להצטרפות לקבוצות התוכן של אפרת ברזל >>
להצטרפות לקבוצת בחדרי נשים בוואצאפ לחצי כאן 
"הרגשתי לרגע עופר שלח"
האחים ממאה שערים שגרמו לסיוון רהב מאיר ללמד זכות על הח"כ הבוטה
במשרד מעוצב בתוככי מאה שערים יושבים האחים שישא, חסידי תולדות אהרון. במראה הראשוני ראיתי את אותם אנשים שמתקוטטים עם שוטרים, איזה יחס אני נתתי לאחים שישא? האם גם בתוכנו ישנו עופר שלח קטן?
האחים שישא צילום: פייסבוק
אני לא רוצה לכתוב כאן נגד חבר הכנסת שלח, שהתפרץ על שני עיתונאים חרדים. הנה ההסבר: השבוע היינו צריכים לחתום, יחד עם בני משפחה, על חוזה בירושלים. כשהכנסנו את הכתובת של החברה לווייז, היא הובילה אותנו למאה שערים. אמרתי לבעלי שזו בטח טעות. אז זהו, שלא.
במשרד המעוצב עובדים המנכ"ל יעקב שישא, יחד עם אחיו משה וגבריאל. כולם בגרביים לבנים, מכנסים שחורים עד גובה הברך, פאות מסולסלות ארוכות, משקפיים מרובעים מיושנים, חולצה לבנה ועליה ווסט מפוספס בשחור-לבן וכיפה לבנה עם פונפון. לוק מלא של חסידי תולדות אהרון. בזמן שאחת המזכירות הכניסה כמה תיקונים בחוזה, הם התפנו להסביר את מה שמבחינתם לא דורש שום הסבר: "נעים מאוד, אנחנו זה מאה שערים, לא פחות מכל מה שמספרים לכם. אנחנו הולכים לבושים ככה, אגב, לכל מקום. גם לפגישות עבודה בתל אביב וברמת גן".
"פעם אחת בלבד", סיפר גבריאל, "החלפתי קצת את הלבוש, וראיתי איך מי שעבד איתי מתחיל לכבד אותי פחות. אנשים רוצים לעבוד עם אדם ישר, לא עם מי שמתחפש ומשחק אותה מישהו אחר".
החברה שלהם מנהלת ומשכירה כ-300 דירות ברחבי ירושלים, והם מספרים שהקורונה הקפיצה קדימה את כל התחום: "דברים שלקחו פעם שנה מול עיריות, תאגידי מים, גז, חשמל – פתאום גילו שאפשר לעבוד און ליין ולא צריך להגיע. שרק לא נחזור אחר כך אחורה".
כמה שעות אחר כך התפוצצה סערת עופר שלח. הקלטת הגנוזה והמביכה דלפה החוצה. חבר הכנסת הבכיר של "יש עתיד" צורח על שני עיתונאים חרדים צעירים ומעודכנים ששואלים אותו שאלות קשות. חשבתי לעצמי שהוא בטח לא היה מדבר כך למגישה אתיופית, למגיש ערבי, לאף אחד אחר. אבל מול שתי כיפות שחורות (וזה כנראה מה שהוא ראה מולו, לא אנשים אלא כיפות) הוא יכול לאיים שהוא ייגש לבוסים שלהם, כי מי הם בכלל, שני הפולשים הזרים האלה לתקשורת, שהיא נחלה שלו ושל לפיד. דווקא המפלגה שכאילו אכפת לה נורא שחרדים ישתלבו בשוק העבודה, לא מסוגלת להתמודד איתם כשהם עולים למגרש.
זו הייתה התחושה הראשונית שלי כלפי מופע האימים של שלח, אבל אז עצרתי. במקום לתקוף, צריך לחפש את עופר שלח הקטן שבתוכנו. כמה רגעים קודם, איזה יחס אני נתתי לאחים שישא? האם לא התפלאתי שהם יצאו מהשטאנץ שבו אני רגילה לתייג אנשים שנראים כמוהם? האם לא הרמתי גבה כשגיליתי שהם מנהלים חברה צומחת שיש בה כבר 35 עובדים, במקום להתקוטט עם שוטרים, בפוזה שבה אנחנו בדרך כלל רואים אותם? נכון, לא צרחתי עליהם, להיפך, אבל זה משהו ששלח, אני וכולנו צריכים לתרגל בנפש – מישהו הזיז את השטריימל שלי.
מתוך טורה של סיון רהב-מאיר ב"ידיעות אחרונות".
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 5 תגובות