ח' סיון התשפ"ד
14.06.2024
להחזיר את ניר

השבוע הזה היה משמעותי מאוד לבנט ושקד // ידידיה מאיר

אבל השבוע נפל דבר. החזרה שלכם, נפתלי ואיילת, נהייתה אפשרית וקרובה מאי פעם. ומה שמדהים הוא הכיוון שממנו צמחה לכם הישועה: אבי מעוז, יושב ראש מפלגת נעם. לא בכדי הראשון לפרוש ממפלגת ימינה היה עמיחי שיקלי. אותו אי אפשר לחרטט עם 'אדרבה תן בליבנו' ומניפולציות נוספות. הוא לא גדל על האתוס המבולבל הזה. טורו השבועי של ידידיה מאיר מ'בשבע'

השבוע הזה היה משמעותי מאוד לבנט ושקד // ידידיה מאיר
ידידיה מאיר צילום: יוחנן כץ

1. שלום נפתלי בנט, שלום איילת שקד. הרבה זמן לא כתבתי עליכם. ועוד יותר הרבה זמן לא כתבתי אליכם.

היו תקופות שבהן הקדשתי לכם את הטור הזה שבוע אחרי שבוע. זה לא היה קל. לא כיף לכתוב נגד מישהו. בטח לא מישהו שפעם הכרת אישית ואפילו הערכת וחיבבת. וגם האמנת בו, והאמנת לו. וחוץ מזה, זה לא היה כיף כי בכל שבוע קיבלתי תגובות מאנשים תמימים ושוחרי אחדות שכתבו לי כמה פעם הם אהבו את הטורים הנחמדים שלי אבל מה נהיה ממני, תוקף אנשים, מרבה שנאה בישראל, ומוטב שניכשל וכו'.

באופן מפתיע, התגובות האלה רק נתנו לי כוח – או מדויק יותר: נתנו לי מוטיבציה – להמשיך ולכתוב, להמשיך ולתקוף. לא כדי לעשות דווקא. פשוט הבנתי כמה חשוב לכתוב ולהסביר. אין ברירה: יש אנשים שלוקח להם זמן להבין את גודל הסכנה. עובדה, הם המשיכו לכתוב לי שאני סתם מרבה שנאה בישראל ומוטב שניכשל וכו'. אז דווקא בשבילם צריך להמשיך לכתוב. גם אם זה לא נחמד להיות לא נחמד.

2. אני אישית הבנתי לאן אתם הולכים, נפתלי ואיילת, ב"ברית האחים". ברגע שראיתם, אחרי בחירות 2013, את לפיד כשותף הטבעי, כאח, סימנתם בעצם מי לא אח. אם כי אני חייב לומר שבסוף הצלחתם להפתיע גם אותי. ואולי גם את עצמכם. הרי בנט לא הפסיק לומר שזו הייתה הטעות הגדולה ביותר בחייו הפוליטיים, ההליכה עם לפיד. מדהים עם מי הוא עוד היה עתיד ללכת, בלי להתנצל.

ואת המחיר על המגלומניה הזאת אנחנו משלמים עד היום. מהרגע שקמה פה ממשלה בלי רוב, מהרגע שמונה כאן ראש ממשלה עם שישה מנדטים, התחילו כל הרעות. מאז החטא הקדמון הזה שום דבר לא ברור בפוליטיקה, שום דבר לא אסור, אין משמעות לכלום. אין גבולות. אין בושה (יש רק צעקות בושה, בושה, בושה).

השקר ההוא קרס, כידוע, בלילה שבו עידית סילמן חזרה בתשובה והפילה את הממשלה (ומסתבר שלאותם טורים שהיה לי קשה לכתוב, הייתה השפעה על ההחלטה הזאת. כך דיווח בשעתו עמית סגל. וכן, אני אומר את זה בגאווה, ובעיקר בסיפוק גדול). ומכאן, מאז שנפלה הממשלה, חדלתי מלכתוב עליכם, מטוב עד רע. בשביל מה? אין צורך. האם יש מישהו שלא מבין את השקר? האם יש חשש שתחזרו שוב? כלומר, ברור שתנסו. קשה לפספס את התשוקה שלכם לחזור. רואים את זה מכל פוסט או ציוץ שלכם. אתם ממש בקמפיין. נפתלי עם איזה בליץ הסברה באנגלית ובליץ טיולים במדבר הצחיח, ואיילת עם תמונות מרגשות של ילדים במסיבת סיום, מתכונים לעוגות גבינה וראיונות פוליטיים על הרפורמה המשפטית. אבל נו, ברור שאין סיכוי. לפחות לא בעתיד הנראה לעין. הרי כולנו זוכרים לאיזה שפל ערכי ומוסרי הגעתם, ולאן דרדרתם את מדינת ישראל כולה.

3. אבל השבוע נפל דבר. החזרה שלכם, נפתלי ואיילת, נהייתה אפשרית וקרובה מאי פעם. ומה שמדהים הוא הכיוון שממנו צמחה לכם הישועה: אבי מעוז, יושב ראש מפלגת נעם, מינה לתפקיד ראש מינהלת הזהות היהודית את חברכם ניר אורבך. לכאורה, ידיעה שולית על ג'וב לא מאוד חשוב. למעשה, זהו אחד המהלכים הדרמטיים שקרו פה. באמת. מי שרוצה להבין לעומק למה קרתה ההתנתקות, למשל, ולמה חלילה עוד עלולות להיות נסיגות, צריך ללמוד את הידיעה הזו. להיכנס לעומק המנגנון הזה של הממלכתיות, של הפיוס והאחדות, של ההכלה, של הרצון להראות בסדר, של היכולת לחבור אל האויב האידאולוגי של אתמול.

הרי מה קורה פה? מעוז פונה מיוזמתו לאחד מאדריכלי "ממשלת הריפוי", לאיש שדבק בה עד הרגע האחרון ממש. רק נזכיר: אורבך שמע את זעקת המצביעים שלו שרומו. בזמן שחבריו לקואליציה ביקרו מחבלים ורוצחים, הוא היה בצד של וליד טאהא ולא בצד של יריב לוין, בצד של ניצן הורוביץ ולא בצד של אופיר סופר. כי הרי יש נכונים ויש לא נכונים. הוא אשכרה הצטרף למחנה רק־לא־ביבי. היו אז הפגנות קבועות מול ביתו, כולל של הרב דרוקמן, שהטריח את עצמו בערוב ימיו להפגין מול ביתו של אורבך. אבל אורבך דבק בשררה ושמר על נאמנות לחברו הטוב בנט.

עכשיו, לא אמרתי שצריך לתקוע לו בזמבורה לתוך האוזן, או לקלל אותו כשהוא יושב במסעדה עם אשתו. אנחנו לא שמאלנים. אבל למנות אותו לתפקיד ציבורי, להחזיר אותו מאי המתים הפוליטי ללב העשייה, והכול בחיוך ובנועם?

4. באופן אישי יש לי הכרת הטוב קטנה לניר אורבך. בהשראתו יש לי שם לספר טורים שיום אחד עוד אפרסם. יקראו לו: "אדרבה תן בליבנו ומניפולציות אחרות". והזכויות, כלומר החובות, לשם הזה, שמורות לניר אורבך, לאותו מכתב בלתי נשכח שבו הסביר למה החליט להפנות עורף לערכיו ולבוחריו ולחבור לממשלת בנט-עבאס.

"לפני ימים מספר התקיים בירושלים אירוע מכונן", כתב אורבך. אכן מכונן, תקשיבו: "על במה אחת הופיע גדול המוזיקה היהודית אברהם פריד יחד עם כוכב המוזיקה הישראלית אביב גפן. חיבור שאם מישהו היה מדמיין אותו לפני מספר שנים היו אומרים לו שהוא הוזה. אביב גפן, שעל שיריו גדל דור שלם הכי רחוק מחיבור למסורת ישראל ולתורת ישראל, עמד כשכיפה לראשו ושר יחד עם אברהם פריד את השיר 'מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב'. ישבתי שם בקהל והבנתי שאפשר גם אחרת. אפשר לעשות שינוי, אנחנו רוצים שינוי. וממשלת שינוי, עם כל הקשיים והסכנות והאתגרים והמורכבויות, יכולה להיות דבר טוב לעם ישראל בעת הזאת".

5. וואו. האחדות בין פריד לגפן לא מובילה את אורבך להגיד "די לחרם על הליכודניקים היקרים", היא מובילה אותו לזרועותיו של מנסור עבאס. באותו שבוע כתבתי כאן כך:

"כשקראתי את הפוסט המקומם של חבר הכנסת ניר אורבך, לא הופתעתי. לא מההחלטה ולא מרמת הנימוקים. אורבך מכיר את הציונות הדתית לא פחות טוב ממני. והוא יודע, כמו הבוס שלו, נפתלי בנט, שיש מילים שהן ג'וקר במגזר. הן פשוט מבטלות כל טיעון, כל שיקול דעת. והן גם מכסות על כל הפשעים. אתה יכול להיות פוליטיקאי שנשאר בבית היהודי (הרי שם הותיר אותך בנט כדי להחזיק עדיין תחת שליטתו את המפלגה שנטש בבוז), ואז כשאתה מפסיד בבחירות לראשות המפלגה אתה יכול לנטוש ברגע אחד למפלגה המתחרה, אתה יכול להצטרף לממשלה של שמאל קיצוני, להיות שותף לדרך של ניצן הורוביץ, של מרב מיכאלי, של אביגדור ליברמן, של יאיר לפיד, של יאיר גולן, של מנסור עבאס, לחזק את בג"ץ, לפרק את גוש הימין, להחרים מיליון בוחרי ליכוד ועוד מאות אלפי חרדים ועוד מאות אלפי ציונים־דתיים, לקבל את החיבוק הצבוע והזמני של התקשורת, לסנן שיחות טלפון מרבניך, להפנות גב לכל מה שחינכת וחונכת לאורו – ואז לנופף בקלף המנצח שבידך: 'אחדות!'.

"והכי מקומם זה שדיבורי האחדות הריקים האלה, שבשמם מקים ניר אורבך ממשלה שבה חברים אנשים שנלחמים בכל הערכים שעליהם שר אברהם פריד כבר ארבעים שנה, קונים שביתה בליבם של אנשים בציונות הדתית. תגידו, מה עם להתמקד קצת בצמד המילים הקטנות 'סור מרע' בדואט המשותף? אין שום דבר במציאות שהוא רע, שהוא עבירה, שהוא אסור, שאנחנו לא יכולים להיות שותפים בו?

"איך זה עובד, למען השם? למה בזמן שאני קורא את הטקסט המביך של אורבך בפייסבוק, ומפסיק כל כמה שורות כדי לקחת אוויר או כדי לצחוק, באותם רגעים ממש, בקבוצות ווטסאפ של המשפחות הכי יפות בציונות הדתית, מישהו כותב בהתלהבות: 'חייבים לקרוא! טקסט מרגשששש של ניר אורבך שבו הוא מסביר כמה חשוב להתאחד עכשיו למען עם ישראל!'? מאיפה הגיע הבאג הזה (או 'הצ'יפ הדפוק' הזה, כפי שזיהה אדיר זיק ז"ל כבר לפני עשרים וחמש שנה)? איפה הוא התחיל? ובעיקר, איפה הוא ייעצר? מתי תבינו שמפלגות, ארגונים וקרנות שכל מטרתם לפורר את עם ישראל, להפריד בינו ובין עצמו, בינו ובין זהותו, בינו ובין ארצו, וכמובן בינו ובין אלוקיו, משתמשים בכם בציניות ועושים עליכם סיבוב? סיבוב קצר שייגמר מיד אחרי שתשלימו את תפקידכם ההיסטורי – לסלק את האיש שהצליח במשך שנים לאחד סביבו את כל המחנה המאמין: מזרחים, אשכנזים, ציונים־דתיים, מסורתיים, חרדים וש"סניקים? נכון, הוא לא באמת נלחם בשלטון בג"ץ, נכון, הוא לא תמיד סייע ליישובי יהודה ושומרון, ובכלל הוא לא מושלם, הוא לא התנהג יפה לרבים ממקורביו ונאמניו והרוויח ביושר את שנאתם וקנאתם – אבל בגדול, הוא עמד בפרץ מול כל הכוחות האדירים שרוצים לפגוע בארץ ישראל, בעם ישראל ובתורת ישראל. ובסופו של דבר, לא אובמה הצליח להפיל את נתניהו, לא אחמדינג'אד, לא 'ידיעות אחרונות', לא מערכת המשפט, לא האופוזיציה – רק אתם, ניר ועידית, זכיתם להפיל אותו מכיסאו. ברכות. אגב, עדיין לא מאוחר, אפשר עוד לתקן. ואיך עשיתם את זה? בקלפי? על ידי רוב? ממש לא. לשמאל אין רוב. אתם אלה שמעבירים כעת את השלטון מהרוב הימני למיעוט השמאלני־קיצוני במהלך שכולם יודעים שהוא ציני, מלוכלך ולא מוסרי".

6. אני קורא עכשיו את הטקסט הזה, שנכתב בלהט עם הקמת הממשלה של בנט-לפיד-עבאס, בחיוך מריר. אז הדברים נחשבו חריפים ונועזים. היום מה שכתוב כאן הוא הדבר הכי טריוויאלי. אפשר לומר שהיום הציונות הדתית, גם שוחרי ה"מוטב שניכשל", מבינים שיש גבול. חבל רק על המחיר הכבד שמדינת ישראל שילמה כדי שהמגזר יגיע להבנה הזאת.

אגב, לא בכדי הראשון לפרוש ממפלגת ימינה היה עמיחי שיקלי. אותו אי אפשר לחרטט עם 'אדרבה תן בליבנו' ומניפולציות נוספות. הוא לא גדל על האתוס המבולבל הזה. לעידית סילמן לקח יותר זמן, אבל בסופו של דבר היא עשתה את הצעד הנכון, שדרש אומץ לא קטן, ובזכותה נפלה הממשלה. היא גם התנצלה בכנות על ההתנהגות שלה. לא הפסיקה להתנצל.

ומה באשר לניר אורבך? גם אחרי פרישת סילמן הוא נשאר בממשלה, למרות שהיה ברור שברגע שהוא פורש היא נופלת סופית. לא נדרש ממנו אומץ הלב של סילמן. אבל בכל זאת הוא בחר להאריך את חייה של הממשלה עוד כמה חודשים (ואנחנו יודעים היום מה המשמעות של כל יום נוסף של הממשלה הרעה הזאת, מה הספיקו להעביר שם בימים ספורים. די אם נזכיר את ההסכם הימי עם לבנון ואת המינוי של גלי בהרב־מיארה). עד שבסוף בסוף, רק אחרי שגם מאזן גנאים וגם ג'ידא רינאווי־זועבי הודיעו שהם לא שותפים לקואליציה בהצבעות, אחרי שממשלת בנט התפוררה לגמרי, אחרי שאפילו טל גן צבי ברח מהספינה הטובעת, ניר אורבך התחיל ב"שיח" עם בנט על פרישה, שבסופו בנט הוא זה שהתפטר – והעביר, באצילות שעלתה לנו בעוד מחיר כבד, את ראשות הממשלה ליאיר לפיד לפני המועד שנקבע ברוטציה.

אז כן, בסופו של דבר גם ניר אורבך פרש, אבל באיחור גדול מאוד. איחור גדול מידי. זה רק הוכיח כמה חמור היה המעשה שלו. הוא יכול היה למעשה להפיל את הממשלה חודשים קודם. הוא יכול היה למעשה למנוע את הקמתה.

7. ביום שישי שעבר קראתי בתדהמה – וזאת מילה שאני לא נושא לשווא – את ההודעה של ח"כ אבי מעוז לפעילי מפלגת נעם: "אני מודע לכך שישנם כאלו שמופתעים ואף מתקוממים כנגד בחירה זו. לכאורה, מה פתאום שאני, יושב ראש מפלגת נעם, שהייתה ממובילות המאבק כנגד הממשלה הקודמת ומה שהיא ייצגה, בדגש על ראש הממשלה לשעבר בנט ומפלגתו, אמנה לתפקיד זה אדם שהיה גורם משמעותי בהקמת אותה ממשלה ובקיומה? פעמים רבות ביקרתי בחריפות את ניר אורבך מעל בימת הכנסת על שותפותו בממשלה הרעה ההיא, ואף הובלתי את המחאות מול ביתו. אולם, השיקול המרכזי שעומד לנגד עיניי בבחירת מנהל לרשות החדשה הוא כיצד להקים את הרשות ולהכניסה לפעילות שוטפת בצורה המיטבית והמהירה ביותר... למרות המאבק העיקש שניהלתי, יחד עם רבים מכם, פעילי נעם המסורים, להפלת ממשלת בנט-לפיד, מיום שנפלה הממשלה הרעה ההיא, אינני עסוק בהתחשבנויות או בהענשה של אדם כזה או אחר...".

8. יש פה כל כך הרבה דברים מקוממים. אני לא יודע אפילו מאיפה להתחיל. קודם כול, כשבוחרים אדם, בעצם אומרים שהוא הכי מתאים. ואני חושב על מי שלא מונה: בכל חוגי מפלגת נעם רבתי, בכל ישיבות הקו ומוסדותיו, ובכלל בכל הציונות הדתית, לא נמצא איש או אשת ניהול ראויים יותר מניר אורבך? באמת? מכל הקצינים המעוטרים, מנכ"לי החברות, ראשי העמותות, מנהלי הגרעינים התורניים, רק ניר אורבך הגאון הזה? בטוח? טוב שלא מיניתם את ג'ידא רינאווי־זועבי לתפקיד הזה. גם היא הרי פרשה בסוף ממשלת בנט-עבאס. אפילו עוד לפניו.

שנית, מה זה "מיום שנפלה הממשלה הרעה ההיא, אינני עסוק בהתחשבנויות או בהענשה של אדם כזה או אחר"? לא אמרתי להמשיך להפגין מול הבית של ניר אורבך בפתח תקווה. אבל פה לא מדובר על הענשה, פה מדובר על פרס. פרס אדיר ובלתי נתפס. למה מגיע לו הפרס הזה? למה מגיע לנו לראות את זה? מה המסר? אתה בעצם אומר לפוליטיקאים: תעברו בין מפלגות, תגנבו קולות, תזלזלו בבייס האידאולוגי, תחברו לשמאל הכי קיצוני, לערבים אויביי ישראל, ותוך פחות משנה נשכח לכם את כל זה? בשם מה ולמה?

9. אגב, מה עם הכאה על חטא? חרטה? איזו אמירה ציבורית? ולא, להגיד "הניסוי נכשל" בסרטון וידאו פרסומי זה לא נקרא להתנצל. מה עם, נגיד, בקשת סליחה בפני מאות אלפי מצביעים וגוש הימין כולו? או בפני עמיחי שיקלי, על רדיפה והלבנת פנים מתמשכת? אפילו התנצלות בפני אברהם פריד על המסקנות המעוותות מאותו אירוע? משהו?

לא, לא קוראים לזה "התחשבנויות" ולא "הענשה", אלו סיבה ותוצאה, בצורה הכי פשוטה וברורה: שיקרת? הלכת הביתה. כמה פשוט. למה צריך לפרסם איגרות ארוכות ולהסתבך ולהצטדק ולהצדיק? כן, בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצווה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה. נבחרי הציבור שלנו צריכים לדעת שיש מחיר לעריקה פוליטית. הם לא יחזרו כעבור שנה לתפקיד בכיר.  

יש מי שקופץ לו עכשיו לראש צמד המילים "אהבת חינם". אני יודע. וגם תשעה באב, ואחדות, וכולנו אחים, וקמצא ובעיקר בר קמצא. נכון. לכן לא ביקשתי לזרוק את ניר אורבך ממשתאות פתח תקווה (בטח לא אם יציע לשלם את כל הסעודה), רק הופתעתי מכך שבניגוד לכל היגיון פוליטי, או הגיון בכלל, הוא הועלה פתאום לגדולה.

ומה שהכי מתסכל זה שבעומק נבכי נפשו, אורבך הלך לממשלה עם מנסור עבאס כי הוא ידע בזמן אמת שאחרי שנה אבי מעוז ימנה אותו לתפקיד. תקראו שוב את המשפט הזה, כי כאמור יש פה קטע נפשי אידאולוגי עמוק של המגזר. גם אריאל שרון ידע את זה כשעשה מה שעשה.

10. ולכן הידיעה על ניר אורבך חשובה כל כך. תזכרו את השבוע הזה. השבוע שבו נפתלי בנט ואיילת שקד הבינו שהחזרה שלהם ללב הציונות הדתית קלה יותר אפילו ממה שהם חשבו. יהיו בחירות. תהיה איזו קונסטלציה פוליטית שבה יטענו שסמוטריץ' ומעוז זה טוב בשביל להביא חרד"לניקים, אבל הציונות הדתית הרי רוצה להנהיג, ואין ברירה, צריך להביא נציגים שיביאו תמיכה גם ממעגלים רחבים יותר (אני בטוח שהטיעון הזה עלה מאחורי הקלעים גם עכשיו, כחלק מהסיבות למינויו של אורבך. כאילו הוא זה שיעניק למפלגת נעם לגיטימציה מהמיינסטרים של הציונות הדתית. מביך). ואז, ברגע הזה, נפתלי בנט ואיילת שקד יכנסו ביחד מסיבת עיתונאים בתל אביב, ידברו בהרכנת ראש פוטוגנית על ה"טעויות שאולי נעשו בעבר", אבל "עכשיו אנחנו בוגרים יותר, מנוסים יותר, והגיע הזמן להסתכל קדימה". אין מקום "לעסוק בהתחשבנויות או בהענשה". אז "בואו נשכח את העבר, ונשלב ידיים ביחד, כולנו, באחדות".

ואז, חלילה, משהו חדש שוב יתחיל.

ידידיה מאיר נפתלי בנט אילת שקד

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 13 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד