ממלכת העננים: חנוכה בבירה הבריטית • טור
שלמה קוק כואב את הטשטוש בין חנוכה לחג המולד, התדמית שיצרנו לעצמנו בחו"ל והאנטישמיות הגואה באירופה
1.
איך עברו – סליחה, התווספו – עליכם ימי החנוכה? האם אתם מרגישים עדיין את אורות הימים הקדושים?
אני הדלקתי השנה את הנרות בחיק משפחת רעייתי בשכונת גולדרס-גרין שבלונדון. חסרתי את המראֶה המלבב של המוני חנוכיות המאירות בפתחי הבניינים ובחלונות הבתים (ועדיין, מול הציפיות המוקדמות, הופתעתי מהכמות-היחסית של חנוכיות המוצבות בפרהסיה ברחובה של עיר).
במקום זה, להבדיל, נחשפתי לאווירה אחרת: ערב 'חג'. בימים האחרונים, החנויות היו עמוסות לעייפה: בעוד הגויים רכשו בגדים, מתנות ומאכלים לכבוד חג 'המולד' שלהם, היהודים עשו 'שופינג', כדי לנצל את המחירים האטרקטיביים ב'סֵיילים'. לרגעים נדמה היה כאילו הם חוששים שמא שערי החנויות לא יפתחו מחדש לאחר חופשת ה'חג'.
ואכן, עם בוא ה'חג' שלהם, למחרת זאת חנוכה, ניתן האות גם אצל היהודים: תלמידי בתי-הספר כבר בחופשה, המשרדים כבר סגורים, והיום מצטרפות אליהם גם החנויות. מה עושים? העשירים נסעו ליהנות מהשמש של מיאמי והשלג של שוויץ, פשוטי-העם נותרו באנגליה, היראים אצו-רצו לנצל את הזמן בהתמדה בבית-המדרש (מלבד ב'ניטל נַאכְט', שבו התמידו במשחקי שחמט), וחלק מהצעירים נסעו ל'קֶמפים' של חופשת החורף.
הבלבול כאן חוגג. בסניף המקומי של 'מקדונלד'ס' הלא-כשרה, ביקשו להצטרף לטרנד ותלו מודעות המכריזות על מכירת 'הוט דוֹנַאט'ס' – סופגניות חמות בלע"ז (אפרופו סופגניות: לקונדיטורים הישראלים יש מה ללמוד ממוכרי הסופגניות הבריטים. תשאלו על ה'מיני דונאטס') ואילו חלק מהמסעדות הכשרות, 'קושטו' בעצי-אשוח מוארים. לצערנו, יש מיהודי הגולה שהתרגלו 'לחיות' עם הסמלים הנוצריים – ואפילו ליהנות מהם – אבל הרוב המכריע, לפחות באזורים היהודיים המובהקים, שומר על מסורת אבות ומביע סלידה מכל מה שמזכיר את 'אותו האיש' ומורשתו.
צילום: האדמו"ר מליובאוויטש במשחק שחמט בליל-הניטֶל (צילום: col),
2.
האפור-האפור המעונן הזה, לא נותן לך לקום בבוקר מהמיטה. בתקופה זו של השנה, השמש שוקעת ב-3:55(!) בצהריים. עם זה עוד אפשר לחיות איכשהו. הבעיה, שכל היום נראה כמו רגע לפני שקיעת החמה. בעשר בבוקר, כמו באחת בצהריים, נדמה כאילו השמש נעלמת עוד רגע קט. מי שחי כאן, ומצליח לקום, וללמוד, ולעבוד – ראוי ל'פרס נובל'.
אבל כשהנושא הוא פוליטיקה, לכל היהודים יש אנרגיות. כל מכר שפוגש בי, מתעניין במתרחש בארצנו ומביע דעתו. כמעט לכל אחד יש מה לומר. עם יד על הלב, חלקם מתמצאים יותר מאיתנו.
הנושא המרכזי הוא, איך לא, הפילוג בש״ס. "למה ישי לא מבין שעבר זמנו והוא צריך להחזיר את המפתחות לדרעי?", אומר האחד. השני מנסה להוכיח, באמצעות סיפורי צבע, שאריה דרעי מנותק מה׳עמך׳.
הנושא השני בחשיבותו, מבחינתם, הוא הפילוג הליטאי.
מבלי להיכנס לפרטי-הפרטים וטיעוני-הטיעונים, אי-אפשר להתעלם מעובדה מצערת אחת: עצוב שזה הנושא היחיד שעולה לראש למראה נציגוּת ישראלית. זה רק מאפשר לנו לקבל תמונת-מצב: איך אנחנו נראים מבחוץ.
