הרב שאול יורוביץ': בין עבודת הקרבנות להדלקת המנורה

בין בושה לחלישות דעת / בין כהן לנשיא

פרשתנו פותחת במצוות ה' את אהרן "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת", רש"י (ד"ה בהעלתך) מתפלא על מקומו של ציווי זה דווקא כאן ושואל: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים" והרי אין עסק פרשתנו לבאר ולפרט את העבודות השונות המוטלות על הכהנים, ומבאר רש"י כך: "לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומיטיב את הנרות".

דברי רש"י אלו מעוררים כמה שאלות:

• מהו באמת היחס בין עבודת הדלקת המנורה להקרבת הקורבנות עד כדי שנאמר לאהרן על זה 'חייך שלך גדולה משלהן', ולכאורה העבודה התמידית העיקרית במקדש היא עבודת הקורבנות דווקא.

• מדוע באמת לא יינתן לאהרן ולשבטו חלק בתוך בני ישראל בחנוכת המזבח, והרי זו עבודתם היומיומית של הכוהנים להקריב לפני ה', ואם כן מדוע לא ישתתפו בחנוכה זו יחד עם כל ישראל.

• כל עיקר חלישות דעתו של אהרן מחמת הקרבת הנשיאים צריכה לימוד, שהרי על היום הראשון לכהונתו אנו קוראים בדברי רש"י עצמו תיאור הפוך לחלוטין בגישת אהרן לעבודות הכהונה שהוטלו עליו, כך כתוב בתחילת פרשת שמיני: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ" ורש"י (שם) מבאר את הסיבה מדוע משה מזרז שוב את אהרן לעבודה אף שבראשית הפרשה כבר נצטווה אהרן על כך, כך הוא כותב "שהיה אהרן בוש וירא לגשת אמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת". אם כן אהרן ביום השמיני למילואי המשכן כשהוא בא לעבוד את עבודתו דווקא נרתע וירא מגשת, ובאותו יום עצמו כאשר הנשיאים מתחילים בהקרבתם זה דווקא מעורר בו הרגשה הפוכה של חלישות הדעת מדוע הם כן והוא לא, ובמבט ראשון נראה כאילו שדווקא כאשר הוא מצטווה ומקבל את תפקידו העצום הוא מהסס וחושש ולעומת זה כאשר לא קיבל חלקו עמהם דעתו נחלשה ויש כאן מעין סתירה פנימית, ואף שאפשר ליישב שעיקר חלישות דעתו התעוררה מצד שזה היה עבודה של כל שבטי ישראל ומשום כך נתעורר בו הצד של 'למה נגרע' אך עדיין שתי גישות סותרות אלו צריכים יישוב וביאור.  

עלינו לעסוק בתחילה בהבנת מהות עבודת הקורבנות לעומת מהות הדלקת המנורה, כאשר נבין את שתי עבודות מרכזיות אלה נבין גם כן את דרכי העבודה השונות של אהרן.

'עבודת הקורבנות' כשמה כן היא קירוב התחתון לעליון, כל עיקרה היא להעלות את חלקי הקדושה שנפלו למטה, לכן 'על כל קרבנך תקריב מלח' בחינת 'דומם', ומנחה ונסכים בבחינת ה'צומח', וזה מפני שניצוצות הקדושה מצויים בכל חלקי ה'דומם' 'צומח' 'חי'. תנועה זו המתחילה מלמטה למעלה בעלות התחתון אל העליון נקראת בשפת הפנימיות 'העלאת מ"ן' (מיין נוקבין = שפע נוקבי) שכל עיקרה תלויה בהתעוררות עם ישראל לה'.

'הדלקת המנורה' לעומתה מבטאת את השפע היורד מלמעלה למטה, זוהי תנועה הפוכה של שפע טהור הנמשך מלמעלה למטה על ידי עבודת התחתונים הקודמת לה כמבואר, שפע רוחני זה הבא מלמעלה מבטאת את השלימות המתקנת את כל החלקים השבורים והחסרים, ולכן המנורה הייתה עשויה מקשה אחת לומר שאין בה עניין של פירוד וריבוי מפאת שהיא אוחזת באור העליון, עליה נאמר גם ש'נר המערבי לא כבה לעולם' כלומר אין בה כביכול בחינות של קטנות וגדלות כעבודת הקורבנות אלא היא תדירית ורציפה.

הבחנה זו בין עבודת הקורבנות לעבודת המנורה מובנת גם בפשטות, שהרי האש של המנורה כל מציאותה היא להאיר ולהשפיע מלמעלה למטה. לעומת ה'אש תמיד' שעל המזבח שהיא אש שורפת, בבחינת ביטול והכנעת כל הבריאה ליוצרה מלמטה למעלה.

העבודות הנפשיות המסתעפות מכוח שתי עבודות אלה הן 'יראה ו'אהבה', עבודת הקורבנות כל עיקרן היא עבודה של יראה ביטול ומסירות נפש, וכפי שמבואר במדרשי חז"ל שכל תכלית הקרבת הקרבן הייתה מכוונת להביא את האדם להכנעה וביטול עד כדי מחשבה שהיה ראוי לעשות בו מה שעושים עם הקרבן. 

לעומת זה כאשר זוכה האדם להיות מרכבה לשפע העליון היורד מלמעלה למטה בבחינת האור המאיר של המנורה, הרי אז כל עיקר מציאותו ועבודתו היא בבחינת 'אהבה' ו'דבקות', שמכוח השפע החדש השורה עליו מתעוררת בו אהבה ושמחה גדולה כנודע.

שתי מידות אלו ה'יראה' וה'אהבה' מבטאות שלמות אחת כמובא בכל ספרי המוסר והפנימיות, עיקר העבודה המוטלת על האדם היא ה'יראה' שהיא ראשית העבודה, אך תכלית העבודה היא ה'אהבה' הבאה בעקבותיה,

מובן אם כן היטב עדיפות עבודת המנורה על פני עבודת הקרבנות שהרי היא תכלית העבודה כאמור, אך כפי שנתבאר 'שלך גדולה משלהם' עבודת ההשפעה של המנורה תלויה בעבודת הקרבנות הקודמת לה, וממילא הגדולה 'שלך' נמשכת 'משלהם', אך בהיות אהרן והכהנים בבחינת פנימיות של כלל ישראל כנודע, לכן אף שבוודאי גם הוא עסק בהקרבת הקורבנות, אך השלימות המתגלה על ידי כלל ישראל והכהנים הן שתי עבודות אלה כאשר הן נשלמות זו על ידי זו, וממילא בחנוכת המשכן מובן היטב שאהרן עסק דווקא בהדלקת הנרות לעומת הקרבת הקרבנות הבאה על ידי כלל ישראל דווקא.   

ביתר ביאור: הנשיא מייצג את 'כלל ישראל' הוא ראש השבט המביא את קרבנם לפני ה' ומשום כך הוא מבטא את התנועה מלמטה למעלה, את עם ישראל החפץ להתקרב לה'. הכהן לעומתו הוא עובד את עבודת המשכן ומשום כך הוא כעין המייצג את הגילוי האלוהי מלמעלה למטה, ומובנים אם כן שתי חלקי עבודה משלימים אלו בחנוכת המשכן הנעשים על ידי נשיאי השבטים והכהן הגדול דווקא.

גם שתי הגישות השונות של אהרן יתבארו היטב שבשמיני למילואים כאשר רצה הקב"ה לקרב את אהרן לעבודת הקרבנות שהיא עבודה של יראה נתעורר אהרן במידה זו והיה בוש וירא מגשת, אך בבואו לזכות לעבודת ההשפעה של המנורה בבחינת אהבה היה עליו להתעורר בעבודה השנייה שהיא רצון עז ותשוקה לעבודת הקודש שזה מתבטא בחלישות דעתו אלא אדרבה רצון חזק לזכות לעבודה זו היפך עבודת הביטול והבושה.

לחילופין ניתן לומר שדווקא על ידי שנתעורר אצל אהרן בחינת 'בוש וירא מגשת', על ידי זה נתגלה אצלו עבודת הקרבנות כמבואר שזהו בחינת יראה וביטול, וכאן על ידי שנתגלה אצלו עניין חלשה דעתו המבטא את רצונו הגדול לעשות לה', בזה נתגלה עניין הדלקת הנרות אצלו שהיא עניין של אהבה וריבוי הרצון, ולפי זה נמצא שעבודה פנימית זו שהייתה בו, הנה היא זו שהמשיכה את הגילוי ולא להיפך וכמבואר, ובאמת הכול אחד הוא.

נוסיף ונבאר שגם סדר העבודה מתבאר מכאן היטב, ש'קרב אל המזבח' נאמר לו בתחילת עבודת הכהונה – בשמיני למילואים שזה מבטא את תחילת העבודה שהיא יראה ובושה כאמור, ורק לאחר י"ב ימי הקרבת הנשיאים לאחר שעבד את עבודת היראה כראוי, כאשר הגיע הזמן לעבודת האהבה, נתעורר בו אותה חלישות הדעת המבטא את הרצון הגדול לאור הגדול בבחינת עבודת המנורה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!