נקודה למחשבה: התושבים כתבו על מצבות הנפטרים, מספר שנים קצר

סיפור לשבת עם הקשר לפרשת השבוע פרשת ויחי.

מסופר על אדם שהגיע לעיירה מרוחקת. בכניסה לעיירה שכן בית הקברות של אותה עיירה ושם הוא ראה מראה מוזר: על כל המצבות היו רשומים מספר שנים קצר מאוד שבהם הנפטר חי. אדם אחד חי 3 שנים, האחר 5, 8, 13 ,20 וכד'. אותו אדם תהה לעצמו מה יש בעיירה הזו שאנשים נפטרים בגיל כה צעיר יחסית?

כשהגיע למרכז העיירה הוא הופתע לראות הרבה אנשים מבוגרים מסתובבים שם ולכן שאל עוברי אורח: "איך זה שבבית הקברות רשום מספר שנים קצר המתאר את שנות חייהם של הנפטרים ופה בעיירה אני רואה הרבה אנשים מבוגרים?"

וכך ענו לו האנשים: "יש לנו מנהג בעיירה שבסיומו של כל יום כל אדם כותב בפנקס אישי ומיוחד כמה מעשים טובים הוא עשה באותו היום. מעשיו הטובים נמדדים בעזרה לזולת, בנתינה, במידת הכעס שהייתה לו באותו היום, בגילוי חמלה וסליחה ובמעשים נוספים שהאירו את מעלותיו של האחר.

אם באותו יום אדם הגיע לעשרה מעשים כאלו הוא ייחשב באותו היום לצדיק ויציין זאת בפנקס.

וביום מותו סופרים לו את כמות ימי הצדיקות שהוא צבר בכל יום בשנות חייו וכך מציינים זאת על גבי המציבה -כי אלו הם למעשה השנים המשמעותיות שבהם הוא חי".

נקודה למחשבה: אנו יכולים לבחור בכל יום איך להיות נר קטן שמאיר חשכה עבורנו ועבור הסובבים אותנו, אם רק נלמד להתגבר על טבענו ולהניח בצד את הגאווה, הכבוד והאינטרסים האישיים, נוכל לגלות מציאות רגישה, נגישה וחדשה לגמרי. מציאות שבה נאיר את הבפנים שלנו ושל האחרים.

פרשת השבוע נקראת פרשת ויחי, מלשון חיים, אך עוסקת במותו של יעקוב אבינו ומתארת את הפרידה שלו מבניו ואת מסע ההלוויה שלו.

וכמו בסיפור, חייו של יעקוב נמדדו במעשיו הטובים שהיו רבים מאוד. וגם אחרי כל הניסיונות והצער שעבר הוא נשאר צדיק. ובסמוך לפטירתו נאמר עליו: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה"

לכולנו יש קטעים שאנחנו מתנהגים לא יפה, כועסים, מקנאים, פוגעים, מעגלים פינות, מתנהגים בגסות רוח. אבל יחד עם זה, אם כל אחד יעיד על עצמו, שהוא אדם טוב, שהוא רוצה טוב, שאם רק היה אפשר, גם הוא היה רוצה רק לעשות טוב לעצמו ולאחרים כולנו נרוויח.

להיות שמח גם כשאתה עצוב:  בואו נחליט שמעכשיו נעשה מאמץ כנה להיות יותר נאמנים לעצמנו, למרות הרוחות החזקות הנושבות בחוץ ומאיימות לעקור אותנו מהמקום בו אנו מושרשים. כי זה עצמו מחבר אותנו, ולו לרגע, לזהות האמיתית שלנו ונתחיל לדבר בשפה אחרת. כי עיקר השמחה היא לראות בעצבות משהו טוב ולערבב אותם גם כשקשה יחדיו.

שפת הסליחה: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורודפהו" (תהילים ל"ד) זו השפה, "שפת הסליחה", שבה נשים לב יותר למילים שאנחנו אומרים, לסיפורים שאנחנו שומעים, לפרשנות ולשיפוטיות שנותנים. שנודה אם טעינו או פגענו, ניקח אחריות, נגלה חמלה וסליחה לעצמנו, לקרובים לנו ובמיוחד לאנשים ששונים בדעותיהם משלנו נעצור, נתבונן נכבד ונקשיב. ונעשה טוב. כל יום יותר.

ובסיומו של כל יום גם נספור יותר מעשרה מעשים טובים!

שבת שלום

מאת: חדי חזן, מלווה ויועצת לתהליכי סליחה לשחרור כעסים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!