1. עמוד הבית
  2. נשים
  3. משפחה

הכי טוב שיש: הילדות הפשוטה שגדלנו בה // טורה של אפרת ברזל

העולם המודרני, איך גדלנו ללא מידע אלקטרוני? אפרת ברזל בטור אישי על שמחות קטנות, מהן? הילדים שממשיכים לגדלו בצורה פשוטה ואיך זה משפיע על המח שלהם

אפרת ברזלכ"ו אייר תשפ"ב 27/05/2022 11:49

שמחות קטנות טרמפולינה. אילוסטרציה טרמפולינה. אילוסטרציה צילום: אהלי צדיקים

אם יש בי מיתרים הם מתנגנים ברטט.

ככל שהשנים עוברות אני מבינה שאני יותר טובה בשמחות קטנות.

אני רוצה להסביר מה זה אומר, קודם כל עבור עצמי.

בשבוע שעבר נחגגה חתונה משפחתית ב"קטיפה", מוסף הנשים של יתד נאמן, בו אני כבר שנים כותבת טור אישי.

מקום עבודה נמדד, בין היתר, דרך האחווה השוררת בין כולם. עבודה היא משפחה, ומשפחה היא עבודה.

מקומות בהם אנו עמלים להצלחה יחד יוצרים מרחבי קשר.

כל מרחב של קשר בין בני אדם דורש תחזוקה.

בחתונה,

מזל טוב זוג צעיר, טהור וקדוש שכמוכם,

בחתונה,

 תודה כלה יקרה, על איך שברכת אותי, התרגשתי, אני יודעת שאת שמעת היטב במה אני ברכתי אותך, תדעי, שממש התכוונתי.

בחתונה,

בחתונה פגשתי פעם ראשונה בחיי הרבה חברות שלא ידעתי איך הן נראות.

ידעתי רק איך הן כותבות. חברות שלי לספסל דפי המגאזין הזה.

 יש חברות שמכירות רק דרך סמטאות של מילים, הן לא צריכות פנים.

 מראה, הינו דבר מגביל, לפעמים סטיגמתי.

כשאין מראה, ויש רק מילים, המח נותן לנו אפשרויות דמיון רחבות יותר.

כשהיינו ילדים קטנים, והעולם עוד לא היה מוצף מידע אלקטרוני מרעיל, היו למילים כח אחר.

 אני זוכרת מה עשינו  בשעות הצהריים בבית, שתיים עד ארבע, שעות עם חוקים משלהן.

אסור היה, למשל, להתקשר אחת לשניה בשעות האלה, זה היה נחשב לא מנומס, היה שקט באוויר, חם, ונטילטור, אמא נחה בחדר,

 ושני ילדים, אחי ואני, זה כל מה שהיינו, זה כל מה שנשארנו,

שוכבים על השטיח בסלון, נרגעים מיום הלימודים, שוכבים על השטיח ושומעים תסכיתים של יצחק נוי, שהלך לעולמו בשבוע שעבר.

תסכית, קוראים צעירים, הינו סיפור ששומעים.

לא רואים.

סלילים של פעם.

אחי ואני היינו בוהים בקירות, בכתלים, בתקרה, מקשיבים, הרבה מדמיינים.

כילדה של שני אנשי רשות השידור, אני זוכרת שתמיד הייתי מקשיבה לתסכיתים

הקשבה של - פעמיים על אותה הפעם.

פעם אחת מקשיבה לסיפור  עצמו, לתוכן, אבל מקשיבה גם בו זמנית למאחורי הקלעים של איך יצרו את התסכית באולפן, מדמיינת  איך זה היה כשהקליטו אותו.

אני מכירה מהילדות את אולפן התסכיתים, ממנו יצאו כל אלה אל האוויר, אולפן חמש.

זה היה מתחם:

 רחוב לאונרדו דה וינצ'י בתל אביב, בנין ביכורי העיתים ממול, אז איפה איפה הם הבניינים ההם, בית מפעל הפיס מאחור, והבוטקה של השומרים בכניסה לקול ישראל מקדימה. תלוי כמובן איפה אתה עומד ומה מיקוד חייך.

מעגל בניינים שגורם לך לשאול את עצמך כילדה,

מה אהיה כשאהיה גדולה,

רקדנית לצלילי הקצב שבקעו מבנין ביכורי העיתים,

קריינית רשת ג',

או אולי בכלל מיליונרית של פייס, כשאת יודעת בוודאות, שעירית ענבי עושה שם, בבנין הזה ממש, כל שבוע את ההגרלה.

רקדנית אני בטוח כבר לא אהיה.

בערך מעל חדר הקריינים, במדרגות למעלה, גר אולפן חמש.

אולפן התסכיתים.

 זוכרת עכשיו את הריח.

 כשהיינו מחכים לאבא ואמא  שיסיימו לשדר, היינו נכנסים כילדים לגן השעשועים הזה.

לא היה בגן השעשועים שלנו נדנדה או קרוסלה מסתובבת לאן שרק יוצא לה,

אבל היו בו אביזרים שעושים קולות של מציאות.

דלת נטרקת אל תוך משקוף כדי לעשות ממנה אפקט של מישהו שהולך, לוח עץ עם כמה וכמה סגנונות של פעמונים כדי לעשות אפקט של מישהו שהגיע.

הרבה דמיון היה בחדר הזה.

הרבה דמיון היה גם על השטיח, כשהיינו שומעים תסכיתים. פלא שעולם הפודקאסטים פורח?

הוא פורח, בין היתר, כי כשהמח שלנו מקבל כניסה של מסרים רק דרך האוזניים, "וכל העם רואים את הקולות", עוד מעט שבועות, יש בזה אפקט נעים. נירונים חדשים מתפתחים. חיישני חשיבה.

 בעולם החרדי, בו גדלים ילדיי, ישנם כאלה הממשיכים עדיין להנות מילדות פשוטה.

זה לא רק חבל וגומי שקיים במחוזותינו, זה גם מח של ילד, שמאפשרים לו התפתחות בריאה של קצב, בהיעדר תרבות קלוקלת של מסך צמוד.

בחתונה המשפחתית ב'יתד נאמן' רבות דיברנו בעזרת הנשים,

החברות ואני,

על מילים, נו על מה עוד כותבות קטיפה יכולות לדבר. זו העבודה שלנו. זו עבודה אהובה עלינו. אין מי שכותבת ולא אוהבת.

משלמים לנו על מילים.

אז למה אני מתכוונת כשאני אומרת שאני טובה בשמחות הקטנות,

שמחות קטנות הם רגעים קטנים בתוך השמחות הגדולות של החיים, קרעפלך כאלה בזמן, רגעים בהם לא צריך מילים, דווקא כשיש רעש גדול מסביב.

שמחות קטנות הם הרגעים האלה, גם אחרי האירוע, בהם את יכולה להסתכל לילד שלך בעיניים, זה שהרגע חיתנת, זה שעשית לו כעת בר מצווה, זו שכעת ילדה, ולדעת, ללא מילים אם יש שם משהו שהם רוצים להגיד.

זה יכול להיות לפעמים, 'ללא מילים', שאומרות "אמא, לא טוב לי, לא נעים לי לאכזב, אבל קשה לי, אפשר לקבל בבקשה עזרה, אני צריך הבנה",

וזה יכול להיות, 'ללא מילים', שאומרות  "אמא, אני מאושר, אין לי איך להודות לכם על כל מה שנתתם לי ועל כל איך שגידלתם אותי", זה יכול להיות גם משהו באמצע.

שמחות קטנות הם רגעי קירבה בין ילדים והורים, הם רטט שעובר במבט, בדמעה, בצליל, שרק אתם מבינים, דומה מאוד לשקט שהיה כשהם היו קטנים, השקט שיש כשהם רק נולדים.

 





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
;