צילום: צילומים: שלמה קוק
3.
גם כאן עומדים ערב בחירות לפרלמנט, אבל זה לא מעסיק כמעט איש, מלבד עסקנים בודדים. האזכור היחיד לקראת הקמפיין הוא מכתב ברכה לשנה החדשה של העם היהודי מאת ראש-הממשלה המכהן דייויד קמרון. אני מגלה את המכתב על לוח המודעות בשטיבלא'ך המרכזי, 'ר' חונא', ומשפשף עיניים למראה התאריך המתנוסס בראשו: חודש אלול תשע"ד. כנראה זה לא מספיק חשוב כדי שמישהו יטרח להסיר מהלוח את המכתב הלא-עדכני.
נושא שמעסיק עוד יותר את בני הקהילה הוא האנטישמיות. אנשים לא אוהבים להודות בכך, אבל זה מעיק, אוהו מעיק. אם לא כלפי חוץ, אז בלב פנימה.
דני כהן, יהודי בריטי המנהל חטיבה בענקית התקשורת BBC, אמר השבוע את מה שרבים כאן חושבים בשקט אודות עתידם של יהודי בריטניה באווירת שנאה גוברת.
עליית האנטישמיות נגד יהודים, הפכה לנושא בוער בחודשים האחרונים בבריטניה ובכל אירופה. בקיץ האחרון, בעיצומו של מבצע 'צוק איתן', נרשם שיא של כל הזמנים בגילויי אנטישמיות כנגד יהודים בממלכה.
כהן – שנולד, גדל והתחנך בלונדון – ציין כי השנים האחרונות היו קשות מאוד עבורו, בתור יהודי החי בבריטניה. הוא העמיד בסימן שאלה את עתיד היהודים בממלכה: "מעולם לא חשתי חוסר נוחות כה גדול בהיותי יהודי החי בבריטניה, כפי שחשתי ב-12 החודשים האחרונים. זה גרם לי לחשוב – האם בריטניה היא ביתנו בטווח הארוך", אמר. "ראיתם את העלייה במספר התקיפות כנגד יהודים, ראיתם את הרציחות בצרפת, ראיתם את הרציחות בבלגיה. המצב די עגום. חייתי כל חיי בבריטניה. מעולם לא חשתי ככה לגבי אנטישמיות באירופה".
התבטאויות אלו יצרו דיון נוקב ברשתות החברתיות. מגיבים רבים הפנו אצבע מאשימה לבי.בי.סי, מעסיקו של כהן, כמי שגורם לעליית הרגשות האנטי-ישראליים בממלכה, עקב סיקור מוטה נגד ישראל בערוץ הממלכתי הבריטי.
4.
ועדיין, למרות הכל, אחת הקהילות היהודיות הבודדות באירופה, שממשיכה לפרוח מבחינה רוחנית וכמותית, היא לונדון.
הקהילה היהודית בבירה הבריטית מונה כ-200 אלף יהודים, מתוכם רבבות חרדים. זו הקהילה החרדית הגדולה והמשפיעה ביותר באירופה. רוב בניה מתגוררים בצפון מערב לונדון, בגולדרס-גרין ובהנדון וכן בצפון מזרח העיר – בשכונת סטמפורד-היל.
בבתי-המדרש המרכזיים מתקיימים מניינים בזה אחר זה, כמו ב'זכרון משה' של ירושלים ו'איצקוביץ'' של בני ברק. הרחובות הראשיים, עמוסים במסעדות כשרות וחנויות בבעלות יהודית. עוד ועוד צעירים יהודים מבקשים לקבוע כאן את ביתם.
הסבר מקורי לתופעה שמעתי מפי אחד מזקני הקהילה: "הסיבה העיקרית לצמיחת הקהילה, היא העובדה שיש מלכה. אחת לכמה שנים, מחליפים ראש-ממשלה, אבל המלך, לעולם מלך, עד שמת. כשיש מלך או מלכה, זה טוב, כמו שכתוב בספר משלי: "בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ – חַיִּים"... ב"ה, המלכה עם היהודים. היא אוהבת יהודים, גם אם לא תמיד זה ניכר כלפי חוץ. אין ספק שזה עוזר לכולנו".
לא בכדי, בחלק ניכר מבתי-הכנסת, מקפיד הרב לומר את התפילה לשלום המלכות, הנפתחת במילים 'הנותן תשועה למלכים', מדי שבת בשבתו, לפני תפילת מוסף.
אכן, ברחובות גולדרס-גרין, כמעט ולא מרגישים את השנאה, גם לא את הפחד (כמעט שלא. אחרת, איך נסביר את הקוד שכל מתפלל נדרש להקיש בכניסה לבית-הכנסת?). מי יתן וכך יהיה תמיד, לפחות עד קיבוץ הגלויות הקרב ובא.
איך עברו – סליחה, התווספו – עליכם ימי החנוכה? האם אתם מרגישים עדיין את אורות הימים הקדושים?
אני הדלקתי השנה את הנרות בחיק משפחת רעייתי בשכונת גולדרס-גרין שבלונדון. חסרתי את המראֶה המלבב של המוני חנוכיות המאירות בפתחי הבניינים ובחלונות הבתים (ועדיין, מול הציפיות המוקדמות, הופתעתי מהכמות-היחסית של חנוכיות המוצבות בפרהסיה ברחובה של עיר).
במקום זה, להבדיל, נחשפתי לאווירה אחרת: ערב 'חג'. בימים האחרונים, החנויות היו עמוסות לעייפה: בעוד הגויים רכשו בגדים, מתנות ומאכלים לכבוד חג 'המולד' שלהם, היהודים עשו 'שופינג', כדי לנצל את המחירים האטרקטיביים ב'סֵיילים'. לרגעים נדמה היה כאילו הם חוששים שמא שערי החנויות לא יפתחו מחדש לאחר חופשת ה'חג'.
ואכן, עם בוא ה'חג' שלהם, למחרת זאת חנוכה, ניתן האות גם אצל היהודים: תלמידי בתי-הספר כבר בחופשה, המשרדים כבר סגורים, והיום מצטרפות אליהם גם החנויות. מה עושים? העשירים נסעו ליהנות מהשמש של מיאמי והשלג של שוויץ, פשוטי-העם נותרו באנגליה, היראים אצו-רצו לנצל את הזמן בהתמדה בבית-המדרש (מלבד ב'ניטל נַאכְט', שבו התמידו במשחקי שחמט), וחלק מהצעירים נסעו ל'קֶמפים' של חופשת החורף.
הבלבול כאן חוגג. בסניף המקומי של 'מקדונלד'ס' הלא-כשרה, ביקשו להצטרף לטרנד ותלו מודעות המכריזות על מכירת 'הוט דוֹנַאט'ס' – סופגניות חמות בלע"ז (אפרופו סופגניות: לקונדיטורים הישראלים יש מה ללמוד ממוכרי הסופגניות הבריטים. תשאלו על ה'מיני דונאטס') ואילו חלק מהמסעדות הכשרות, 'קושטו' בעצי-אשוח מוארים. לצערנו, יש מיהודי הגולה שהתרגלו 'לחיות' עם הסמלים הנוצריים – ואפילו ליהנות מהם – אבל הרוב המכריע, לפחות באזורים היהודיים המובהקים, שומר על מסורת אבות ומביע סלידה מכל מה שמזכיר את 'אותו האיש' ומורשתו.
צילום: האדמו"ר מליובאוויטש במשחק שחמט בליל-הניטֶל (צילום: col), 2.
האפור-האפור המעונן הזה, לא נותן לך לקום בבוקר מהמיטה. בתקופה זו של השנה, השמש שוקעת ב-3:55(!) בצהריים. עם זה עוד אפשר לחיות איכשהו. הבעיה, שכל היום נראה כמו רגע לפני שקיעת החמה. בעשר בבוקר, כמו באחת בצהריים, נדמה כאילו השמש נעלמת עוד רגע קט. מי שחי כאן, ומצליח לקום, וללמוד, ולעבוד – ראוי ל'פרס נובל'.
אבל כשהנושא הוא פוליטיקה, לכל היהודים יש אנרגיות. כל מכר שפוגש בי, מתעניין במתרחש בארצנו ומביע דעתו. כמעט לכל אחד יש מה לומר. עם יד על הלב, חלקם מתמצאים יותר מאיתנו.
הנושא המרכזי הוא, איך לא, הפילוג בש״ס. "למה ישי לא מבין שעבר זמנו והוא צריך להחזיר את המפתחות לדרעי?", אומר האחד. השני מנסה להוכיח, באמצעות סיפורי צבע, שאריה דרעי מנותק מה׳עמך׳.
הנושא השני בחשיבותו, מבחינתם, הוא הפילוג הליטאי.
מבלי להיכנס לפרטי-הפרטים וטיעוני-הטיעונים, אי-אפשר להתעלם מעובדה מצערת אחת: עצוב שזה הנושא היחיד שעולה לראש למראה נציגוּת ישראלית. זה רק מאפשר לנו לקבל תמונת-מצב: איך אנחנו נראים מבחוץ.
צילום: צילומים: שלמה קוק3.
גם כאן עומדים ערב בחירות לפרלמנט, אבל זה לא מעסיק כמעט איש, מלבד עסקנים בודדים. האזכור היחיד לקראת הקמפיין הוא מכתב ברכה לשנה החדשה של העם היהודי מאת ראש-הממשלה המכהן דייויד קמרון. אני מגלה את המכתב על לוח המודעות בשטיבלא'ך המרכזי, 'ר' חונא', ומשפשף עיניים למראה התאריך המתנוסס בראשו: חודש אלול תשע"ד. כנראה זה לא מספיק חשוב כדי שמישהו יטרח להסיר מהלוח את המכתב הלא-עדכני.
נושא שמעסיק עוד יותר את בני הקהילה הוא האנטישמיות. אנשים לא אוהבים להודות בכך, אבל זה מעיק, אוהו מעיק. אם לא כלפי חוץ, אז בלב פנימה.
דני כהן, יהודי בריטי המנהל חטיבה בענקית התקשורת BBC, אמר השבוע את מה שרבים כאן חושבים בשקט אודות עתידם של יהודי בריטניה באווירת שנאה גוברת.
עליית האנטישמיות נגד יהודים, הפכה לנושא בוער בחודשים האחרונים בבריטניה ובכל אירופה. בקיץ האחרון, בעיצומו של מבצע 'צוק איתן', נרשם שיא של כל הזמנים בגילויי אנטישמיות כנגד יהודים בממלכה.
כהן – שנולד, גדל והתחנך בלונדון – ציין כי השנים האחרונות היו קשות מאוד עבורו, בתור יהודי החי בבריטניה. הוא העמיד בסימן שאלה את עתיד היהודים בממלכה: "מעולם לא חשתי חוסר נוחות כה גדול בהיותי יהודי החי בבריטניה, כפי שחשתי ב-12 החודשים האחרונים. זה גרם לי לחשוב – האם בריטניה היא ביתנו בטווח הארוך", אמר. "ראיתם את העלייה במספר התקיפות כנגד יהודים, ראיתם את הרציחות בצרפת, ראיתם את הרציחות בבלגיה. המצב די עגום. חייתי כל חיי בבריטניה. מעולם לא חשתי ככה לגבי אנטישמיות באירופה".
התבטאויות אלו יצרו דיון נוקב ברשתות החברתיות. מגיבים רבים הפנו אצבע מאשימה לבי.בי.סי, מעסיקו של כהן, כמי שגורם לעליית הרגשות האנטי-ישראליים בממלכה, עקב סיקור מוטה נגד ישראל בערוץ הממלכתי הבריטי.
4.
ועדיין, למרות הכל, אחת הקהילות היהודיות הבודדות באירופה, שממשיכה לפרוח מבחינה רוחנית וכמותית, היא לונדון.
הקהילה היהודית בבירה הבריטית מונה כ-200 אלף יהודים, מתוכם רבבות חרדים. זו הקהילה החרדית הגדולה והמשפיעה ביותר באירופה. רוב בניה מתגוררים בצפון מערב לונדון, בגולדרס-גרין ובהנדון וכן בצפון מזרח העיר – בשכונת סטמפורד-היל.
בבתי-המדרש המרכזיים מתקיימים מניינים בזה אחר זה, כמו ב'זכרון משה' של ירושלים ו'איצקוביץ'' של בני ברק. הרחובות הראשיים, עמוסים במסעדות כשרות וחנויות בבעלות יהודית. עוד ועוד צעירים יהודים מבקשים לקבוע כאן את ביתם.
הסבר מקורי לתופעה שמעתי מפי אחד מזקני הקהילה: "הסיבה העיקרית לצמיחת הקהילה, היא העובדה שיש מלכה. אחת לכמה שנים, מחליפים ראש-ממשלה, אבל המלך, לעולם מלך, עד שמת. כשיש מלך או מלכה, זה טוב, כמו שכתוב בספר משלי: "בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ – חַיִּים"... ב"ה, המלכה עם היהודים. היא אוהבת יהודים, גם אם לא תמיד זה ניכר כלפי חוץ. אין ספק שזה עוזר לכולנו".
לא בכדי, בחלק ניכר מבתי-הכנסת, מקפיד הרב לומר את התפילה לשלום המלכות, הנפתחת במילים 'הנותן תשועה למלכים', מדי שבת בשבתו, לפני תפילת מוסף.
אכן, ברחובות גולדרס-גרין, כמעט ולא מרגישים את השנאה, גם לא את הפחד (כמעט שלא. אחרת, איך נסביר את הקוד שכל מתפלל נדרש להקיש בכניסה לבית-הכנסת?). מי יתן וכך יהיה תמיד, לפחות עד קיבוץ הגלויות הקרב ובא.
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 5 תגובות