1. עמוד הבית
  2. יהדות
  3. פרשת השבוע

פרשת בלק: בין ראייה לדיבור – בין משה לבלעם

בכדי לעמוד על דמותו של משה רבנו לעומת דמותו השלילית של בלעם הרשע, יש להתבונן קצת בתפקידם של כוח הראייה וכוח הדיבור • הרב שאול יורוביץ עם דבר תורה לפרשת השבוע

בחדרי חרדים, י' תמוז תש"פ 02/07/2020 13:30
תגיות:

פרשת השבוע הרב הצדיק שאול יורוביץ הרב הצדיק שאול יורוביץ צילום: באדיבות המצלם

משה ובלעם – שלמות וחסרון

על הכתוב וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה (דברים לד) נאמר בחז"ל: בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, ואיזה זה, זה בלעם בן בעור (ספרי, דברים, שנז). ובספרי הפנימיות מבואר עוד שבלעם עומד לעומת משה ממש, דהיינו כשם שמשה רבנו הוא ה'דעת דקדושה' כך בלעם הוא בחינת 'דעת דקליפה', ולכן נאמר עליו בפרשתנו וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן.

במבט ראשון, לא מובן כלל איך בלעם עומד זה לעומת זה כנגד משה רבנו, אך כשמתבוננים קצת מוצאים נקודה מעניינת המשותפת לשניהם, בשניהם מצאנו חסרון כלשהו: משה רבנו היה 'כבד פה וכבד לשון' ובלעם לעומתו היה 'שתום העין'.

בכדי לעמוד על דמותו של משה רבנו לעומת דמותו השלילית של בלעם הרשע, יש להתבונן קצת בתפקידם של כוח הראייה וכוח הדיבור. באופן כללי, כוחות הראיה והדיבור הם דבר והיפוכו, כוח הראייה קולט מידע מהחוץ פנימה. לעומתו הדיבור פועל פעולה הפכית - הוא מגלה ומוציא את אותו ידע מבפנים החוצה.

ראייה ודיבור - חכם וכסיל

נעמיק יותר בפרטי הכוחות:

איזהו חכם, הלומד מכל אדם (אבות ד א), החכם לומד מכל אדם ומכל דבר.

הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ (קהלת ב יד), איזהו חכם הרואה את הנולד (תמיד לב), החכם משתמש בעיקר בעיניו, כלומר הציר שלו הוא מן החוץ אל הפנים. החכם רואה את הנולד דהיינו כל דבר שהוא רואה בעיניו הוא מושא ללימוד – להפנים ולשפר את עצמו.

מאידך, הציר השני, הדיבור – שהוא מן הפנים אל החוץ, החכם ממעט מאוד להשתמש בו.

סייג לחכמה שתיקה (אבות ג יג), שמעון בנו אומר, כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה (אבות א יז), החכם אינו מדבר סתם, צריכה להיות סיבה מיוחדת כדי שידבר.

שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כענין ומשיב כהלכה, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת. וחלופיהן בגולם (אבות ה ז)

לכשנתבונן, רוב הדברים המגדירים את החכם עוסקים בשלילת הדיבור, כלומר איכותו של החכם הוא דווקא במה שאיננו מדבר.

נפרט את הדברים לפי שלוש מדרגות:

החכם "אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו" - כל עוד שהוא יכול לקבל חכמה בעמדו בפני מי שהוא גדול ממנו, הוא אינו מדבר כלל.

"ואינו נכנס לתוך דברי חברו" - גם כאשר הוא מדבר עם זה שהוא בדרגתו, חברו, הוא בעיקר מקשיב ורק כאשר חברו סיים את דברו הוא מדבר.

"ואינו נבהל להשיב" - זה שייך דווקא למי שמקבל ממנו זה שמתחתיו, גם איתו החכם איננו נבהל להשיב. הוא מודד את מילותיו.

הכסיל, לעומת החכם, נוהג בהיפך הגמור: העיקר אצלו הוא הדיבור, כלומר מן הפנים אל החוץ.

לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ (משלי יח ב). "לא יחפוץ כסיל בתבונה", הוא אינו רוצה ללמוד ממה שמחוצה לו לגבי עצמו, "כי אם בהתגלות לבו", עיקר שימושו הוא הדיבור מן הפנים אל החוץ.

לסיכום: עיקר הציר של החכם הוא מן החוץ אל הפנים, הוא לומד מכל דבר שמחוצה לו ומפנים אותו, ורק לאחר שהדברים התבררו אצלו בשלמות הוא מדבר, כפי סדרם בפני האדם, העיניים למעלה הכי קרוב למוח, והפה הכי למטה בסוף הפנים. וכן מצד סדר התפתחותן תינוק שבא לעולם מקודם רואה ורק לאחר חודשים רבים מתחיל לדבר.

לעומת זה, הכסיל הוא בהיפוך, הוא פונה מיד החוצה, אין ברצונו לעסוק בהתבוננות, אלא בהתגלות לבו, בכוח הדיבור, כלומר: כל מעייניו נתונים כלפי חוץ ולא כלפי עצמו.

פיו של משה ועיני בלעם

לאור זה, נתבונן במאפיינים של משה רבנו ולהבדיל של בלעם הרשע.

אצל משה רבנו מצאנו את כוח הראייה – ההתבוננות כעניין עיקרי, מעשהו הראשון בתחילת דרכו מתואר בתורה כך: וַיִּגְדַּל משֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. הוא מתבונן בכל הנקרה לפניו, כמו כן סיפור בחירתו של הקב"ה בו מתחיל בכתוב: וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת, כמעט נראה שהסיבה שה' בוחר בו הוא מצד כוח הראייה שלו. מאידך הוא ממעט לדבר, הוא אומר לה' לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי. יותר מכך הוא מנסה בכל כוחו להתחמק משליחותו לגאול את ישראל, אין ברצונו לפעול מן הפנים חוצה.

עיקר כוחו של משה רבנו הוא בזה שהוא מתבונן בכל דבר, הוא לומד ממנו, הרי הוא הדעת של הקדושה, כלומר החכם שבקדושה. רק בסוף ימיו, כאשר הוא מלא בבחינת כוס של ברכה, נאמר לגביו אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, דהיינו כאשר החכם מלא בתוך עצמו מגיע שעתו להשפיע אל החוץ.

בלעם, לעומתו, כל מציאותו היא הפה: הוא יעץ לפרעה בפיו והוא בא לקלל בפיו, הוא ממש מתעקש  לדבר, לא משנה איזה דיבור. אך מאידך אינו רוצה להתבונן בכל הסימנים שה' מראה לו שלא ילך למואב, כי זה מהותו – לפלוט מן הפנים חוצה.

בזה נבין בצורה נפלאה את הכתוב וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וגו' וַיְגַל ה' אֶת עֵינֵי בִלְעָם וגו'. ה' הראה לו שהדיבור היא דרגה נמוכה השייכת לאתון, וה' 'פתח את עיניו' לגלות לו שעיקר העבודה היא בעיניים, בהתבוננות בהפנמה. כלומר ה' רצה להורות לו בזה שעיקר העסק צריך להיות מן החוץ פנימה – ראייה, ולא מן הפנים אל החוץ – דיבור.





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
;