כ"ד ניסן התשפ"ד
02.05.2024
"אכזריות הנמצאת בטבע האדם"

נלחמים בשגרת המלחמה בעורף // טור דעה

מבול הפרטים והמידע בחדשות, מותיר לנו משקע עמוק וכבד בלבבות. משפחות שלמות שחייהן נגדעים ומשתנים בן לילה. אימהות שמעתה ועד סוף ימיהן ישאו בליבן את זכרון יקיריהן | איך נילחם בשגרת המלחמה הארורה? איך נשכיל להשתתף בצער אחינו ואחיותינו? | טור דעה מאחד מראשי הכוללים בארץ הקודש החפץ בעילום שמו, על חובתינו בשעה זו 

נלחמים בשגרת המלחמה בעורף // טור דעה
מלחמת חרבות ברזל צילום: דובר צה"ל / פלאש 90

קשה היא שגרת המלחמה. ודאי לנוטלים בה חלק פעיל בחזית הלחימה, וגם לציבור בעורף כשליבם מחסיר פעימה. אך ככל שחולפים הימים, אנחנו נשחקים ומתרגלים. 

בשורות טרגדיות יומיומיות על נפילת חיילים, כבר לא כל כך משפיעות, והכל נהפך לסטטיסטיקה של מספרים.

מבול הפרטים והמידע בחדשות, הותיר לנו משקע עמוק בלבבות. המוח והלב לאט לאט מתקשחים, ונעשינו אדישים לסבלם של אחרים. התחלנו למדוד כל מכאוב, בקנה מידה אחר, ומהרגישות של פעם לא נשאר זכר. 

האמצעי היחיד להתגבר על רגשות אלו, הוא כמו תמיד במתקפת נגד, במלחמת מנע. בהשרשה ובפיתוח מחדש של רגשות רחמים וחמלה.

נדרש מאיתנו מאמץ וויתורים על הרגלים יומיומיים, אשר ישרתו גם את השאיפה הכמוסה בלב כולנו בעת הזאת, לשאת בעול סבלם של משפחות החללים, הפצועים, החטופים, הפליטים, והלוחמים הם ויקיריהם.

רש"י בפרשת נח (וכן נפסק להלכה בשו"ע או"ח סי' תקע"ד) לימדנו פרק בהגנה זו על חוסן נפשינו על מנת למנוע קשיחות ליבנו.

"וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל" {בראשית ז' ז'}.

פירש רש"י: נח ובניו - האנשים לבד והנשים לבד... מפני שהעולם היה שרוי בצער.

העולם שהיה בצער בזמן המבול, זהו אותו עולם שנידון להשמדה וכליה על כך שהאדיר את ההשחתה, ובכל זאת נצטווה נח ובני ביתו להקרבה לא פעוטה. ק"ו במצב שבו אנחנו נתונים עתה, כשרבבות מעם ישראל, חרדים ודתיים, מסורתיים וחילוניים, שרויים באופן תדיר ברגשות יגון ופרידה על חלליהם, בחרדה ודאגה על קרוביהם.

כבר זעק על על כך המשגיח הרה"צ רבי יחזקאל לוינשטין זצ"ל בזמן מלחמת ששת הימים, ואלו דבריו: 

"בעת כזו, מאות אלפים אחינו מתגלגלים בשדות, בקור ובחום, ופחד המוות מרחף עליהם, משפחותיהם מודאגות ושבורות, איך נפרש את המסתובב בשלווה ומנוחה, ממלא כל תאוותיו ורצונותיו, משום שהוא נמצא במקומו.

'הלוא כמה דינים בהגבלת התאוות קבעו חז"ל לעת צרה. האם זו הדאגה והרצון לטובת חבירו, שלא לדבר על המדרגה של 'נושא בעול עם חבירו', אבל ההתחלה של אהבת ישראל, הכזו היא?

וכלל יש במידות: אין מצב נויטרלי. אם לא מצטערים בצרת רעהו, מרוצים בה. וזוהי אכזריות הנמצאת בטבע האדם... חובה עלינו מהתורה בעת כזו, להצטער בצרת הפרט והכלל, ואיך אפשר להתהלך בנחת ושמחה, ואולי אף לזמר בעת זו'.

'תנו רבנן בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן באין שני מלאכי השרת שמלווין לו לאדם ומניחין לו ידיהן על ראשו ואומרים פלוני זה שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת צבור' {תענית י"א.}.

דברי הגמ' מופנים לאחד שאיכפת לו מהציבור אך אינו עושה מעשה עבור כך. כי אם לא איכפת לו מהציבור, מה העונש שלא יראה בנחמת הציבור, הלוא לא איכפת לו... ועל הפורש מהציבור שלא מרגיש חלק מהציבור, מביאה הגמ' בהמשך דבריה גבי האומר 'שלום עליך נפשי', על אדם שעסוק רק בעצמו שעונשו חמור ושונה.

וכך כתב המשגיח הרה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל:

מדברי הגמרא נראה, כי 'נושא בעול עם הציבור' אינו עניין למחשבה והרגשה בלבד. נשיאה בעול מחייבת הנהגה במעשה...

"וירא בסבלותם"... בוודאי לגבי צערן של ישראל הייתה זו הצלה פורתא ואין בזה כלל הצלת צער הרבים. אבל כוונתו הייתה להיות נושא בעול עמהם ולהרגיש בגופו בצערם, ולזה היה ממש נושא בעול איתם. הרי הדרך להיות נושא בעול עם אחרים היא לעשות מעשים שיש בהם נשיאה בעול. {עלי שור ח"ב עמ' רי"א}

מספרים על מרן החפץ חיים זצ"ל אשר בכל ימיה הארוכים של מלחמת העולם הראשונה, בצד פעולותיו הגדולות למען הנפגעים, סידר לו מצע על הקרקע וסירב לישון על מיטתו. כאשר נשאל לסיבת סירובו, השיב: וכי איך אוכל לישון בשלווה על מיטתי בעוד העולם כולו נתון בסבל ובצער כה רב?

אלפי משפחות דואבות. בשבי החמאס עדיין מעונים זקנים וצעירות, חיילים ותינוקות. אין באפשרותינו להקל ממצוקתם, אך בידינו וחובתנו לשאת עמם את צערם. לשנות קצת משגרת החיים. לא במילים – במעשים!

מלחמת חרבות ברזל

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 5 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד