קיצוץ תקציב הרשות הלאומית לבטיחות 2015
הקיצוץ בתקציב הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים יוביל לתוצאה בטוחה אחת - גידול במספר ההרוגים בכבישים • טור
- שמואל אבואב
- כ"ז תשרי התשע"ה
לאחרונה הגיש יושב ראש הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, הד"ר יעקב שיינין, נייר עמדה חריג ומסמר שיער לשר התחבורה ישראל כ"ץ. מסמר שיער? יהיו מי שיתהו, לא קצת הגזמת?
לצערי הרב לא. מי ששיערו סומר ממותם מידי שנה של עשרות רבות של ישראלים בתאונות דרכים ולפציעתם של עוד מאות ואלפים, שאת היפגעות כולם ניתן היה בוודאות למנוע, מוטב לו שלא יקרא את הנייר. גם מי ששיערו סומר מבזבוז משווע, מיליארדי שקלים רבים מכספי הציבור מידי שנה, מומלץ לו שיתרחק מקריאת הנייר שהגיש שיינין לכ"ץ.
כמעין אודיסיאה (הגולשת לפרקים אל הגרוטסקה), זוחלת לעינינו הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים על גחונה בשנים האחרונות, ומקיצוץ לקיצוץ המושתים עליה, הולכת ומאבדת את יעילותה ואת הרלוונטיות שלה למאבק הלאומי בקטל בדרכים. כשהוקמה הרשות, כזכור מכוח החלטת ממשלה, נקבע גם תקציבה – 550 מיליון שקלים בשנה. תקציב החיוני לקידום מטרתה העיקרית של הרשות לבטיחות והיא הוצאתה לפועל של תוכנית לאומית למאבק בתאונות.
בשנים הראשונות לכינונה של הרשות היא נהנתה מתקציב גדול יותר, קרוב לתקציב עליו החליטה הממשלה, והתוצאות היו בהתאם. מ 500 הרוגים בשנה לפני כעשור, ירדנו ל 300 הרוגים בשנה כיום. למרות זאת, אנחנו עדיין רחוקים מהיעד – ירידה אל מתחת ל 200 הרוגים בשנה, שתביא את ישראל אל יעדה המוצהר ותמקם אותה בין חמש המדינות הבטוחות בעולם. אלא שלשם כך דרוש תקציב. תחת זאת, כאותו הסוס שבכל יום האכילו בעליו במעט פחות חציר עד שנפח נשמתו, נחתך תקציב הרשות שוב ושוב, עד שנקבע לאחרונה, במסגרת תקציב 2015, על 240 מיליון ₪, 43% בלבד מהתקציב החיוני עליו החליטה בזמנו הממשלה. קיצוצי השנתיים האחרונות כבר נותנים את אותותיהם במספרי ההרוגים השנתיים, שבניגוד למגמה העולמית והמקומית עולים בישראל זו השנה השניה ברציפות.
מי שמוות מיותר לא מסמר את שיערו, יכול להביט על העניין מזווית שונה: ריבוי הפצועים וההרוגים בדרכים, לבד מהסבל ועוגמת הנפש הנלוות בכך לנפגע, למשפחתו ולסביבתו הקרובה, עולה למשק למעלה מעשרה מיליארד שקלים מידי שנה. כל החישובים מצביעים על כך שההחזר הכלכלי הפוטנציאלי של השבת 160 מיליון שקלים לתקציב הרשות, (רק בסעיף מניעת הנזק על ידי צמצום מספרי הנפגעים לבדו,) מתקרב לפי עשרה! המשמעות היא שלפתחם של משרדי התחבורה והאוצר מונחת אפשרות למנוע את מותר המיותר של עשרות ישראלים ואת פציעתם הקשה של מאות נוספים, וגם להשקיע השקעה שתחזיר את עצמה כפול עשרה, והיא "מתקמצנת" על 160 מיליון שקלים ונמנעת מלעשות זאת. כולנו משתמשי דרך וחשופים לסכנת ההיפגעות. איך לא נתקומם מרה?
שיינין, ביאושו מחוסר היעילות הקיצוני של הרשות המקוצצת, מהרהר בקול רם באפשרות סגירת הרשות, אותה הוא מוצא עדיפה על פני המשך המצב הקיים. אבל הניסיון הבינלאומי מלמד אותנו שאין תחליף לרשות לאומית לבטיחות בדרכים, המנהלת מאבק לאומי בתאונות לפי תוכנית לאומית שאושרה על ידי הממשלה ושתקציבה מוגן מפני קיצוצים. אין לנו פריבילגיה להשתעשע ברעיון סגירת הרשות, ולו לצורכי זעזוע שיוביל לפתרון המשבר התקציבי. תקציבי השיקום והפיצוי של הנפגעים הרבים שיתווספו במקרה כזה, יאמירו במיליארדים רבים נוספים, המאבק בתאונות יסוג עשרות שנים לאחור וכבישי הארץ יהפכו לזירות מדממות מהסוג של מדינות העולם השלישי.
אווילות וקוצר ראות כלכלית, המשולבים בלב גס בחיי אדם. אלה החומרים שמהם עשויה ההזנחה הפושעת של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, שהגיעה בימים אלה לנקודת הקצה שלה. "זו שעת תמורה", כתב בשעתו המשורר אברהם חלפי. "בל נעמוד אילמים על גבול האור".
*הכותב מכהן כמנכ"ל עמותת אור ירוק
לצערי הרב לא. מי ששיערו סומר ממותם מידי שנה של עשרות רבות של ישראלים בתאונות דרכים ולפציעתם של עוד מאות ואלפים, שאת היפגעות כולם ניתן היה בוודאות למנוע, מוטב לו שלא יקרא את הנייר. גם מי ששיערו סומר מבזבוז משווע, מיליארדי שקלים רבים מכספי הציבור מידי שנה, מומלץ לו שיתרחק מקריאת הנייר שהגיש שיינין לכ"ץ.
כמעין אודיסיאה (הגולשת לפרקים אל הגרוטסקה), זוחלת לעינינו הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים על גחונה בשנים האחרונות, ומקיצוץ לקיצוץ המושתים עליה, הולכת ומאבדת את יעילותה ואת הרלוונטיות שלה למאבק הלאומי בקטל בדרכים. כשהוקמה הרשות, כזכור מכוח החלטת ממשלה, נקבע גם תקציבה – 550 מיליון שקלים בשנה. תקציב החיוני לקידום מטרתה העיקרית של הרשות לבטיחות והיא הוצאתה לפועל של תוכנית לאומית למאבק בתאונות.
בשנים הראשונות לכינונה של הרשות היא נהנתה מתקציב גדול יותר, קרוב לתקציב עליו החליטה הממשלה, והתוצאות היו בהתאם. מ 500 הרוגים בשנה לפני כעשור, ירדנו ל 300 הרוגים בשנה כיום. למרות זאת, אנחנו עדיין רחוקים מהיעד – ירידה אל מתחת ל 200 הרוגים בשנה, שתביא את ישראל אל יעדה המוצהר ותמקם אותה בין חמש המדינות הבטוחות בעולם. אלא שלשם כך דרוש תקציב. תחת זאת, כאותו הסוס שבכל יום האכילו בעליו במעט פחות חציר עד שנפח נשמתו, נחתך תקציב הרשות שוב ושוב, עד שנקבע לאחרונה, במסגרת תקציב 2015, על 240 מיליון ₪, 43% בלבד מהתקציב החיוני עליו החליטה בזמנו הממשלה. קיצוצי השנתיים האחרונות כבר נותנים את אותותיהם במספרי ההרוגים השנתיים, שבניגוד למגמה העולמית והמקומית עולים בישראל זו השנה השניה ברציפות.
מי שמוות מיותר לא מסמר את שיערו, יכול להביט על העניין מזווית שונה: ריבוי הפצועים וההרוגים בדרכים, לבד מהסבל ועוגמת הנפש הנלוות בכך לנפגע, למשפחתו ולסביבתו הקרובה, עולה למשק למעלה מעשרה מיליארד שקלים מידי שנה. כל החישובים מצביעים על כך שההחזר הכלכלי הפוטנציאלי של השבת 160 מיליון שקלים לתקציב הרשות, (רק בסעיף מניעת הנזק על ידי צמצום מספרי הנפגעים לבדו,) מתקרב לפי עשרה! המשמעות היא שלפתחם של משרדי התחבורה והאוצר מונחת אפשרות למנוע את מותר המיותר של עשרות ישראלים ואת פציעתם הקשה של מאות נוספים, וגם להשקיע השקעה שתחזיר את עצמה כפול עשרה, והיא "מתקמצנת" על 160 מיליון שקלים ונמנעת מלעשות זאת. כולנו משתמשי דרך וחשופים לסכנת ההיפגעות. איך לא נתקומם מרה?
שיינין, ביאושו מחוסר היעילות הקיצוני של הרשות המקוצצת, מהרהר בקול רם באפשרות סגירת הרשות, אותה הוא מוצא עדיפה על פני המשך המצב הקיים. אבל הניסיון הבינלאומי מלמד אותנו שאין תחליף לרשות לאומית לבטיחות בדרכים, המנהלת מאבק לאומי בתאונות לפי תוכנית לאומית שאושרה על ידי הממשלה ושתקציבה מוגן מפני קיצוצים. אין לנו פריבילגיה להשתעשע ברעיון סגירת הרשות, ולו לצורכי זעזוע שיוביל לפתרון המשבר התקציבי. תקציבי השיקום והפיצוי של הנפגעים הרבים שיתווספו במקרה כזה, יאמירו במיליארדים רבים נוספים, המאבק בתאונות יסוג עשרות שנים לאחור וכבישי הארץ יהפכו לזירות מדממות מהסוג של מדינות העולם השלישי.
אווילות וקוצר ראות כלכלית, המשולבים בלב גס בחיי אדם. אלה החומרים שמהם עשויה ההזנחה הפושעת של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, שהגיעה בימים אלה לנקודת הקצה שלה. "זו שעת תמורה", כתב בשעתו המשורר אברהם חלפי. "בל נעמוד אילמים על גבול האור".
*הכותב מכהן כמנכ"ל עמותת אור ירוק
הוספת תגובה
לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות