1. עמוד הבית
  2. חדשות
  3. אקטואליה

השומרת: סיפור חיים גדול בבית כנסת ירושלמי קטן

עשרות יהודים שצעדו במסע הלוויה חרישי בירושלים, ביקשו לחלוק כבוד לנפטרת ערירית וקשישה. שם בין קולות דמע חרישיים שמע הסופר יצחק פלדמן מ'בקהילה' את סיפור חייה המרטיט של בת העשירים המפונקת מפולין שדיברה בזכות ברכה מהרבי מבעלזא, שרדה את אימי השואה בתנאים מזעזעים והותירה אחריה רק בית כנסת קטן שינציח את שמה • סיפור חיים

יצחק פלדמן, עיתון בקהילה, כ"ה ניסן תשפ"א 07/04/2021 20:56

שואה בבילגורייא, חורבן במנהטן ותקומה ברחוב סורוצקין בית הכנסת ברחוב סורוצקין בית הכנסת ברחוב סורוצקין צילום: בקהילה

כף היד הרחבה שדפקה בעוז על ה'בימה', עוררה את תשומת ליבם של המתפללים, העלתה לאוויר גרגירי אבק טרי שנפלט מבין הסיבים של הקטיפה המכסה את הבימה בהדרת כבוד, ובאותה שעה, העלתה גם אבק ישן מאותה שכבה היסטורית עלומה: שכבה שעוטפת את סיפורה המצמרר של ילדת שואה שנצרבה בבשר החי עשרות שנים עד נשימתה האחרונה, וסיפור חייה, כך נראה, טרם סופר מעולם.

זהו סיפור לא שגרתי שמתחיל בפולין שבין המלחמות - או שמא בדפיקה רמה על ה'בימה' בבית כנסת צנוע בירושלים של בין-הזמנים תשע"ז. וגם אם נראה שיש לו סוף - הוא איננו מסתיים. רובו נשאר טמון במסתרים, אוסף אל שק התלאות, סבל, צער ודמעות, מתגרה במלאך המוות, נחבט כספינה בשולי החיים ובמסדרונות האופל ונשאר דבק בבוראו ללא תנאי. זהו סיפור על גבורה יהודית, שנשאה את סבלה במארג חיים שהוא מעל להשגת הטבע האנושי, בלתי נתפס, אך זוהר באור יקרות, מסמן טריטוריה שאותה איש לא יוכל לנצח לעולם.

ליל יום ראשון, י"ד אב, בית הכנסת מימון, רחוב סורוצקין בירושלים. השעה רבע לעשר, כשני מניינים של מתפללים סיימו זה עתה את תפילת ערבית. עיצומם של ימי בין הזמנים, וליהודים אצה הדרך. זה שב לא מכבר מטיול מייגע בצפון, מבקש למהר אל ביתו לתת מנוחה לשמורות עיניו. מתפלל אחר יוצא מחר בשעת בוקר מוקדמת לנופש בן שבוע ימים, לילה קצר לפניו, הוא כבר כיוון שעון מעורר לארבע בבוקר. יהודים של בין הזמנים כולם.

רגע לפני שיצאו מבית הכנסת, נשמעה דפיקה רמה מכיוון ה'בימה' והגבאי הכריז: "הלווייתה של הרבנית חיה פינקל מימון עליה השלום תצא הלילה בשעה 23:30 מבית ההלוויות שמגר. מאחר והמנוחה ע"ה לא השאירה אחריה שם ושארית, ציבור המתפללים מתבקש לבוא ולחלוק כבוד אחרון לנפטרת הדגולה".

לא קל היה לצעוד בעקבותיה של הגברת חיה פינקל מימון. זו הייתה מלאכה מורכבת, לאתר יודעים ומכרים, ולחבר חלקיקי מידע. מייסר היה שבעתיים להאזין לקולות, לצייר להם שם וצורה, ולקפוא בדממה מעבר לאפרכסת - שעה שייסורי חייה של חיה פינקל נשפכים מבעד לאלחוט. צעד אחר צעד צעדנו בשבילי חייה, אספנו זיכרונות מחברות ומכרי המשפחה, ואף נברנו בארכיונים המתעדים את התקופה 'ההיא' - כפי שהייתה קוראת לה חיה פינקל. התמונה עוד לא מלאה, הפאזל עדיין חסר, ומי יודע, אולי לעולם לא יושלם. אך במה שהעלינו בידינו יש די והותר כדי לסחוט דמעה גם מבעלי נפש מחוספסת. יש בה בתמונה הלא שלמה הזו, תיאור מחריד ממה שעברה אותה צדקנית בתשעת העשורים של חייה. את הסיפור המלא היא לא סיפרה לאיש.

הבטחה: בכי של אמא

חיה פינקל (שם פרטי) נולדה בשנת תרפ"ה בבילגורייא במחוז לובלין שבמזרח פולין. אביה ר' דוד שלפרוק ואמה מרת ציפורה היו מנכבדי העיירה, ובשונה מרובם המכריע של התושבים, לא חסר דבר מעל שולחנם. עשירים היו בני משפחת שלפרוק: עשירים בגוף ועשירים ברוח.

שנות ילדותה של חיה פינקל חלפו עליה בטוב ובנעימים. אביה החזיק במפעל תעשייתי גדול ובית הוריה היה הדור מראה כיאה למעמדם. משרתת גויה עמדה הכן למלא כל משאלת לב של מי מדיירי הבית. התינוקת הקטנה חיה פינקל התרוצצה בבית הענק והעניקה שמחת חיים לבני משפחתה.

אך אז החלה עננה להעיב על ליבם. שנה עברה, ואחריה עוד אחת, לחיה פינקל כבר מלאו ארבע שנות חיים והיא עדיין חותמת את פיה. הוריה שתלו זאת בתחילה בגורם הזמן שירפא את האילמות בבוא העת, נחרדו עתה למראה בתם הקטנה שאינה מוציאה הברה אחת מפיה. לא קריאת 'אבא', גם לא תחינת 'אמא', דממה מעיקה דקרה במדקרות את ליבם של הוריה.

בכאבם כי רב, גמרו בליבם לצאת לדרך ולחלות את פניו של הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע שהשבוע ציינו בכל רחבי העולם שישים שנה לפטירתו. רק כשנה קודם לכן, בשנת תרפ"ז, החל הרה"ק לכהן באדמו"רות תחת אביו הרה"ק רבי יששכר דוב, וכבר יצא שמו למרחקים כמי שברכותיו מעוררות תקווה גדולה בלבבות יהודיים, ולא פחות מכך, מחוללות רעש גדול בשמיים.

משפחת שלפרוק נמנתה על חסידי גור - כמו רבים מתושביה של בילגורייא, אולם קשר עז חיבר בין בית בעלזא לתושבי העיירה שכן לאחר פטירת מהרי"ד מבעלזא, הוכתר בנו הרה"ק רבי אהרן הוכתר כמנהיג בית בעלזא ואילו אחיו הרה"ק רבי מרדכי החל לשמש ברבנות בילגורייא. ומשיצא שמה המרטיט של בעלזא בעיירה, החלו בני העיירה לפקוד את מעונו של אחיו, הרבי החדש מבעלזא.

קול אישה יהודייה שחדר מבעד לדלת - טלטל את ליבו הטהור של הרבי. "מי כאן עומדת בוכייה?", שאל הרבי מבעלזא את משמשו. בקצה חדר ההמתנה, עמדה מרת ציפורה שלפרוק, גופה רועד, שפתיה נעות שלא על פי קצב, והיא מתייפחת.

האדמו"ר הקדוש רבי אהרן מבעלזא זיע"א 

"אישה כשרה מבילגורייא", השיב המשמש הנאמן, "מצוערת היא, ילדה יש לה בבית, כבר מלאו לה ארבע שנים, וטרם בקעה תיבה אחת מגרונה, ברכה היא מבקשת".

עיניו הקדושות של הרבי הקדוש הצטעפו, לא מכבר החל לקבל קהל לעצה וברכה וכבר חצו את מפתן דלתו צרות רבות של עמך בית ישראל. אישה יהודייה כלום סיבה יש שתהיה מצוערת? ותינוקת שלא טעמה טעם חטא, על שום מה ייחתמו שפתיה מלבקש כוס חלב או בובת עץ לשעשוע? "היא תדבר, היא תדבר!" חתך הרבי מבעלזא את חלל האוויר שהמתין בקיפאון למוצא פיו הקדוש. ומני אותו רגע, פתחה חיה פינקל את פיה, ביקשה מאמא משאלות לב של פעוטות רכים, וסיפרה סיפורים לאביה בשעות הערב כששב עייף מהמפעל. שהרי כך גזר הצדיק.

מפונקת מאוד הייתה הילדה, כך סיפרה שנים רבות אחר כך לחברותיה. כל כך מפונקת עד שסירבה לאכול תבשילים שלא תאמו את מידת שביעות רצונה. בשעה שבני הבית היו מתכנסים סביב השולחן לסעוד את ארוחת הערב, הייתה חיה פינקל נמלטת אל חדרה. הלא כבר הצהירה בליל אמש שהיא לא אוהבת עדשים.

אמה רדפה אחריה, ולא רק היא, גם המשרתת, נחפזה אל חדרה ובידיה כוס חלב מלא בחלקיקי סידן מזינים. "תנוחי גברת שלפרוק, חלב היא אוהבת. זה מספיק עבור הילדה הקטנה, לכשתגדל, תלמד לצרוך מזון נוסף".

גם את כל חברותיה של חיה פינקל הזמינה האם העשירה אל ביתם לסעוד את ארוחות הערב. על ידי כך, קיוותה, תתרגל חיה'לה לסעוד כמו כולם. לעיתים השיגה ארוחת הערב המשותפת את מבוקשה, אך בימי שגרה התעקשה חיה פינקל לשמור על טיב המאכלים העושים דרכם אל גרונה. אנינת טעם שכזו, ילדה תמימת לב שעיניה בוחנות עולם שבו יש רק טוב. מה שלא נוח, גרס מוחה הילדותי, לא קיים. ומה עם סתם רוע? ורוע לשם רוע?? מאן דכר שמיה.

מרורים: שק מטבעות מאבא

"עד גיל שבע עשרה חייתי - אחר כך כבר לא", סיכמה פעם לחברתה הטובה. בת טו"ב שנים הייתה כשכל הרוע שיש לעולם להציע, גם זה שמוחבא היטב במרתפי היקום כמו חומר מסוכן המאיים על שלום האנושות, נחת על ראשה. בצרורות.

קודם המלחמה נמנו בעיירה 1,056 יהודים. אלו הגיעו אליה, או נולדו בה, אחרי מלחמת העולם הראשונה שחיסלה כליל את היישוב היהודי שרבים ממנו נרצחו בסדרת פרעות. בכ"ב אלול תרצ"ט שבה הפורענות אל שבילי העיירה השקטה. בבת אחת הופצצה העיירה בידי מטוסים גרמניים ורוב בתיה עלו באש. הקרקע הייתה צהובה ממראה פריחת התלתן שעה שהשמיים בערו באדום עז של פגזים גרמניים מתוחכמים. ובאמצע, בחלל האוויר, שלט צבע אפור מחניק של תימרות עשן.

כמה ימים לאחר מכן כבשו הנאצים את העיירה, אך באופן תמוה נסוגו ממנה כעבור זמן קצר. את מקומם תפסו הסובייטים, ואת הימים הללו ניצלו רבים מתושבי העיירה כדי להימלט אל מחוזות אחרים.

עברו כמה שבועות וחיות הטרף שבו לצעוד בסמטאות העיירה. עם שובם של הגרמנים ליישוב היהודי, ריכזו את כולם על החשמלית, כך סיפרה חיה פינקל, ושלחו אותם לעבודות כפייה סביב העיירה. אביה של חיה פינקל חזה את הנולד, קולות השנאה של המפלגה הנאצית הגיעו לאוזניו, כאיש העולם הגדול, המצוי בקשרי עבודה עם זרים מכל רחבי היבשת, למד ר' דוד על העתיד הצפוי ליהודי העיירה.

שנתיים נוספות גזר הקב"ה על תושבי העיירה, ורגע לפני שהושמדה בשנים תש"א-תש"ב, עת מלאו לחיהל'ה שבע-עשרה שנה, ירד ר' דוד אל מרתף הבית ונטל עמו שק ובו אלפי מטבעות זהב. הוא קרא לבתו ולחש לה בלב כבד: "חיהל'ה, איש לא יודע מה ילד יום. השמיים קודרים, חיהל'ה. לא כדאי שילדה יהודייה תסתובב בחוץ. קחי לך את שק המטבעות, לכי אל ביתו של ידידנו הגוי השכן, הוא ייתן לך להסתתר עד יעבור זעם. החביאי את השק ובכל שבוע תתני לו מטבע אחד. לא הכול בבת אחת, את הרי יודעת חיהל'ה שאין לסמוך על לב ערל".

מבוהלת, מבולבלת, רועדת וחרדה, הסכיתה הנערה למצוות אביה. חיהל'ה יצאה בפעם האחרונה את הבית, צעדה בפסיעות קטנות אל ביתו של השכן הערל והתפללה שהדרך לא תיגמר לעולם. מדי פעם העיפה מבט לאחור. שעת לילה הייתה עכשיו. הבית הגדול שבו העבירה את שנות ילדותה ונערותה היה חשוך מאימת המלחמה, נדמה היה לה שהיא רואה אור קטן מרצד מבעד לווילון הגס שבחלון חדר העבודה של אביה. רגע אחר כך כבה האור. על העולם כולו נפלה חשכה גדולה. הלב המפונק והרגיש של חיהל'ה חש, שמה שהיה - שוב לא יהיה.

האדמו"ר מהרם מביליגרייא זיע"א 

חיה פינקל מעולם לא סיפרה כיצד נרצחו בני משפחתה. קודם נהרגה אמה, בכ"ח כסלו תש"ב. כמה חודשים לאחר מכן, בכ"ח ניסן, נעקד גם אביה בידי הנאצים ועוזריהם. חיה פינקל נשארה בודדה בעולם.

הגוי החמדן ידע היטב ליטול את מטבעות הזהב שבוע אחר שבוע, לא פספס אפילו אחד, אך את דלת ביתו לא פתח עבורה. הוא התיר לה להתחבא בתוך דיר ה'דבר אחר' שבחצר הבית, ואת שנות המלחמה העבירה הנערה היהודייה על ריצפת הבוץ בין החיות הטמאות וגלליהן. עם הזמן, כך סיפרה במשפט שקשה לבן-אנוש להכיל, התרגלה אל החיות, ואף הם למדו לחבב את הנערה שפלשה אל הדיר. לא יום, לא יומיים, גם לא חודש או חודשיים. שלוש שנים חיה חיהל'ה בתוך הדיר כשהחיות הללו, סמל התיעוב, מגוננות על גופה הצנום.

הגוי שנהג להשליך יום יום אשפה אל תוך הדיר עבור החיות, הוסיף מעט קליפות תפוחי אדמה, אותן חלקה חיהל'ה בעליבות נוראה עם שוסעי השסע. ימי חול, שבתות ומועדים, העבירה חיהל'ה בצוותא עם שכניה החדשים. כתונת בד בלויה לעורה, רועדת בקור הנורא של פולין. באצבעות קפואות ופצועות הייתה חוצבת שלג מן האדמה - אולי ישקיט מעט את רעבונה.

שלוש שנים העבירה חיהל'ה בתוך הדיר, והנערה שפעם התנזרה גם ממאכלים דשנים אשר לא טעמו לחיכה, זינקה עכשיו בשמחה למראה תפוח אדמה רקוב, אך שלם, שנקלע פעם בכמה חודשים אל שק האשפה שהשליך הגוי.

בשנה האחרונה למלחמה, חלתה חיה פינקל בטיפוס. חום גופה טיפס ונשק לעבר קו הסכנה. שוכבת הייתה חיהל'ה המסכנה על רצפת הדיר, בחוץ שרר קיפאון מוות, גופה שאב מעט חום גוף מבעלי החיים שהקיפוה, הביטה למעלה, נדמה היה לה שהיא רואה כוכבים, ביניהם נשקפו דמויות אביה ואמה. המציאות והדמיון התערבבו בהזיית החום שאיים על חייה. חיהל'ה שקעה אל מצולות שבהם מסדרונות רחבים מובילים מאולמות של חיים אל בורות המוות.

רצה הקב"ה, המלחמה הסתיימה וחיהל'ה נשארה בין החיים. "היום כשמישהו חולה מיד ממהרים לתת לו אנטיביוטיקה וכולם נכנסים לחרדה. נו, אני כבר ראיתי על בשרי, אם הקב"ה רוצה, גם אדם בשערי מוות יכול לשרוד", שחה ברבות השנים לגבאי בית הכנסת.

שיקום: בילגורייא פינת מנהטן

משהתבשרה על ידי השכן כי הסתיימה המלחמה, התרוממה חיהל'ה ממקום משכבה וברגליים כושלות יצאה אל העולם החרב שבחוץ. הרבה השתנה שם בעולם המסוכסך עם עצמו. אך בית הוריה ניצב על תילו בהמשך הרחוב, כאילו נדחק אל הרווח שבין שיני המלחמה הנוגסים בעיירה.

עומדת חיהל'ה בשביל המוביל אל הבית וקולות צהלה זרים מחרישים את אוזניה. מן הבית שבו נשמעו פעם שירי שבת ותפילות נשים צדקניות, בקעו עתה צווחות שיכרות וגסות פולנית בהמית.

בלב מפרפר התקדמה אל פתח הבית. על גופה כתונת בד, ולרגליה, כף סיפרה, נעליים צבאיות מגושמות ששקלו יותר מכל גופה המצומק, הבלתי נראה כמעט. חיהל'ה דפקה בדלת.

קבוצת איכרים גסי רוח ישבו סביב שולחן עליו היו זרוקים בקבוקים ריקים שטיפות לחות העידו כי לא מכבר התרוקנו מתכולתם. הם הביטו בה בעיניים מזוגגות ונדהמו למראה רוח הרפאים היהודית שקמה מן המתים. "קחו את הכל, את הבית, את הרכוש, אני לא רוצה דבר", גמגמה חיהל'ה כשהיא רועדת מקור בפתח ביתה, "רק תנו לי להיכנס רגע, לקחת את המעיל הישן שלי. קר לי".

רגע או שניים שררה דממה בחלל שבין מפתן הדלת לטרקלין הבית. אחר כך פרצו יושבי הבית בצחוק אכזרי, נטלו בידיהם מקלות וגירשו אותה ברוע לב, שעל כמותו יהודים זועקים: ריבונו של עולם, הגם מפלצות אלו בראת בעולמך???

משפחה אחת הייתה בבילגורייא ומשפחת מימון שמה. שיטוט בארכיוני התקופה מעלה כי שם המשפחה - הלא כל כך מצוי באירופה - היה נפוץ ברחבי העיירה ובסביבתה. ככל הנראה, מוצאם של בני משפחת מימון הוא ממשפחתו של הנשר הגדול רבי משה בן מימון - הרמב"ם. אבות המשפחה גלו בגירוש ספרד והגיעו למזרח פולין, שם הורשו להתיישב על ידי אחד האצילים המקומיים שאף התיר להם לסחור עם התושבים.

חלק מבני משפחת מימון היו בין הנמלטים בימי ההפוגה הקצרה שבה נסוגו הנאצים מהעיירה. הבחור אברהם מימון נמלט אף הוא, וכמו יהודים רבים התגלגל לסיביר הרחוקה.

בטרם פרצה המלחמה היה הנער תלמיד חשוב בישיבות הדגל של אירופה. בקלצק הפך לתלמידם המובהק של מרנן רבי אהרן קוטלר והרב שך שחיבבו את הנער המתמיד ענוג המידות. גם עליו הונפה החרב המשכלת, חלק מבני משפחתו נספו בשואה.

מששב מגלות סיביר אל עיירת הולדתו, נשא לאישה את חיה פינקל. הם היו שתי נשמות אומללות, בודדות וחסרות כל. משפחות מימון ושלפרוק הכירו מעט מהימים שקודם המלחמה. שתי המשפחות היו בעלי מעמד יוקרתי ונכבד בקהילת בילגורייא, ועתה, ניצבו שניהם תחת חופה ארעית, כשהגורל שעוד עתיד לפקוד אותם טומן את סודו במעמקי השאול.

הזוג מימון ביקשו להימלט מארץ הדמים, אל אמריקה הגדולה שמו פעמיהם. אך מחלת הטיפוס שבה חלתה חיה פינקל, טרם חלפה כליל. גופה השברירי עוד לא החלים משנות הרעב, והשלטונות בארה"ב סירבו להעניק אשרת כניסה לאישה החולנית.

לאחר ששהתה במחנה הבראה, החלימה מעט וזכתה סוף סוף לאשרה הנכספת. בשנת תש"ז ירדו חיה פינקל ורבי אברהם מהאנייה בחופי ניו יורק, ולאחר זמן קצר של פרוצדורת הגירה בירוקרטית, הקימו את ביתם בלואר איסט סייד שבמנהטן, שם התאספו באותה העת פליטים רבים. עם הזמן, נקשרה המשפחה בקשרי ידידות עזים ברבן של ישראל, מורה דרכה של יהדות אמריקה, מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, שהתגורר אף הוא בשכונה שבמזרח העיר.

כעבור זמן מה, התרחבה המשפחה, וחיה פינקל אמרה לכולם שהנה היא מתחילה לנקום בהיטלר. שני תינוקות היא חבקה בזרועותיה: ראשון נולד דוד נתן ואחריו אלימלך פרץ. לא היה אז גבול לאושרה של חיה פינקל. היא התהלכה בין מגדליה התמירים של מנהטן ובליבה חשה כי היא גאה וזקופה יותר מהם. שתי נקמות נקמה: אולי אחת הייתה בשביל אבא ואחת בשביל אמא.

ומלבד הנקמות בנאצים, שוב לא הייתה חיה פינקל בודדה. אט אט, אל מול עיניה, גדלו הנערים והיא החלה לזהות בהם סימני היכר שהזכירו לה את דמות דיוקנו של אביה. במיוחד אצל הגדול - דוד נתן. בעיני רוחה יכלה כבר לראות את שרשרת הדורות המתחדשת בבוא הימים.

גם בגשם צלחה ידה של חיה פינקל: כה עשיר היה אביה, שלמרות מספרם הרב של המטבעות אותם נתנה לשכן הערל כדמי חסות, עדיין נשארו לה מעט זהובים בשקית. בכסף זה הקים רבי אברהם עסק לשיווק מכונות כביסה, וברכת השם הייתה עמו. ברבות הימים הפך רבי אברהם לבעל בעמיו, וליהודי אמיד מנכבדי הקהילה המשתקמת. במשך כמה שנים, נראה היה לצופים במחזה האלוקים, שידו של השטן נגדעה.

הנצחה: בית כנסת וגמ"ח

אך לא לעולמים ינום מלאך המוות על מיטתו. הגיעה שעתו, שעת חשבונות שמיים שאיש לא יעמוד בסודם, ובגיל עשרים ושתיים, בטרם זכה להשאיר אחריו קדיש'ל, נפטר הבחור דוד נתן. ככל הנראה ממחלת הסרטן. ההורים ההמומים ייללו על מיטתו והתקשו לעכל את הבשורה המרה. בנם בכורם איננו. גם הוא הלך בדרך הוריהם, אל חלקת המשפחה המתרחבת שם למעלה.

חיה פינקל ורבי אברהם נמנעו מלהשיג על דרכי הא-ל, ובמקום זאת, גמרו אומר לעלות סוף סוף לארץ האבות, ולעקור אל האדמה המובטחת. לא מן הנמנע, כי תקווה קיננה בליבם. תקווה שנטעו חז"ל: משנה מקום משנה מזל.

בשנת תשל"ז, זמן קצר לאחר פטירת בנם הבכור, עלו השניים לארץ ישראל וקבעו את מגוריהם ברחוב סורוצקין בירושלים. יד ההשגחה לא הניחה להם להתענג על אווירא דארץ ישראל אפילו לא שנה אחת. בנם השני, כבן שלוש עשרה, לקה בדלקת קרום המוח. שערי שמיים נקרעו, ההורים התקשו להאמין כי גם בנם השני, נחמתם האחרונה, יילקח מהם בגורל אכזרי כל כך.

היכל בית הכנסת ברחוב סורוצקין 

אין דרך לכתוב על הצרה האחרונה בחייה של חיה פינקל ולהפריז בעוצמת הטרגדיה. כל מילות הצער שידע העולם מיום ברא אלוקים את השפה, התקיימו בה. זו הייתה מכת השבר האחרונה, אך הקטלנית מכולם. הנקמה האחרונה בהיטלר, ילדה השני, אהוב ליבה, שעשוע מחמדיה, זה שאת לחיו ליטפה בלילות ביעותים שעה שקול הפגזים מן העבר הדהד באוזניה וריח הדיר והחיות לא הניח לה להירדם. גם הילד הזה, נלקח ממנה בחטף.

הפצע המתאחה בליבה של חיה פינקל - נפער שוב. ושוב הייתה חיהל'ה בודדה. השבר היה נורא, רחוק שנות אור מתפיסת הבינה האנושית. יהודי צדיק שחי בשכונה, רבי יהודה גינזבורג, שכנע את בני הזוג להנציח את זכר הילדים בבניית בית כנסת. רבי אברהם וחיה פינקל שמכרו את העסק ממנו התפרנסו באמריקה, נשארו עם סכום כסף נכבד באמצעותו רכשו דירה קטנה ברחוב סורוצקין מגזברות ישיבת לייקווד ובה הקימו בית כנסת.

יום יום הייתה מופיעה חיה פינקל בשערי בית הכנסת, מנקה בעצמה את האבק, מחליקה יד על גבי המדפים ומיטיבה את סדר הספרים במדפים. בכל ליטוף וליטוף, הרגישה כאילו היא מלטפת את דוד ואת אלימלך. קרוביה מהשכונה מתארים אשת חיל שסימני ייאוש מעולם לא ניכרו על פניה. לעצמם לא רכשו בני הזוג מאום, את כל כספי הביטוח שקיבלו מארה"ב השקיעו באחזקת בית הכנסת ובגמ"ח שהקימו עבור תושבי השכונה.

 ומה עושה יהודי שחיסל את עסקיו? יושב ללמוד. בכל יום היה קובע רבי אברהם שיעורי תורה לבעלי בתים אמריקאים. ובחורף כשלא יכול היה לצאת לבית הכנסת, אירחה חיה פינקל את השיעור בביתה.

"חג שמחת תורה של חיה פינקל היה מעל הכול", סיפרה חברתה, "תורה הייתה אצלה ערך עליון, בשביל תורה הסכימה לעשות הכול. אפילו מעבר לטבע", חיה פינקל חשה בליבה, שרק מסורת התורה הנצחית, בכוחה להטביע אידיאות נאציות רצחניות. אין לעולם משהו אחר להציע.

"לה לא היו ילדים, אז היא הייתה דואגת כל הזמן לילדי השכונה", אומר לנו רבי שלום קליין, גבאי בית הכנסת מימון אותו הקימו בני הזוג. "אי אפשר לתאר את עוצמת החסד שלה, היא הייתה כמו האמא של התושבים בשכונה. בכל שמחה, הייתה מביאה עוגה, טורחת, מתקשרת, מקשיבה. בודקת מי חולה, למי אין ילדים, מי צריך עזרה".

זכו בני הזוג מימון ובבית הכנסת שהקימו התפללו במשך השנים רבים מגדולי ישראל, ביניהם הגאון רבי רפאל שמולביץ זצ"ל שבמשך שלושים שנה - עד שעבר לשכונת בית ישראל - קבע שם את מקום תפילתו. יבדל לחיים טובים הגאון רבי יצחק אזרחי מפאר את היכל בית הכנסת כבר ארבעה עשורים. גם הגאון רבי בן ציון אבא שאול, כשעוד לא היה בית כנסת ספרדי בשכונה, היה מתפלל בבית הכנסת במשך כעשר שנים, ואף היה קורא בתורה. מרן הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל וחתנו שיבדל לחחים טובים הגאון רבי יונתן דיויד, שניהם נמנו על רשימת מתפללי בית הכנסת במשך תקופה בחייהם.

ההנצחה בבית הכנסת 

גם הגאון רבי משה סולובייצ'יק שהיה מגיע כל שנה למשך שלושה חודשים לפוש אצל בנו בשכונה - נהג להתפלל שם. כמו"כ הגאון רבי משה מרדכי פרבשטיין ועוד תלמידי חכמים המפארים את עולם התורה כיום קבעו את מקום לחישת תחינתם בהיכל בית המדרש הצנוע כבר עשרות שנים.

בשנת תשס"ה נפטר רבי אברהם מימון, והפעם נשארה חיה פינקל בודדה לחלוטין. לא שם, לא שארית, ולא איש נעוריה. כולם התכנסו בהיכל גדול שם למעלה, מסתופפים תחת כנפי השכינה ומביטים בחיהל'ה שלהם, באמא שלהם, שממשיכה לשאת את לפיד הגבורה היהודית במסירות נפש אדירה.

בשנותיה האחרונות סבלה חיה פינקל מחולשה בלב ובשלוש השנים האחרונות נחלש גם כוח הזיכרון. ובכל זאת, המשיכה לשוחח עם מכיריה ככל שיכלה, על אמונה יוקדת שבערה בה ללא הרף. בית המוקד שאחר חורבן הבית.

כוח אמונתה, מעידים מכריה, לא פסק מללחוש. כמו היה גחלת תמידית. כל ילד שנולד בשכונה, הייתה חיה פינקל זורחת וצוהלת. "נאך א נקמה'לה, נאך א נקמה'לה (- עוד נקמה קטנה ועוד נקמה קטנה).

מעולם לא הפסיקה הנערה מדיר ה'דבר אחר' לנעוץ אצבע מתגרה בעיניו של הצורר ימ"ש. זו אמנם הייתה אצבע רותחת מניגוב הדמעות, אך קריאת 'גירא בעינא דשטנא' הדהדה בכל אורחות חייה. החל מרגע שפסעה בשערי הדיר, ועד ליום שבו נעצמו שמורות עיניה לנצח.

כולם קרובים

היד רושמת והמקלדת נרטבת. העין מפרישה מחיצה לחה שמקשה על הראיה, הראש הולם כמו היו בו מסדר של פטישים רבי עוצמה, וכל מאמץ לנקות את המשקפיים מותיר אחריו ייאוש. זעקה עולה: איכה ישבה בדד. וכליות שותקות מבלי מענה.

ורק קריאה אחת נותרת בסיומו של סיפור החיים הכאוב: נוחי בשלום, חיהל'ה. אלו היו שנות הרעב, מעתה נכונו לך שנות שובע. בטח הגעת כבר אל הטרקלין הגדול בו מסובין כבר שנים ארוכות כל בני משפחתך. יש לך הרבה מה לספר להם, חיהל'ה. רוצי לידיים של אמא, היא בעיקר רוצה לומר לך, שעם כל מה שמצפה לך שם, את יכולה לשוב ולהיות מפונקת.

ולפי שלא הותירה אחריה זרע, קחו עמכם צדקה, נהגו בה מידת חסד של אמת: ייקח כל אחד על עצמו משנה אחת לעילוי נשמתה או אולי מחשבת חיזוק במוסר או באמונה. הרבו צדקה בעבור נשמת חיה פינקל בת רבי דוד ע"ה. תהא נשמתה צרורה בצרור החיים, במעלות קדושים וטהורים.

 





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. כתיבה מעולה ומרגשת - ייש"כ  (ל”ת)


  2. מרגש, לבכות. מכיר אני את בית הכנסת ולא ידעתי את הסיפור המרגש מאחוריו  (ל”ת)

    מטי

  3. חווית קריאה מפעימה  


  4. לא יאומן אלו יהודים חיו ועודם חיים בינינו. ישר כח לסופר שהעלה על הכתב  (ל”ת)


  5. איצו איזה כתיבה איצו  (ל”ת)

    חבר מהפנימיה בניין חדש סלבודקה

;