1. עמוד הבית
  2. נשים
  3. אימון אישי
  4. רוחניות

מאשימים את האחר: כך תרגילו את המוח ותשנו דפוס חשיבה

בשגרת חיינו אנו פעמים רבות מאשימים את האחר או נפגעים, מה שגורם לנו לכעס ועצבות, מה עושים וכיצד שורדים? | אפרת ברזל בטור שבועי על הכבוד העצמי והמילים שכדאי להתנתק מהן למספר ימים בכדי להצליח לתרגל את המוח לתקשר עם השדה שלנו ולא עם שדה האחר

אפרת ברזל, ז' אדר תשפ"א 19/02/2021 12:14

המילה המוכרת בשעת כעס אצבע מאשימה אצבע מאשימה צילום: pixabay

"את לא יכולה לבקש בקשה כזו". את: "אתה לא יכול להגיד ככה". אתה: "אתם לא יכולים לא לבוא לאירוע". אתם: "ככה היא חושבת עלי, היא לא יכולה לחשוב עלי ככה"? היא: "ככה הוא ענה? הוא לא יכול לענות ככה". הוא: "ככה הם טועים? איך הם יכולים לטעות ככה", הם: "ככה הן מזלזלות? הן לא יכולות לזלזל בי ככה". הן: מסתבר שדווקא כן.

כולם יחד וכל אחד לחוד.

גילו לאחרונה, ממש לאחרונה, שכל אחד יכול לחשוב, מה שהוא רוצה, איך שהם רוצים, אפילו אם הם אומרים אחרת,

גילו לאחרונה, ממש בעקבות חזרת המשק לשיגרה, שעם כל הטכנולוגיה המשוכללת ואפקט נירוני המראה, השפעה קוגניטיבית, ו'דיפוזיה הרגשית',

גילו שיש חופש לאדם האחר להשתמש במחשבותיו איך שהוא רוצה. בחירה חופשית עתיקה.

הוא לפעמים יגיד, יגיב, ידבר, יאהב, יעריך, יאמר, או יחיה בתוך עצמו עם הרושם שנוצר בתוכו - עליך, לאו דווקא בהתאמה לאיך שאתה ציפית.

כואב קצת. מעצבן קצת. מה עושים? איך שורדים?

המשותף לכל הדוגמאות הנ"ל היא העובדה שיש בנו חלק חלש, מפוחד, שמבקש להחליט על האחר, על מעשים שיעשה או פעולות, על מילים שיגיד או לא יגיד, "אל תגידי עלי ככה", ואפילו, יש בנו מחשבה ילדותית שאנחנו יכולים לשלוט  גם על המחשבות של האחר כלפינו או על הכבוד שהוא ירכוש לנו בתוך עצמו.

אני מסתכלת כל פעם מחדש, בגיל מפוקח יותר על "כל הרודף אחרי הכבוד" וחושבת על גדולים באמת. אבל באמת. גדולי ישראל, אנשים שדורות אחורה ודורות קדימה, תלמידי חכמים אמיתיים, קרובים אצל בורא עולם, כאלה שדעתם אינה מיטשטשת מכלום,  הם רק רואים את האמת הצרופה של התורה, שתמיד כשאומרים את שמם יש יראת כבוד אליהם, הערכה, ידיעה של ראייה מרחבית של זמן, שמה שהם אומרים הוא נכון, שאפשר לסמוך עליהם, ענוה אמיתית שמביאה כבוד אינסופי,  אין בהם הצורך לוודא מה חושבים עליהם או אם עשו מה שהם ביקשו, זה חלק מהגודל שלהם.

ואנחנו, אנשים פשוטים שכמונו, מי שבאמת יודע שהוא שווה, יודע שאם נאמרה אמירה או נחשבה מחשבה אחרת ממה שהוא ציפה, הוא יודע שזה רצון ה', וההתמודדות, ההתמודדות שלו היא פנימית בתוכו. הוא לא צריך להתקשר לאף אחד, לאיים על אף אחד, לדאוג לפייק עוצמה, כאילו שהוא נשאר הבריון מגן יונה שצריך להראות שהמסננת בארגז החול, שלו.

הצעה לניסוי או תרגיל:

אנחנו מתאמנות על לחיות בתוך שדה העבודה האישיותי שלנו. רק שם יש לנו, נעבך, זכות בחירה. רק על השתדלות של עצמנו, אנחנו מקבלות שכר, כבוד אמיתי מגיע משם. גם עוצמה.

קחו את המילים בעברית שמעבירות  את המיקוד לשדה של האחר:

את, אתה, אתם, הוא, היא, הם, נדגים בגוף שני.

תנסו כמה ימים לא להשתמש במילה אתה (או את) אלא רק מול בורא עולם בברכות, ברוך אתה ה', או אם בהתייחס לאחר, רק בממלכת המחמאות: את כזו צדיקה. איך אתה משמח אותי.

לכל שאר השילובים תניחו לכמה ימים. תנסו.

 תנטשו את, "אתה מאחר, אתה שם לב שאתה מאחר", "את לא עושה מה שאני אומרת",

וכל פעם שתרצו להשתמש באתה (או את), תחליפו את המח למספר הטלפון של השדה שלכם, תתקשרו אליכם, ותדברו את הרגשות שלכם:

אני שמחה, אני נפגעתי, אני מרגישה עלבון, בהתייחס לאותה סיטואציה בדיוק. אל תטיילו אצלו בשדה, טיילו רק אצלכם.

אל תפחדו לשתף אנשים, בטח אם הם קרובים, בלב שלכם, גם אם אתם משוכנעים שאתם צודקים, והאחר לא בסדר.

"את כל הזמן ממלמלת תהילים, תפסיקי", אמרה לי חברה כשיצאנו יחד לסידורים, "באמת, לא שמתי לב, אני כנראה עושה את זה באוטומט"

"את יכולה להפסיק?"

"אני עם שמחה מזה, אני צריכה את זה, אני עם בטחון מזה, אני חלשה בלי זה, אני אוהבת את זה".

 

 

מעוניינת לשתף אותנו בתוכן מעניין? שלחי לנו הודעה בוואטסאפ - 0583288642




הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
;