הסופר בפוסט ששבר את הרשת: "גאה ביהדות שלי"

רבים בעם ישראל מתחזקים בימים אלה, תוך כדי המלחמה הם מגלים את הנקודה היהודית שהיתה טמונה בהם מאז ומעולם ועושים צעד כלשהו לעבר בורא עולם.

הסופר והעיתונאי עומר ברק, חילוני, בן 39, פרסם פוסט מיוחד ומרגש בפייסבוק שהוביל לכ-400 שיתופים, מאות תגובות וגם גרר ראיונות עמו כדי לתהות על קנקנו.

וכך כתב ברק:

"במסגרת חשבון הנפש והדברים שחשבתי והיום אני חושב אחרת, עולות לי שתי מילים בלבד, שתי מילים שסירבתי להגיד אותן: אני יהודי. וואו. כמה שנאתי את צמד המילים האלה. בכל הרצאה בחול הייתי אומר שאני ישראלי, ואם מישהו היה שואל משהו על היהדות שלי הייתי אומר שאני לא. שנולדתי יהודי, אבל אין בי שום דבר ושום כלום יהודי.

ובשבוע האחרון התשובה הזאת מחוררת לי את הנשמה. והיא לא נותנת לי מנוח.

בבית שגדלתי בו יש בוז ליהדות, וגם בלי הבית שגדלתי בו, נדמה לי שפשוט לא רציתי להאמין שאני הילד עם הקסקט. וכן רציתי להאמין שאני איש העולם הגדול. סופר. עיתונאי. תסריטאי. היהדות שלי אינה חלק מהזהות שלי. אפילו בתעודת הזהות שלי היא איננה.

וגם בזה טעיתי.

כי אני אולי לא הילד עם הקסקט, אבל אני יהודי. וזו פעם ראשונה בחיי שהבנתי שלא משנה כמה אני אנסה, אני לא יכול לברוח מזה.

וזו פעם ראשונה בחיי שהבנתי שאני גם לא רוצה.

אני גאה ביהדות שלי. אני מתבייש שהתכחשתי לה. אני לא אלך עכשיו עם כיפה וגם לא נראה לי שתראו אותי בבית הכנסת, אבל אני אחפש את היהדות שלי. אני אחפש את האלוהים שלי. אני אחפש את הזהות שכל כך הרבה שנים ועידנים מנסים להשמיד, ואני בטעות כמעט השמדתי בעצמי ובמו ידי.

היום הדלקתי נרות עם הילדים שלי. פעם ראשונה בחיים. אפילו לא היו לי בבית, אבל רציתי. גם לא ידענו מה מברכים, אז אמרנו את הברכות של חנוכה. שיהיה.

והתפללתי. על החטופים. על החיילים.

עלינו.

אני לא יודע אם אני אעשה את זה כל שבוע. אני לא יודע לאן יקח אותי המסע הזה. אני כן יודע שאני עומר ברק. סופר. עיתונאי. תסריטאי. ישראלי.
ויהודי". לשון הפוסט.

ההתנקות היתה טעות

לפני ימים אחדים הודה בטעותו על תמיכתו בהתנתקות. עומר ברק כתב: "שמחתי בנסיגה מעזה. טוב, לא "שמחתי", היה לי חוש צדק מדהים. שזה היה הדבר הכי טוב לעשות. שהתהליך הכי אנטי דמוקרטי - ובאמת היה, אתם זוכרים בדיוק איך שרון עבר את ההתנתקות - שנעשתה בתולדות המדינה היה מוצדק.

הלכתי לגוש קטיף הרבה פעמים לפני הפרישה וברגע הפרישה, ככתב צבאי, ועם הכאב האנושי בלראות את האנשים האלה שהם באמת אנשים טובים, מאבדים את הבית, ידעתי שזה הפתרון הנכון. שהשנאה המודלקת הזו לפלסטינים הייתה בגלל הקאנטרי המפואר בנווה דקלים שהיה מול מחנה פליטים. שזה היה בגלל נצרים כפר דרום שהיו כל כך יפים ומטופחים

שהמטורפים האלה - כך קראתי להם - לקחו את ילדיהם לגור שם, בלב הגיהנום, מרצונם החופשי. שהכל בגללם.

הכל היה בגלל כיבוש

וכשלא היו יותר מושבות ולא עוד כיבוש, היה שלום.

ואני זוכר את המריבות איתם. הרגשתי שאני מתווכח עם אנשים עיוורים ומלאי שנאה כשאמרו לי, "הנסיגה הזו לא תשנה כלום. אתה תראה. אנחנו קו ההגנה שתתגעגעו אליו כשיבואו לכבוש אותנו. "

ואני חשבתי למה הם עיוורים יבוא יום שנבקש ונקבל תירוצים

ולא ידעתי שאני העיוור.

ואני הייתי זה שהיה צריך להתנצל.

זו לא שאלה של טריטוריה. ללא תנאים או תנאים. אפילו לא הצית שנאה. זה אנשים שיורים בתינוקות וצוחקים. שמעתי אותם צוחקים במו אוזניי. זו שנאת יהודים כמו שלא ידעתי שקיימת. הרוע האנושי בצורה הכי טהורה שלא רציתי להאמין שאפשר.

והם צדקו.

הם צדקו לגבי זה.

הם צדקו ואני טעיתי".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!