רפיסות שלטונית וכניעה לטרור

קק"ל וכוחות הביטחון נסוגים מהנגב • תיעוד רגעי הדרמה

כתב השטח של 'בחדרי' יוסי ריינר, אזר אומץ וירד לנגב הבוער סביב הנטיעות, יחד עם צלם המערכת, ישי ירושלמי הוא תיעד כיצד המשטרה מתקפלת ומתפנה מהמקום בהוראה מגבוה. ריינר מתאר בכתבה מיוחדת את אשר חווה לאורך היום, ההוראה, החששות, המראות וההתרפסות הממשלתית שנגלתה לעיניו • צפו

יוסי ריינר
י' שבט התשפ"ב 12.01.22 | 23:02
5 תגובות

קק"ל וכוחות הביטחון נסוגים מהנגב • תיעוד רגעי הדרמה

השתילים שהציתו את המהומות צילום: ישי ירושלמי

הסערה הרבתית שעוררו הנטיעות של קק"ל בנגב, הובילו אותי ואת צלם המערכת, ישי ירושלמי, לארוז את חפצינו ולרדת דרומה על מנת לעמוד מקרוב אחרי הסאגה שמסרבת לרדת מסדר היום.

את האמת שאת האירועים בנגב אפילו ככתב שטח העדפתי לדווח עליהם כשאני יושב בניחותא במשרדים המרווחים של 'בחדרי חרדים' כשהדיווחים מגיעים אלי ישירות אל הנייד, כך ציפיתי שהדבר יימשך עד סיום הסאגה הדי מוזרה שתכף ארחיב עליה.

אבל מה לעשות, תכניות לחוד ומעשים לחוד, כשעל הבוקר אני מקבל הוראת שעה מההנהלה בהודעה תמציתית שנשלחה אליי באפליקציית המסרונים וואטסאפ, ובזה הלשון: יוסי, רד לנגב.

מיותר לציין את הסחרחורת והעיגולים השחורים שהציפו את עיני בעת שהגזירה נחתה עלי, אם עד עכשיו חשבתי שאוכל לשבת בניחותא ולדווח על האירועים האלימים והפצועים בנגב ממרומי מגדל השן, הגיעה ההוראה הזו וניפצה לי את התקוות, היה ברור לי כשהבוס נותן הוראה שכזו הוא מבחינת הפסוק "גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה".

ניצחון למנסור עבאס > הממשלה התקפלה: הנטיעות בנגב הופסקו. צפו ?

כאיש מעש אני מחשב במהירות את ההכנות לקראת ההגעה אל הנגב המאיים, כשתיעוד הצתת רבו של כתב עיתון 'הארץ', נתי יפת, אתמול, עדיין חולפת בקודקודי ומחייג באופן מיידי לשרגי סנדרוביץ, מנהל תיקי לקוחות ב'גפנר ביטוחים', ע"מ שיוסיף ל"רכב השרד" שלי פוליסת ביטוח מקיף, הרי מוכן אני לסכן את חיי, אבל בהחלט לא מוכן לספוג נזק שיגרם לרכבי. לאכזבתי הרבה התברר לי שבשונה מביטוח חובה וצד ג', ביטוח מקיף לא ניתן להפעיל באופן מיידי. שוין, בעיני רוחי כבר ויתרתי על הרכב, אך דאגתי לרוקן את תכולתו לפני היציאה למחוז משכנו של דוד בן גוריון המנוח, שלפחות אחזור עם מינימום נזקים, טלפון קצרצר לצלם המערכת ישי ירושלמי שלאחר דין ודברים והסבר שהמקום בפועל מפחיד פחות מ"חומש", הוא נאות לצאת אל מדבריות הנגב השוממות והאין סופיות ולתעד את האירועים מן השטח עצמו.

יצאתי אל הדרך אחרי סקר שוק שערכתי "מה לכתוב בוויז" כשאני מנסה לסדר לעצמי את המחשבות, "אני אשכרה מנסה לעכל שאני תכף הולך להיפצע או שרכבי הולך לעלות על המוקד השמימה, כל זה בשביל כמה עציצים! אני לא מאמין", אני לוחש לעצמי בזעם, וכדי לאושש את החששות, אני רואה על צג הטלפון את ישי הצלם שאומר לי באופן חד משמעי שהוא עומד בכניסה ואין לו כל כוונה להיכנס לתוככי השטח השנוי במחלוקת, מהעובדה הפשוטה, שהוא עד לכך בשידור חי בפינוי פצועים מהזירה, ובבירור קצר מולו אני מבין שהוא אינו מתכוון להיות אחד מהם, והוא מתכוון לחזור בסוף האירוע הבית כשהוא נוהג עם רכבו הפרטי, ולא עם נהג צמוד כשהוא שוכב בטנדר לבן.

אני מגיע לכניסה ולאחר מו"מ עם ישי, אנחנו מסכמים שאנו מחנים את רכבנו ע"י כוחות הביטחון, ומתחילים לצעוד כ-300 מטרים במטרה להגיע אל זירת האירוע, הצעידה שלנו בחולות הנגב החלה, ואיתה הגיע החול שהחל לעשות בנו שמות, הן בנעליים שהחליפו את צבען, והן במכנסיים שהפכו לבחינת "וצבעיו לא נודעו" כשבראש מנקרת לי השאלה, מה למען השם קבע בן גוריון את משכנו בנגב, והאם לפחות היו לו נעליים מתאימות לחולות הבלתי נגמרים של המקום הצחיח הזה.

אנחנו סוף סוף מתקרבים ליעד כשאני מבחין בכוחות הביטחון החוצצים בין המפגינים לבין שטח עפר מסוים, אותי זה לא באמת מעניין, כשאני בלהט לחפש מדוע בעצם הגעתי לכאן, איפה הם העצים הגדולים ששתלו שבגינם כל המהומה, אך פרט לאופק חול בלתי נגמר, איני רואה מאומה, כשאני תוהה אם אני במקום הנכון, אני ניגש לשאול את אחד השוטרים ששהו במקום איפה העצים נמצאים, הוא לוקח אותי לנקודה המיועדת ושם אני רואה עציץ. כן. עציצון קטן שנע ונד ברוח. שורה של כאלו. על זה המהומה. הבנתי. רק עכשיו התחוור לי הכל. מדהים, לחשתי לעצמי, לשורה כזאת של עציצים יש ביכולתה להפיל ממשלה בישראל, ויתרה מזאת, לקבל היתר מיוחד לנטוע עציצון אחד כזה באדמה בעיצומה של שנת השמיטה! לא יאמן.

אם חשבתי שקיבלתי תשובות התברר שהתבדיתי, ועכשיו אין לי שאלה אחת, יש בי ים של שאלות.

חיזוק לתהייה שלי קיבלתי עם המציאות בשטח כשאנשי קק"ל יחד עם הציוד הכבד החלו להתפנות מן השטח כשהם משאירים את השתילים שנטעו בקול רעש גדול ע"י חלק נכבד מבכירים באופוזיציה שטינפו את נעליהם והגיעו עד למקום הצחיח כאן, לחסדי כוחות הביטחון במקום כשמולם ניצבים מאות אזרחים בדואים שכל משאלתם היא אחת, "ללטף את השתילים כשהם מחוץ לאדמה" ומה שמונע מהם את משימת העקירה, היא העובדה שישנם במקום כוחות ביטחון.

ואכן, כשכוחות הביטחון החלו אט אט להתפנות מן השטח התחוור לי שההשערה שלי נכונה, כשמאות המפגינים התקרבו לשטח העבודות שבו ניטעו השתילים הרכים, דבר שהקפיץ מחדש את כוחות הביטחון שנפרסו מחדש כשורה אחת להגן על השתילים.

ברור לי שאין בכוונת כוחות הביטחון לפתוח במקום תחנת משטרה שתשמור על שטח העבודות, המקום היה שומם מיהודים ויהיה כך גם אחרי שהממשלה תתקפל ותודיע על הפסקת העבודות במקום, ואיתה כמובן - סיום הנוכחות המשטרתית שהגנה על עבודות בשטח.

הוי אומר שמפגן הכוח הראוותני במקום, וההיתר המיוחד שניתן לשתול בשמיטה בלתי מובן, כשהתוצאה של אותם שתילים ידועה מראש.

למען האמת אדמת הנגב הופקרה כבר כמה שנים טובות, די להגיע לכאן פעם אחת, בכדי להבין שאתה נמצא בטריטוריה אחרת שאינה בשליטת ובנוכחות מדינת ישראל, כ"כ יומרני היה, שדווקא ממשלה שכזו הנשענת על אנשי טריטוריית הנגב, תגיע ותראה כאן את משילותה,

כששוכני הנגב הם בעצם בעלי הבית שמחזיקים את הקואליציה בממשלה הזו.

הטעות הייתה שהחלו בכלל את העבודות במקום, שהובילו את הטעות השנייה החמורה שבעתיים, כשהמהומות במקום שכללו שריפת רכבים ושוטרים פצועים, הבהירו לכולם מי פה בעצם בעל הבית, ושנטיעות מדינה עוקרים בטרור. והטרור אכן משתלם. ע"ע חומש.

המחשבות נעקרות כשאני חוזר למציאות ורואה איך כוחות הביטחון בשטח מתחילים להתקפל כשמשאירים את המקום לחסדי הבדואים שהמתינו בסבלנות במקום, אני מתעשת ומבין שאם לא אקפוץ באופן מיידי על אחד הרכבים, אהיה היום בכותרות החדשות עם תיאורים מלבבים כמה איש טוב הייתי וכו' וכו'.

למזלי, רכב שנשא צוותי תקשורת במקום נענה בשמחה לקריאתנו, ומצאנו את עצמנו, אני וישי הצלם מטנפים בחול את רכבו של הנהג האדיב שהביא אותנו לרכבים שהחנינו בכניסה, שד"א הופתענו לראות שגם משם כוחות הביטחון כבר אינם נמצאים, ומי שכן נכחו, אלו אותם מפגינים שמילאו את המקום, מוצא את עצמי ממלמל לעצמי פרק תהילים, ועולה על הרכב כשמסביבי ננעצים מבטים של "עוד רגע רוגם אותך באבנים" ומסתלק מהמקום כל עוד רוחי בי הישר אל ביתי, כשאני בספק רב אם השתילים שנשתלו יהיו כשירים עד לט"ו בשבט בכדי לומר עליהם "שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך"...