י' תמוז התשפ"ד
16.07.2024

הסוד של דפי האשראי: יום הדין שאחרי יום הדין

בלחץ החגים נשכח תהליך השמדתו של דף האשראי הנדיב, והוא התגלגל לידיו ולעיניו של הבעל הסקרן, עד ש...

הסוד של דפי האשראי: יום הדין שאחרי יום הדין
ytgjgfj

בוקר. שמש מפזזת בין הכתלים.

הילדים כבר יצאו לתלמודם. הבית מסתדר והולך תחת ידי עקרת הבית האמונות, הבעל חוזר מהתפילה ומארגן לעצמו קפה ומאפה. מהטוסטר ריח מאפה שוקולד משכר. קניתי אותו לא מזמן. ומה אני אגיד לכם? אחלה טוסטר.

אווירה. אין ספק. הכי אני אוהבת את התקופה הנפלאה של בין יום כיפור לסוכות.

מתוך חרגוני הבלתי אמצעי, מתוך סידור הבית הנינוח והניחוחי, אני מבחינה בזווית העין בבעל, הנוטל לידו- אהוי אף אבוי- את המכתב ששכחתי להשמיד!

תדעו לכם! אין רגע מנוחה בעולם הזה! לא מנוחה ולא שלווה!

אני עוזבת את הציפית ומתגנבת כבהיסח דעת לסלון. הוא יושב עם המכתב. הוא קורא את המכתב. הוא מסמן לעצמו כל מיני דברים בעט כחול וחמור סבר על גבי המכתב!

אשר יגורתי בא לי והיאך נפלו גיבורים? הלוא בכל חודש מהאחת עשרה עד השלש עשרה לחודש, אני אורבת לדוור, ומוציאה בקפידה כל מכתב. וברגע מגיע המכתב ה ז ה אני מעלימה או משמידה אותו חיש קל. הפסולת לסל וחסל.

ועכשיו, בגלל החגים והעומס הנלווה אליהם, שכחתי! פשוט שכחתי!

אלוף נעוריי רוכן על גבי המכתב ועמל בחריצות.

הלב שלי, אותו לב - עקרת -הבית הזחוחה של לפני דקתיים, דופק פתע במהירות ואדרנלין.

מה אעשה כשיגיע לסעיף ההוא וההוא? מה אעשה כשיראה- שחור על גבי לבן- שהטוסטר שלנו חדש (הוא לא שם לב לדברים האלו כשהם מונחים מול אפו. אבל כשזה שחור על גבי לבן- הוא בהחלט רואה) אמנם טוסטר מעולה של בלרס. אבל עדיין. למה הייתי צריכה להשליך את הישן? כי הוא מהחתונה? (גבירתי. גם את מהחתונה!)

לדעתי הוא הכי יתפוצץ כשייראה כמה באמת עלה הבגד של הבכורה.

חלילה. לא שיקרתי. עקרות בית זחוחות וטובות אינן משקרות. רק אם חייבים- מעלימות קמעא. את האמת במערומיה. מה לעשות? צריך להתלבש הרי!

פעם הייתי בגן חיות וראיתי כלוב נחש. הנחש ישן עמוקות. אבל כבר הניחו לידו את ארוחת הצהריים- עכבר קט. הוא עמד שם. כורע מעט והרעיד בכל חלקיי גופו הקט. מחכה בקוצר רוח לגורלו הברור. ולמה אני נזכרת בזה עתה? לא יודעת. נפלאות האסוציאציה.

אולי כדאי לנסות חנופה. "רוצה עוד קרואסון?"? אני קוראת מאצל הטוסטר המדהים שלי בקול מחודד. "הממ".. עולה הרחש ממרגלות שפמו. הוא ממשיך לשקוד על הזהו.

אני חגה מבוהלת במטבח ועיני נתקלות בטלפון. יצלצל, וייקח אותו מאצל הדפים הממוספרים הללו הרחק אל מחוזות קודשישיבתיים. הרי זה מה שקורה כל בוקר. ומה היום? למה הראש ישיבה לא מתקשר דווקא כשצריכים אותו?

צלצל טלפון צלצל נא!

לא רבים יודעים, אבל אחד הסעיפים לחוק מרפי הוא, שאחרי הוא מתרחש הבחירה בידך איך לנהוג. צריך פשוט להביא את היום. לבוא אל ההר. אני מחייגת את המספר ביד רועדת.

"הראש ישיבה חיפש את אחיו"? אני תוהה בקול. ברור שחיפש. תמיד מחפש. שמח מאד שחזרנו אליו. זה דחוף. אני מעבירה את הטלפון בנונשלנטיות חגיגית.

"דחוף". אני פולטת. ונמלטת. ומכאן ואילך הכול בסדר.

הדפים עם פירוט האשראי הנדיב מתייתמים על השולחן בסלון. כבוד הרב נסחף לענייני הצאן הטהור. ומיד אחר כך ממהר לשיעור.

אני מחליקה את הדפים אל הפח ויורדת לזרוק אותו עוד באותו רגע.

אחר כך יושבת לכתוב רשימת קניות. חסכנית ככל הניתן!
מיקרוגל יום הדין מלי אברהם כותבת טוסטר

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 4 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד