י"ז סיון התשפ"ד
23.06.2024
מעמד הר סיני מספר 2

נחום ברנע, אהרן ברק, הנביא בלעם // ידידיה מאיר

נשיא בית המשפט העליון בדימוס, האישיות הבכירה ביותר של השמאל בישראל זה שנות דור, מעורב גם בתכנון הסחיטה באיומים וגם בניסיונות התיווך בדרך לכניעה. ואחרי זה אומרים שלא מוסרי להפגין מול הבית שלו, כי הוא אדם פרטי ומבוגר. בעוד בימין מדובר בשולי השוליים, בנערים - אצל המחנה הנאור, התומכים בהפגנות האלימות, בחסימות הכבישים, בשריפות הצמיגים, בבריונות נגד נבחרי ציבור ובני משפחותיהם, אלה הם האנשים הנחשבים ביותר במחנה. זקני ומאורי הדור ממש  | הטור המלא של ידידיה מאיר מ'בשבע'

נחום ברנע, אהרן ברק, הנביא בלעם // ידידיה מאיר
ידידיה מאיר צילום: יוחנן כץ

1. נחום ברנע הוא לא בלעם. כל השוואה שמישהו יעשה בין העיתונאי הוותיק לגיבור פרשת השבוע היא על אחריותו בלבד. ואחרי שאמרנו את זה, תראו מה הקב"ה הוציא לו מהמקלדת, בטור ב'ידיעות אחרונות' שבו התכוון לתקוף את התנהלותו החמורה של השר בצלאל סמוטריץ':

"בקומה ה־15 של מגדל משרד הביטחון בתל אביב, קומה אחת מעל ללשכת שר הביטחון, קם משרד ביטחון שני, ליתר דיוק – ממשלה שנייה, ממשלת יהודה. סמוטריץ' עושה את מעשיו בשקט, בשכל, בעורמה... מנהלת ההתיישבות שהקים שולטת בחייהם של חצי מיליון היהודים שמתגוררים בשטחים ומכשירה את הקרקע לחצי המיליון הבאים. פורמלית, צה"ל הוא הריבון. זה מה שאנחנו משווקים לעולם. מעשית, הריבונות עברה לקומה ה־15. סמוטריץ' איננו בן גביר: גם אם בלילות הוא חולם שהוא משיח, בימים הוא איש רציני, בעל יכולות. בתקופת כהונתו הקצרה כשר התחבורה הוא הוכיח שהוא יודע לקבל החלטות ולקדם אותן. הוא יודע לעמוד על שלו במשא ומתן, ולקבל הרבה יותר ממה שהבוחרים נתנו לו, הרבה יותר ממה שמגיע למפלגתו. כשר אוצר הוא מזרים כספים למפלגה ולמוסדות שלו, בלי להתרגש מהתגובה הציבורית. והעיקר, שמחה רוטמן, הזרוע המשפטית שלו, משחרר אותו ואת המדינה מבעיית הדמוקרטיה".

ושימו לב לפסקה הבאה: "ההשוואה המתבקשת היא עם אריאל שרון, שמילא תפקיד מרכזי בהצלחת מפעל ההתנחלות. אותה עורמה, אותו תחכום, אותה דבקות במשימה, אותה שותפות חשאית עם גורמים פורעי חוק. יהודה אליהו, המנכ"ל הכול־יכול שסמוטריץ' הביא לקומה ה־15, הוא בן דמותו של זמביש, זאב חבר, שידע לתרגם את הכוח הפוליטי של שרון לעובדות בשטח. השניים פועלים יחד גם היום: זמביש הוא המתווך, איש הקשר, בין גלנט לסמוטריצ'ים".

וכאן מגיע תורף המאמר, הדבר החמור ביותר בסמוטריץ', מבחינתו של ברנע. תקשיבו טוב: "ובכל זאת, יש הבדל בין אז להיום: אצל סמוטריץ' אלוקים הוא חלק בלתי נפרד מהחזון, הכול נעשה בשמו ולמענו. אצל שרון הרגליים היו נטועות בקרקע, לא בעולמות המשיחיים. שרון יכול היה לפנות התנחלויות כאשר חשב שהאינטרס הפוליטי מצדיק פינוי. סמוטריץ' יפנה רק ערבים".

וואו. בא לקלל ויצא מה־זה מברך. אני לא זוכר פוליטיקאי אחר שזכה לסופרלטיבים כאלה מעל גבי העיתון: אלוקים הוא חלק בלתי נפרד מהחזון. הכול נעשה בשמו ולמענו. מה טובו לשכותיך, סמוטריץ'.

2. וברנע צודק. אנחנו נכנסים השבוע לתקופת בין המצרים והאבלות על חורבן בית המקדש, תקופה שמביאה איתה גם את הזיכרונות הכואבים מחורבן גוש קטיף בימי בין המצרים של תשס"ה. 18 שנים אחרי, יש כל כך הרבה מסקנות מהמהלך הנורא של אריאל שרון, שאת השפעותיו ואת מחיריו אנחנו משלמים עד היום. אבל אם צריך לתמצת במשפט אחד את המסקנה המרכזית, אז הנה: לא היה בהיסטוריה של מדינת ישראל מישהו שבנה והרס כל כך הרבה יישובים כמו אריק שרון. למה? כי מי שהקשר שלו לארץ ישראל לא מחובר לתורה ולקב"ה – מי שלא נטוע ב"עולמות המשיחיים", כלשונו של ברנע – יעקור את מה שבנה בארץ ישראל, אם רק יחשוב שהאינטרס הפוליטי (או האישי!) מצדיק את זה. נקודה.

3. גם אהרן ברק הוא לא בלעם. אהרן ברק הוא אהרן ברק. וזה מספיק. השבוע התפרסמה באתר ynet שיחת תדרוך שערך ברק בזום לראשי המחאה מאוניברסיטת הרווארד. אתם מכירים אותם, כן? החבר'ה האלה שמתנהגים כמו פעילי BDS ורודפים בצרחות ובזמבורות נציגים רשמיים של מדינת ישראל בעולם. למשל, במצעד התמיכה לישראל ברחובות מנהטן. אלו שהתגאו השבוע בכך שהפעילו לחץ על חברי פרלמנט וגרמו לכך שנשיא ארצות הברית לא יקבל לפגישה את ראש ממשלת ישראל. כלומר, מהקבוצות היותר בריוניות במחאה חסרת הגבולות וסרת הטעם של החודשים האחרונים.

בעצם, אני לא רוצה לחלק ציונים מי יותר בריון ממי. קטונתי מלקבוע מה חמור יותר: להבעיר צמיגים בשש בבוקר בשכונה שלווה במודיעין, כי גר שם נציג ציבור שמקדם את המדיניות שבשמה נבחר ומנסה להעביר תיקונים (מינוריים מדי, אחרי שנתניהו התקפל לצערנו) במערכת המשפט, לשנות את השלט במחלף על שם בנציון נתניהו ל"מחלף על שם אבי הדיקטטור", לצרוח מול דוכני הוצאת 'סלע מאיר' בשבוע הספר כי יש שם ספרים שלא תואמים בדיוק להשקפה שלהם, לחסום את הדרך לנתב"ג ולהרוס את חופשת הקיץ לאלפי משפחות, להחתים רופאים שיסרבו לטפל בחולים, להחתים טייסים שיסרבו להגן על המדינה. מי אני שאקבע מה שפל ממה ומי שפל ממי? וחוץ מזה, התחרות עוד לא נסגרה. בטח בזמן שחלף מאז כתיבת שורות אלה ועד שהטור הזה מגיע אליכם, עוד שיא נשבר.

בכל אופן, אהרן ברק מדבר עם החבר'ה האלה מהרווארד, והוא אסיר תודה: "ההפגנות בחו"ל עוזרות לנו. זה תומך בנו בארץ... אני בעד פשרה, אבל יש דברים שאי אפשר להתפשר עליהם. ועדה לבחירת שופטים – אי אפשר להתפשר. ברגע שמתפשרים על זה מאבדים הכול. אסור להתפשר על דברים מרכזיים, אבל על דברים לא מרכזיים צריך לשבת ולדבר בבית הנשיא ולמצוא דרך לצאת מזה. אבל הם, מובילי המהפכה, צריכים לדעת שאם הם ממשיכים לדבר ולדבר ולא להסכים – מספר ההפגנות לא ירד, הוא יעלה. ספרים עוד ייכתבו על המחאה הזאת. יש סיטואציה של 150 ארגונים שהתאחדו יחד, ואם צריך תמיכה בנקודה אחת, מישהו מיד יגיע ממטולה למלא את מה שצריך. הם מאורגנים היטב, ברוח טובה, והם מבינים שהם נלחמים על עתידה של ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית – גם יהודית, ולכן רואים מפגינים דתיים".

4. אם היה מי שחשב משום מה שאהרן ברק, שהיה הראשון להדליק את האש בסדרת הראיונות הראשונה שלו – עם ביטויים חריפים שלא נשמעו קודם בשיח כמו "מחרוזת כדורי רעל", "מהפכה של טנקים", "חורבן הבית השלישי", "כפִּית מוות" וסליחה אם שכחתי משהו – אולי התמתן קצת עם הזמן או עם עצירת הרפורמה או עם הקצנת המחאה או עם הגלישה למרי אזרחי והקריאה לסרבנות, אז הוא טעה. אהרן ברק לא רק ממשיך לתמוך בהתלהבות במחאה שאיבדה את זה לגמרי, אלא גם מלבה את הקיצוניים ביותר. "ההפגנות צריכות להמשיך בגלל שהן קיר הברזל שלנו", הוא הכריז. ברק עדכן את הפעילים בארצות הברית שהוא עומד בקשר שוטף עם ראשי המחאה ועם משפטנים ישראלים שמייצגים אותם, ודיבר עם נשיא המדינה יצחק הרצוג בעצמו מספר פעמים כדי לייעץ על מתווה הפשרה.

זה מדהים. מצד אחד "קיר הברזל" והמרדה נגד הממשלה בארץ ומחוצה לה. מצד שני, שיחות עם נשיא המדינה על מתווי פשרה אפשריים. כלומר, נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מרן פוסק הדור של השמאל בישראל, האיש שלדברי רביב דרוקר "עשרות שנים קדימה נגיד שהייתה לנו הזכות לחיות באותו דור שהוא חי בו", מעורב חזק גם בתכנון הסחיטה באיומים וגם בניסיונות התיווך בדרך לכניעה. ואחרי זה אומרים שלא מוסרי להפגין מול הבית שלו, כי הוא אדם פרטי ומבוגר.

השבוע דובר רבות בתקשורת על "אלימות המתנחלים". אני רחוק מלתמוך בה. המדינה היא שצריכה לטפל באויב הערבי, לא נערים צעירים. וכן, זה לא יפה לגרש מישהו משבעה. לא מח"ט ולא אף אדם. אבל שימו לב: בעוד בימין מדובר בשולי השוליים, בנערים - אצל המחנה הנאור, התומכים בהפגנות האלימות, בחסימות הכבישים, בשריפות הצמיגים, בבריונות נגד נבחרי ציבור ובני משפחותיהם, הם האנשים הנחשבים ביותר במחנה. זקני ומאורי הדור. מראשי ממשלה לשעבר, דרך רמטכ"לים, אנשי משק וכלכלה, ועד אומנים ו"אנשי רוח".

5. וכאן השתמש ברק בדימוי שגרם לי לחיוך גדול. זה היה כשהוא הסביר לפעילים מדוע לשיטתו צריך לנצל את המצב הנוכחי כדי לכונן חוקה. הוא סיפר ששלח להרצוג הצעה לחוק יסוד לכינון חוקה, שבמסגרתה גם יוסדר תהליך מינוי השופטים: "מה שאנחנו צריכים עמוקות", הוא אמר, "זה חוק בסיסי על איך עושים חוקים בסיסיים, ואין לנו. פספסנו את ההזדמנות. מעמד הר סיני מספר 1 היה במדבר, מעמד הר סיני מספר 2 היה אמור להיות ב־49' כשהתקבלה ההחלטה לכתוב חוקה". סוף ציטוט. מה נאמר ומה נדבר. היינו ככה קרובים לחוקה! איזו החמצה. אילו קירבנו לפני הר סיני 2 ולא נתן לנו את החוקה.

שעה וחצי נמשכה שיחת החיזוק של ברק עם פעילי המחאה. אבל אתם יודעים מה, בואו נסיים במשהו חיובי: נרשם גם רגע אחד מרגש, רגע של הכרה בחצי המלא של הכוס. זה היה כשברק הדגיש בפני המוחים שלמרות הכול, מדינת ישראל היא עדיין דמוקרטיה: "אתם תומכים בישראל כדמוקרטיה ליברלית, כמו שהיא צריכה להיות. ואנחנו דמוקרטיה ליברלית – למרות הכיבוש של הגדה המערבית".

נו, לפחות זה. נחמה פורתא. למרות הכיבוש אנחנו עדיין דמוקרטיה ליברלית. גם זה משהו מרגיע בימים מטלטלים אלה. ואל תדאגו, סמוטריץ' המשיחי לא באמת יצליח במזימותיו ליישב את הגדה המערבית בעוד מאות אלפי יהודים. בשביל זה יש לנו את שופטי בג"ץ (מה אתם אומרים? יש מצב שברק מדבר גם איתם?), ואת עילת הסבירות, או כל עילה אחרת שנהם ימציאו כדי לבטל את בחירת הרוב ולהשאיר את מדינת ישראל של אהרן ברק "כמו שהיא צריכה להיות".

הגרי"ג אדלשטיין זצ"ל עם הרב אליהו בן שלמה והרב משה ראב"ד, רב חיל האוויר, במפגש עם אנשי החיל. צילום: שוקי לרר

1. שלושים יום מלאו בסוף השבוע לפטירתו של הרב גרשון אדלשטיין זצ"ל. על המצבה הפשוטה שהוקמה כתבו בני משפחתו כך: "יגע ועמל בתורה וביראה מנעוריו עד יומו האחרון. העמיד תלמידים לאלפים בישיבה הקדושה למעלה משבעים שנה, ומסר נפשו להנחותה בדרך האמת. מופלא בענוותנותו ובנועם מידותיו, שקד בעמל נפשו על תקנת חברו, ונהנו ממנו עצה ותושייה. זיכה את הרבים ולימד דעת בדרכי חיזוק והתעוררות לתורה, ליראה, ללימוד המוסר ולמידות טובות".

כפי שנחקק על המצבה, מורשת הרב אדלשטיין היא לימוד מוסר. הוא קרא, שוב ושוב, לכל אחד לקבוע לו זמן ללימוד בספר מוסר. "בדקתי את זה", אמר הרב בן המאה, "ונוכחתי לראות שאי אפשר להצליח בשום עניין בלי לימוד המוסר". ובאותה נשימה הוא הדגיש שזה צריך להיות ספר שמעניין את הלומד בו, שמדבר אליו. אחרת זה לא ישפיע.

אני מצאתי לעצמי ספר כזה להשבוע: 'הקברניט – עובדות והנהגות מדרכו והליכותיו בקודש פנימה של הרב גרשון אדלשטיין' (הוצאת יפה נוף).

כן, עוד לפני שמלאו השלושים, ראה אור ספר חדש עליו. לא מדובר בביוגרפיה מקיפה. אני מחכה ליום שתצא כזו. אבל כן מדובר בספר מקסים, עם תמונות מרגשות שצילם לאורך השנים שוקי לרר ועם סיפורים קצרים משנות חייו הארוכות של הרב.

2. בכל עמוד שפתחתי, ממש בכל סיפור, מצאתי רגישות, תשומת לב לפרטים קטנים, אהבה לתורה, אהבה לתלמידים, חיבור לעם ישראל כולו. הנה כמה טעימות: "היה זה בזמן מלחמת המפרץ. אזעקה מייללת נשמעה היטב ברחובות העיר בני ברק. בדיוק ברגעים אלה היה מרן ראש הישיבה בדרכו לביתו. הוא נכנס מיד כנדרש לאחד מחדרי המדרגות הקרובים, ושהה שם, מחכה לצפירת הרגעה. יהודי נוסף שנקלע לחדר המדרגות מיהר לעלות קומה ולבקש מאחד השכנים כיסא עבור ראש הישיבה. 'בבקשה', אמר ביראת כבוד, וקירב את הכיסא לראש הישיבה. אך הרב מסרב לשבת. 'מדוע לא?' מפציר היהודי, אך ראש הישיבה אינו מתיישב. 'אולי ראש הישיבה חושש שיש בריפוד שעטנז?', הוא מנסה. ותשובתו של ר' גרשון מפתיעה: 'אינך רואה שיש לכיסא שתי ידיות? איך אשב בשעה כזו על כיסא מלכותי, כשכלל ישראל נתונים בעת צרה ופחד?'".

3. בספר יש גם קטעים במסגרת ובהם עצות והדרכות לחיים תחת הכותרת "ללכת בדרכיו". באחד מהם מצאתי את המשפט שהייתה לי הזכות לשמוע גם מאחיו, הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל, רבה של רמת השרון, ואף לצטט אותו בספר עליו, 'סולם יעקב'. לא ידעתי שגם האח הגדול נהג להשתמש בו. זהו פתגם שאמא שלהם נהגה לומר להם בילדותם, והם חיו כך וגם חינכו לאורו: "אם אינך מצליח לדון מישהו לכף זכות, תדון אותו לכף שטות...".

ועוד טיפ קטן לחיים, הפעם לאנשי חינוך, ממי שעסק בחינוך למעלה משבעים שנה: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה – אי אפשר לקרב לתורה אף תלמיד לפני שאוהבים אותו באמת. ועל כן מה שמוטל על המחנך בראש ובראשונה זה לאהוב את תלמידיו".

4. ואהבה ורגישות לתלמידים מתחילות עוד לפני שהם מגיעים לגיל חינוך. כמו כל גדול בתורה, גם אל ר' גרשון אדלשטיין הגיעו מדי יום ילדי חלאקה. "בשערי הבית הגדול ברחוב ראב"ד מגיע ובא אברך נרגש ועימו בנו שזה עתה מלאו לו שלוש שנים. מטרת בואו שהרב יגזור מעט משערותיו ויאציל עליו מברכותיו שיעלה ויגדל. ראש הישיבה נוטל את המספריים בידיו, אבל בטרם גוזר הוא שואל שתי שאלות: 'האם הילד יודע שעומדים לגזור לו את השיער?'. האבא משיב בחיוב. אבל ראש הישיבה עדיין מתעכב: 'האם המצלמה מוכנה?'". רק אחרי שבירר את שני העניינים האלה - שהילד לא ייבהל פתאום מהמספריים, ושתהיה לו ולהוריו מזכרת מהרגע המרגש – הוא גוזר את השיער, וכמובן מברך את הילד.

5. ולסיום, סיפור שמתחיל בעניין טכני: שינוי שעות קבלת הקהל בביתו. במשך תקופה ארוכה הרב קיבל את הבאים לשאול ולהתייעץ בשעות הצהריים המוקדמות, לפתע הוא ביקש לדחות את זמני קבלת הקהל לשעות אחרי הצהריים המאוחרות. למה? "אחד מבני הבית ביקש להבין את השינוי בסדר היום המדוקדק. הוא ניגש לראש הישיבה לשמוע מפיו מה גרם לשינוי. התשובה הפתיעה אותו: רבנו ראש הישיבה משכים קום בבוקר ולומד עד אחר חצות הלילה, ולכך זקוק הוא לשנת צהריים קצרה. אך קבלת הקהל שהתקיימה בצהריים טרדה את מנוחתו: 'איך אפשר להירדם אחרי שאתה שומע על צרות ובעיות של יהודים?', ענה ראש הישיבה בפשטות".

ידידיה מאיר הרב גרשון אדלשטיין

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 4 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד