י"ט אייר התשפ"ד
27.05.2024
ריאיון מיוחד

אחיו של ראש המוסד: דדי שלח אותי להתפלל עליו במירון

הם גדלו במשפחה חילונית, אחד פנה אל הדת והשני פעל בעולם הריגול, אבל דרכיהם מעולם לא נפרדו, היום זוהר ברנע הוא רב ואחיו דדי הוא ראש המוסד, בראיון לעיתון "משפחה" שמתפרסם הבוקר מספר הרב ברנע, חסיד ברסלב, על הקשר המיוחד עם המרגל מספר אחד וחוזר אל האסון הגדול בהילולת מירון שממנו נחלץ בנס

אחיו של ראש המוסד: דדי שלח אותי להתפלל עליו במירון
הרב זוהר ברנע צילום: אלחנן קוטלר, עיתון משפחה

הרב זוהר ברנע נסע יחד עם בנו להילולה במירון. אחיו, שבאותה עת התמודד על ראשות המוסד, ביקש שיתפלל שם להצלחתו. כשאירע האסון הנורא עמד הרב זוהר ברנע עם בנו על מדרגות המוות – ובדרך נס הם הצליחו לשרוד. את הסיפור מביאים כתבי "משפחה", אליעזר שולמן ואהרן קליגר. "הקדמתי לעלות למירון בשל בקשתו של דדי", הוא מספר, "המינוי של ד' מהמוסד עמד אז להכרעה, האם הוא יקבל את התפקיד, או שזה יהיה מועמד אחר. דדי ביקש ממני לעלות למירון ולהתפלל שהוא זה שיקבל את המינוי. עשיתי זאת בשמחה".

בחצות הלילה החליט הרב ברנע לעלות עם בנו בן ה-14 לרחבת ההדלקה של "תולדות אהרן", דרך השביל הגורלי שבו אירע האסון. "צעדנו נגד כיוון התנועה", הוא מספר, "בהתחלה היה הדוחק הרגיל. תמיד יש שם דוחק, אז לא חשבתי שקורה משהו מיוחד. אחרי מטרים בודדים הבנו שבדרך הזאת לא נצליח להתקדם אז החלטנו להסתובב לאחור. במצלמות האבטחה רואים אותי מתחיל לרדת בחזרה. אבל אז הלחץ גבר וגבר. אנחנו מכירים את הצפיפות משנים קודמות, אבל כאן מדובר בצפיפות שלא מתנקזת לשום מקום והלחץ רק גובר והולך. לא נתקלנו בכזה דבר".

"אני שומע צעקות וצרחות ולחץ, אדם עם הגב למעקה צעק לי באוזן 'אני לא מסוגל עוד!'. הורדתי את הכובע ופשוט התחלתי לנופף עליו, בתקווה שהאוויר יעזור לו. הבן שלי עמד בסמוך אליי ושמרנו על קשר עין. רק אז קלטתי שאנחנו כבר לא במצב דוחק רגיל, אלא בסכנת חיים. הבטתי סביב וקלטתי שהאנשים לא סתם מתלוננים על הצפיפות, אלא פשוט נפטרים לנגד עיניי. זה היה רגע מבעית. סביבי אנשים נמחצו למוות, אבל אני בעצמי הייתי במעין בועה צדדית מוגנת. בשלב הזה כבר לא ראיתי את הבן שלי. אבל ידעתי שאני חייב קודם כל לחלץ את האנשים מתוך הערימה האנושית המוטלת על המדרגות. שלפתי אנשים אחד אחד. חלק מהאנשים שהרמתי כבר היו ללא רוח חיים, אחרים עדיין נשמו וצריך היה לחלץ אותם בדחיפות".

"אי אפשר לתאר את התפילות שהלב שלי זעק לשמיים באותם רגעים", בנקודה בה עמדנו ולא ראיתי את הבן שלי בין ההרוגים. הבנתי שהוא כנראה עזב את המקום. רק כעבור שעה הצלחתי ליצור קשר טלפוני עם המחותן שלי שגר במירון, והוא סיפר שהבן הגיע אליו הביתה בטראומה והלך ישר לישון. זה הרגע שבו האדרנלין עזב אותי. פתאום חשתי תשישות עצומה שכמוה לא הרגשתי מעודי. ליאות פשתה בכל איברי גופי. פשוט נפלתי על מקומי".

ומה באשר לאיום האיראני שעליו מופקד האח מהמוסד? "באמת שאין לי שום הבנה בנושאים הללו", הוא אומר. "לסמוך אני סומך רק על הקב"ה. אבל אם הקב"ה בכבודו ובעצמו בחר בו בתור שליח, יכול להיות יותר טוב מזה?".

דוד ברנע אסון מירון תשפ"א

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד