צווארון כחול – תיק סטודנט
שמואל אבואב מנכ"ל אור ירוק על הקשר בין השכלה גבוהה לבין צמצום פערים
- שמואל אבואב אור ירוק
- ל' חשון התשע"ד
מה הקשר בין השכלה גבוהה לבין צמצום פערים, שיפור הדימוי העצמי של רבבות ישראלים צעירים והגדלת הפריון המשקי? פתיחת שנת הלימודים האקדמית, בימים אלו, מציעה זווית מקורית ורעננה למחשבה על אודות חוט השני השוזר את כל אלה, לכדי הצעה לרפורמה מתבקשת באקדמיה הישראלית.
גלוי וידוע שהשכלה גבוהה היא גורם המשפיע ישירות על המעמד החברתי והכלכלי. מי שלמד לימודים גבוהים, הגדיל בכך משמעותית את יכולת ההשתכרות שלו, הרחיב את קשת האפשרויות התעסוקתיות העומדות בפניו, וכפועל יוצא מכך, גם את שאר מעגלי חייו, החברתיים, התרבותיים, כמו גם המשפחתיים והאישיים. כל המחקרים מצביעים על רכישת השכלה גבוהה, כמכשיר להתקדמות פרטים וקבוצות בחברה ובמדרג החברתי, כנותנת בידי המשכיל כלים למיצוי אישי, וכמשפיעה ישירה על סיכויי ההצלחה בלימודים של הדור הבא.
יוצא מכך שהשכלה גבוהה להמונים, תוך שמירת רמתה הגבוהה, הינה אינטרס לאומי, כלכלי וחברתי ראשון במעלה. ככל שיגדלו מעגלי הצעירים והצעירות הישראליים הרוכשים השכלה גבוהה, כך יתרחבו מעגלי השפעתה הטובה של ההשכלה הגבוהה, שיפזרו סביבם את אדוותיהם.
בעיה נוספת אליה קשורה בטבורה מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל, היא הפרת האיזון הפנימי בין ההכשרות העיוניות לבין ההכשרות המקצועיות. תהליך רצוף של סגירת בתי ספר מקצועיים לאורך שנות התשעים, הוביל למחסור חמור בידיים עובדות חיוניות של אלפים רבים שאינם עוד רתכים, חשמלאים, מחסנאים, טכנאי והנדסאי מחשבים, ובעלי מקצועות 'כחולים' נוספים, להם משווע המשק. לסיבור האוזן, ממוצע הלומדים בחינוך המקצועי בקרב מדינות ה OECD, עומד על 46%, לעומת 36% בישראל. לא תמיד זה היה כך. בתחילת שנות השמונים למד כל תלמיד שני בישראל במגמה מקצועית, בעוד שכיום לומד מקצוע כל תלמיד שלישי בלבד. כך, באמצעות הנהירה הכללית למקצועות העיוניים, נזנח ונוון המסלול המקצועי, וביחד איתו נזנחו והודרו ממעגלי ההזדמנויות גם כל אותן רבבות הסטודנטים שבאופן טבעי אמורים היו להתפתח ולפרוח בו.
המסקנה היא שכדי להגדיל את הפריון ואגב כך לצמצם את הפערים החברתיים, יש לאזן את המשק מחדש, ולמשימה זו אין מתאימה ממערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. בראשית ימיה הדריכו את התפתחותה של האקדמיה הישראלית שתי תכליות: עיון מחקר ופיתוח, שהלך והתפתח, והקניית הכשרה מקצועית קלאסית, שהלכה והתנוונה. מתבקש, אפוא, חיבורן מחדש של ההכשרה המקצועית וההשכלה הגבוהה.
אנו זקוקים לאימוץ הדגם הנהוג בגרמניה למשל, שם נוהגים המעסיקים להעניק יחס שווה לחינוך מקצועי ולחינוך עיוני. עלינו להניע תהליך אקדמיזציה למקצועות הצווארון הכחול. ביצירת מסלולי לימוד גבוה בחשמלאות, ברתכות, במסגרות או בכל מקצוע קלאסי נדרש אחר, נרוויח פעמים: בפעם האחת יחזיר לעצמו המשק הישראלי את רבבות העובדים המקצועיים האיכותיים להם הוא זקוק. בפעם השניה, (או שמא היא הראשונה), נזקוף בכך את קומתם של הפועלים הפשוטים שיהפכו לאקדמאים משכילים ובעלי תארים, ודימויים העצמי, שישתפר בצדק, יקרין אף הוא את השפעתו על סביבותם, שהן גם סביבותינו.
*הכותב כיהן כמנכ"ל משרד החינוך
גלוי וידוע שהשכלה גבוהה היא גורם המשפיע ישירות על המעמד החברתי והכלכלי. מי שלמד לימודים גבוהים, הגדיל בכך משמעותית את יכולת ההשתכרות שלו, הרחיב את קשת האפשרויות התעסוקתיות העומדות בפניו, וכפועל יוצא מכך, גם את שאר מעגלי חייו, החברתיים, התרבותיים, כמו גם המשפחתיים והאישיים. כל המחקרים מצביעים על רכישת השכלה גבוהה, כמכשיר להתקדמות פרטים וקבוצות בחברה ובמדרג החברתי, כנותנת בידי המשכיל כלים למיצוי אישי, וכמשפיעה ישירה על סיכויי ההצלחה בלימודים של הדור הבא.
יוצא מכך שהשכלה גבוהה להמונים, תוך שמירת רמתה הגבוהה, הינה אינטרס לאומי, כלכלי וחברתי ראשון במעלה. ככל שיגדלו מעגלי הצעירים והצעירות הישראליים הרוכשים השכלה גבוהה, כך יתרחבו מעגלי השפעתה הטובה של ההשכלה הגבוהה, שיפזרו סביבם את אדוותיהם.
בעיה נוספת אליה קשורה בטבורה מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל, היא הפרת האיזון הפנימי בין ההכשרות העיוניות לבין ההכשרות המקצועיות. תהליך רצוף של סגירת בתי ספר מקצועיים לאורך שנות התשעים, הוביל למחסור חמור בידיים עובדות חיוניות של אלפים רבים שאינם עוד רתכים, חשמלאים, מחסנאים, טכנאי והנדסאי מחשבים, ובעלי מקצועות 'כחולים' נוספים, להם משווע המשק. לסיבור האוזן, ממוצע הלומדים בחינוך המקצועי בקרב מדינות ה OECD, עומד על 46%, לעומת 36% בישראל. לא תמיד זה היה כך. בתחילת שנות השמונים למד כל תלמיד שני בישראל במגמה מקצועית, בעוד שכיום לומד מקצוע כל תלמיד שלישי בלבד. כך, באמצעות הנהירה הכללית למקצועות העיוניים, נזנח ונוון המסלול המקצועי, וביחד איתו נזנחו והודרו ממעגלי ההזדמנויות גם כל אותן רבבות הסטודנטים שבאופן טבעי אמורים היו להתפתח ולפרוח בו.
המסקנה היא שכדי להגדיל את הפריון ואגב כך לצמצם את הפערים החברתיים, יש לאזן את המשק מחדש, ולמשימה זו אין מתאימה ממערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. בראשית ימיה הדריכו את התפתחותה של האקדמיה הישראלית שתי תכליות: עיון מחקר ופיתוח, שהלך והתפתח, והקניית הכשרה מקצועית קלאסית, שהלכה והתנוונה. מתבקש, אפוא, חיבורן מחדש של ההכשרה המקצועית וההשכלה הגבוהה.
אנו זקוקים לאימוץ הדגם הנהוג בגרמניה למשל, שם נוהגים המעסיקים להעניק יחס שווה לחינוך מקצועי ולחינוך עיוני. עלינו להניע תהליך אקדמיזציה למקצועות הצווארון הכחול. ביצירת מסלולי לימוד גבוה בחשמלאות, ברתכות, במסגרות או בכל מקצוע קלאסי נדרש אחר, נרוויח פעמים: בפעם האחת יחזיר לעצמו המשק הישראלי את רבבות העובדים המקצועיים האיכותיים להם הוא זקוק. בפעם השניה, (או שמא היא הראשונה), נזקוף בכך את קומתם של הפועלים הפשוטים שיהפכו לאקדמאים משכילים ובעלי תארים, ודימויים העצמי, שישתפר בצדק, יקרין אף הוא את השפעתו על סביבותם, שהן גם סביבותינו.
*הכותב כיהן כמנכ"ל משרד החינוך
הוספת תגובה
לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות