט לאפשר את יציאת ישראל ממצרים, המספר לא יצא ידי חובתו. הסיבה לכך: כי הסיפור הוא מסר. הוא בעל משמעות. והמשמעות היא של החיפזון הינה ישועת ה' כהרף עין'. אין תהליך, אין אירוע מתגלגל. אין את הרגע שלפני, אין היגיון והסבר לתהליך. אדרבא, מנקודת מבט הגיונית, ניסיון ממושך מצביע הקשחת עמדותיו של פרעה. אך כשהבורא יתברך קובע כי היציאה תתבצע בחיפזון – יכולים לצאת שש מאות אלף איש ברגע. זה לא שפרעה נעלם ברבות הזמן, הוא לא שכר יועצים חכמים, הוא לא התעשת: אין תהליך. להיפך: נכנסים למצרים בסוג של תהליך. יוצאים ממנו ברגע. כי כך חפץ הבורא. ומי שמדלג על המסר - לא יצא ידי חובתו.
 
בכל הזמנים והעיתים מצוות המצה קיימת בקומתה, שלמותה ובמלואה. עצם הווייתה - מאיר לנו ובנו כי ברצותו יתברך "וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל-הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר-אַתֶּם מְבַקְשִׁים" – כפי שמגלה הנביא במלאכי. המצה שאנו אוכלים מורה לנו, כי הווירוס, כמו יציאת מצרים יכול להיעלם ברגע קט. לא כתהליך, לא עוד שבועיים, לא עוד יומיים ולא עוד שעתיים, אלא בבחינת "גרש יגרש אתכם". ברגע אחד.

 
***
 
יתרה מזו. חג הפסח הוא חג החירות. וכך נוסח התפילה, "ותתן לנו השם אלוקינו מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום חג המצות הזה זמן חירותינו". אנו כורכים בתפילה את אכילת המצה שהיא מאכל הפשוט ביותר, לחם עוני יחד עם החירות. "חג המצות", הוא - "זמן חירותנו". בלילה בו אנו נוהגים כבני מלכים – אנו אוכלים לחם עוני. ולא, אין הדברים סותרים. משום שהחירות האמתית משמעות אחרת לה.  
 
החירות אינה תלויה במקום  או במיקום. היא תלויה בנו. גם  ברזורט היוקרתי ביותר בעולם משועבדים עובדים רבים. המיקום הוא אותו מיקום. הנוף אותו נוף. הכל נראה זהה: אך בעוד שאילי הון נופשים בו, העובדים משועבדים בו. שכן  החירות תלויה במהותנו. במשמעות שאנו מעניקים לסיפור. האחד ישלם הון רב על היותו 'מנותק' מהעולם. הוא יעשה מאמצים עילאיים להגיע למרוחק שבאיים, וככל שהאי בודד יותר -  המחיר יאמיר. השני יקבל שכר על שהייתו באי. שניהם אגב, הגיעו  באותה טיסה אל האי, באותו הזמ.
 
על דרך זה מסביר המהר"ל בגבורות עולם, שדווקא בחג החירות אנו מצווים על אכילת מצה שהיא פשוטה ועיסתה לעצמה. אין בה מאומה. בן חורין אמיתי הוא כזה העומד בפני עצמו.  יש בכוחו להעניק משמעות לחייו - ממהותו. ממהות בני עמו, מעצם היותו יהודי מאמין בן חביב לאביו שבשמים.
 
בניגוד לבן חורין, עבד יכול לשהות על האי. הוא גם יקבל משכורת. אך אין לו ך ערך לעצמך. איש לא יעלה בדעתו לבנות בית מפואר באי בודד כדי להזמין אליו עבדים שיקבלו כסף על שהייתם במקום. להיפך, העבד מצוי במקום, בגלל שיש מי שרואה עצמו בן חורין ומצדיק את קיום המקום כשמשלם עבור שהייתו.  לעבד אין קיום כשלעצמו. הוא תלוי באדונו. הוא תלוי באלו שמשלמים. אם הם ספונים בביתם, העבד יפוטר על אתר.
 
אך בני חורין, בני עם סגולה יצאו ממצרים משעבוד טוטאלי לחירות עולם. משעבדיהם המצרים הובסו. "צעקה גדולה בכל ארץ מצרים אשר כמוהו לא נהיתה וכמוה לא תוסיף". ולמרות תבוסתם, עם ישראל – עם הנצח לא ביקש לבצע הפיכה צבאית. הוא לא ניסה לשעבד את משעבדיו. הוא יצא לחירות עולם. לדרכו שלו. ומה דרכו, "וזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ - בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹוקים עַל הָהָר הַזֶּה". הדברים אינם סותרים. יצאנו משעבוד לעבודת ה', לחירות עולם. עבודת ה' - היא החירות. אכילת לחם העוני – היא המסמלת את החירות יותר מכל.
 
ואותו צו אלוקי ליווה את היהודים בכל הדורות. בכל שנה ושנה בליל התקדש החג, שעה שביקשו לשיר שיר חדש על גאולתם. ההתרחשות השנתית אינה משנה במאומה את משמעות החג. לא בפסח של השנה שאחרי חורבן בית המקדש הראשון, לא בחג המצות שאחרי חורבן בית המקדש השני. גם במצבים קשים אחרים. חג החירות של יהודי הוא הפוך משל גוי. הגוי יושב בחדר או בסוויטה ומביט על הנוף בחוץ. יהודי יושב היכן שיושב – ומביט פנימה – למשמעות שליחותו בעולם.
 
השנה אנחנו לא לבד בליל הסדר. אנחנו לא בודדים. איש מאיתנו אינו בודד. אנחנו לא מסכנים. אנו לא חשופים לסכנה של טראומה. ממש לא. אנחנו בני חורין. כמו המצה. קוראים לזה 'לחם עוני', קוראים לזה 'לבד'. אך המונח אינו קובע. המשמעות שאנו מעניקים לסיפור שאנו מספרים – הוא הקובע. ויש בכוחה של המשמעות להפוך לחם עוני למאכל בני מלכים. כשם שאותה 'חירות עולם' אליה יצאנו, מעניקה משמעות שונה למונח 'לבד' או 'לבדידות' או ל'ששיעבוד'.
 
איש אינו חושב שבאם יישאר בלילה כזה או אחר ללא בני משפחה מורחבת הוא יהיה יכנס חלילה לטראומה. החשש מתעצם לקראת החג. זאת משום שלליל הסדר יש משמעות אדירה עבורנו. והנה מי שברוב טובו העניק את המשמעות ללילה הקדוש ביותר בשנה, מי ששולח את המלאכים הקדושים לראות את בניו חביביו המשכיחים צערם ושמחים בשמחת הנס, הוא זה שמאיר לנו הארה מרכזית נוספת: תאכלו מצות, כי – הלחם עוני – הוא מאכל בני חורין. ודווקא משום שהוא 'לבד'. כי לחירות, כמו ללבד, כמו לסיפור – יש משמעות. והמשמעות אינה רק ציון העבר - היא יסוד. המשמעות היא שרשרת דורות שממשיכה מאז יציאת מצרים ועד לפתיחת הדלת לאליהו הנביא, ומזיגת כוס מיוחדת לכבודו, כאות וסימן שהגאולה יכולה שתתרחש ברגע, כשם שהתרחשה ביציאת מצרים.
 
הנביא במלאכי בפסוקי הפטרה אותם אנו אומרים בשבת הגדול מבטיח: "ְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם--כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ, עַל-בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ". וכולנו יחד, היהודים בכל מקומות מושבותיהם עם "גְּדוּדָיו יֹאמְרוּ לוֹ: לְךָ וּלְךָ. לְךָ כִּי לְךָ. לְךָ אַף לְךָ. לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה. כִּי לוֹ נָאֶה. כִּי לוֹ יָאֶה.
 
יחד כולנו בתפילה, ובכל לשונות של גאולה, בזמן חירות – זמן שמחה, בלילה שכיום יאיר, בלילה שבו הבורא מעניק לנו את האפשרות של  "וכאן הבן שואל" – מאביו שבשמים, כל בקשה שרק נחפוץ. בלילה שבו נוגפים את הבית ל"ְבִלְתִּי תֵּת מַשְׁחִית לָבֹא בִּפְתָחַי בַּפֶּסַח", יחד עם גדודי מעלה, "זַךְ שׁוֹכֵן מְעוֹנָה, קוֹמֵם קְהַל עֲדַת מִי מָנָה. בְּקָרוֹב נַהֵל נִטְעֵי כַנה פדויים לְצִיּוֹן בְּרִנָּה".





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.