הנהג שלנו אינו מחנך, וטוב שכך | טור כואב של חשבון נפש

השבוע, ביום שלישי, קמה משפחת אייזנטל משכונת רמות בירושלים מהשבעה על יקירהם, בנם הבחור החשוב יוסף אייזנטל ז"ל, שנדרס על ידי אוטובוס מחברת אקסטרה ברחוב ירמיהו בירושלים במהלך עצרת מחאה נגד גיוס בחורי ישיבות. הפצע עודנו פתוח, הדם מדמם, והלב מסרב להאמין, הדמעות יורדות רק מעצם כתיבת צמד המילים "זכרונו לברכה" על בחור צעיר שכל חייו ושנותיו עוד היו לפניו, וברגע אחד נגדעו.

אם לא היו לנו די סערות סביב גזירת גיוס חרדים לצה״ל והוויכוחים מבית ומבחוץ, האסון הזה הביא עמו סערה ציבורית נוספת. ערמות של מילים נשפכו בשבוע האחרון במדיה הכתובה ובדיגיטל, בתקשורת וברשתות החברתיות. כל אחד הביע את דעתו: אלו התירו חרצובות לשונם והתבטאו בחריפות יתר, אלו במתינות אך בנוקבות, אלו מנקודת מבט אידיאולוגית קיצונית ואלו בפשרנות עוקצנית, כולם סביב שאלה אחת: בשל מי הצרה הזאת. דעות לכאן ולכאן, ת'אמת כולם צודקים. צודקים אלו שמפנים אצבע מאשימה כלפי המשטרה שלא היו שם בזמן וברגע שלפני הנכון למנוע את האסון. צודקים אלו שמטילים את האחריות על חברת התחבורה והנהג  שדהר בפרעות לתוך המון. וצודקים גם אלו שמבקשים לבחון את אחריותם של מארגני ההפגנות  שלא פועלים מתוך שיקול דעת.

עוד יתבררו הנסיבות, איך זה קרה ומי אשם במות הנער יוסף אייזנטל ז"ל. אבל לא על זה באתי לשוחח איתכם כאן היום, מה גם, בינינו שום דיון ציבורי חשוב ככל שיהיה לא יחזיר לחיים את נפש נקי ותם הבחור יוסף ז"ל. יוסף איננו, והציבור החרדי שואל בכאב ומבוכה רבה: אנה אני בא. איך ממשיכים מכאן?

במילים הבאות לא תקראו על אשמים, לא על אנשי ההשקפה טהורה שמוסרים נפש בדרך לא דרך, לא על השר לביטחון פנים שאחראי על המשטרה שכבר מזמן זקוקה לניקוי יסודי, ולא על הנהג והחברה שעל זה כבר כתבתי בעבר. צר לי לאכזב, אבל בשורות הבאות תמצאו זווית אחרת, אם תרצו אפשר לקרוא לזה ''חשבון נפש'' או ''לקחים'' מבט כואב ופנימי: עלינו - אנחנו. הילדים. הבחורים. ההורים. המחנכים. הציבור החרדי.

לפני כארבעה חודשים, בחודש אלול תשפ״ה, בעקבות פיגוע בצומת רמות בירושלים, פרסמתי מעל במה זו טור על התנהגותם הברברית של נהגי האוטובוסים. הטור נכתב, כפי שציינתי אז בגוף הטור, בעקבות פניות רבות של קוראים שביקשו להעלות את הנושא. ואכן, מן התגובות ניכר שאלו היו דברים שהיו צריכים להגיע לשיח הציבורי זמן רב קודם לכן, ובהמשך אף פורסם הטור בעיתון ''בקהילה''.

התחבורה הציבורית היא נושא שמעסיק את כולנו, ובוודאי את אלו שנוסעים בה יום־יום. האוטובוס הוא זה שמוביל אותם ממקום למקום, ובלעדיו, איך אומרים באידיש, הם "אויס קאפעלוטש מאכער", ולכן ברור שאצלם הדבר מעורר לא מעט אמוציות. כל עיכוב או פספוס, סטייה מהמסלול, כל פעם שהאוטובוס עוצר מטר לפני או אחרי התחנה, כל פנייה או עצירה חדה, או עלייה על באמפר, גם אם מדובר בדבר שבשגרה שכל רכב עושה, הופכת למוקד של כעס ושל זעם נגד הנהג, בוודאי כשמדובר בבני המיעוטים, והוא כזה. וכל דבר מצדיק פתיחת עצומה נגד החברה.

אז נכון, חלקנו נזקקים לה בעצמנו, אצל אחרים הילדים ובני הבית משתמשים בה, וגם מי שפחות נוסע בתחבורה ציבורית, בעקיפין הנושא הזה מטריד אותו. הוא פוגש את הדבר הגדול הזה בכביש, באמצע הדרך. וזה מעצבן אותו, לא פעם ולא פעמיים. יש רגעים שבהם הוא מרגיש שכאילו האוטובוס, בגלל שהוא גדול מהרכב הקטן שלו ויכול לנסוע בנת"צ, מתנהג כאילו ''זה הכביש של אבא שלו''. זה לא שהוא באמת מאיים עליו, אבל בתת־המודע נוצר שם פחד, ומכאן נפתחת הדרך ליחסי שנאה ואהבה  ובעיקר שנאה.

וככזה, מטבע הדברים, רוב התגובות - לטור דאז - היו מהסוג של: טוב שהתייחסת לנושא, צריך להעמיד אותם במקומם, אותם נהגים ברברים, הגיע הזמן שמישהו ידבר על זה. בגדול, תגובות צודקות ונהדרות, מהסוג שהכותב יכול לטפוח לעצמו על השכם ולומר: הנה, עשית משהו, קלעת ללב הציבור. תניח את הקולמוס בצד, תפרוש בשיא. 

רק ששם זה לא נגמר. היו גם כמה תגובות אחרות. אלו הסכימו איתי עם תוכן הדברים, ''בוודאי שכל מה שכתבת נכון, מסכים איתך'' כך אמר לי אחד מהם, והוסיף "אבל, אם אתה כבר נוגע בנקודה הכואבת הזאת של התחבורה הציבורית, הגיע הזמן שתביא את הצד השני של המטבע".

"הצד השני של המטבע" מה זאת אומרת, שאלתי תוך כדי הרמת גבה. "על איזה צד? מה, אתה ערבי? אין לך מבטא, אתה נשמע משלנו. או שאתה נהג אוטובוס ואני לא יודע?" "לא", הוא ענה, והוסיף בהומור: "לא שידוע לי. כשאני אומר הצד השני, אני מדבר על הנוסעים".

לשאלתי על מה מדובר ומה יש לו נגד הנוסעים בתחבורה הציבורית, הוא הסביר לי באריכות. זה לא שהנהגים בסדר, ולא שהוא מצדיק את הנהיגה הפרועה או את ההתנהגות הברברית. אבל, כאחד שנוסע יום־יום בתחבורה הציבורית, אני יכול לומר לך שהתנהגותם של הילדים והבחורים מזכירה לעיתים חיות שהוציאו אותן לרגע מהכלוב.

הוא מתאר לי ילדים שעולים לאוטובוס כמעט ריק מנוסעים, יש להם מקום לשבת. ואיפה הם נעמדים? דווקא ליד הנהג. כמובן שהנהג מתעצבן - וזה פתח לקללות,לתגרה ומה לא… לפי החוק אסור להעלות לאוטובוס אופניים, קורקינט וכדו', הנהג מנסה לאכוף את הכללים. הבחורים מתעקשים, הנהג מסרב להמשיך בנסיעה, הרוחות מתלהטות. ומי מפסיד? אנחנו, ציבור הנוסעים.

יש שיאמרו שהתנהגותם של הילדים בדרכים היא דבר שבשגרה, ושכל מחנך וכל הורה מתמודד איתה ביום־יום. מעשי נערות שבעבר התמודדו איתם בכמה סטירות, והיום ב״גוט ווארט״. איש חינוך אני לא, אבל נדמה לי שכל הורה יסכים שעלינו להרחיק את ילדינו, עד כמה שאפשר, מאותם נהגים. לכבד אותם כעובדי ציבור ותו לא. לא מדובשך ולא מעוקצך. אנחנו לא רוצים שנהג אוטובוס, בן המיעוטים הלזה, ייתן לצעירי הצאן לא גוט ווארט ולא קללות. שום קשר, לא מטוב ולא מרע. שום אינטראקציה איתם, לא מחאות ולא הפגנות. (ומסופקני אם המנהג שהשתרש לאחרונה לומר תודה לנהג בסיום הנסיעה, אינו בבחינת יצא שכרו בהפסדו).

למה אני מביא את דבריו של אותו קורא-מגיב? לא כדי לסנגר על הנהגים, אבל חשוב להבין, לנהג הזה אין תואר בחינוך, וגם אם יש, לנו - זה שווה לאלף כפרות. הוא עבר הכשרה לנהיגה ברכב ציבורי וקיבל רישיון לנהוג באוטובוס. בזה זה נגמר. תפקידו אינו מחנך. הוא לא מפקח בחברת מתמידים, ולא הוכשר להבין נפש של ילד בוודאי לא ילד יהודי.

הבחורים שמתפרעים בתחבורה הציבורית אינם תושבי תל אביב, אינם מחללי שבת, ואינם חיילים, השם ירחם. הם לא נוער שוליים ולא נוער רחוב. לא בחורים שנזרקו מהישיבות ולא בחורים עם סמארטפונים. אלו בחורים משלנו. בחורי ישיבות שיושבים והוגים בתורה יומם ולילה, ילדים שיושבים מבוקר עד ערב בחיידרים. הם עושים זאת לפעמים מתוך תסכול, לפעמים מתוך שעמום, ולעיתים, גם מתוך תחושת צדק.

אבל אלו הצדיקים שלנו, אלו הבעיות שלנו, ובזה אנחנו צריכים להתעסק. לא במשטרה. לא בנהג. לא בחברת האוטובוסים. לא בסיסמאות אידיאולוגיות. עם חינוך ילדינו אנחנו אמורים להתמודד, ולא עם שום דבר אחר, אלא במבט פנימה, אל תוך עצמנו. כי כל עוד נמשיך לחפש אשמים בחוץ, נתעלם מהבעיה האמיתית שבתוך המחנה.